חזרת חריפה, מסיכת אב״ח ושפת הגוף של אלוף העורף. בניסן אחד לפני
כמה שנים ושבוע, כשיצא החורף ומבואת פסח הייתה מולי, נקבע לי כ״יום מילואים״, אימון אלוף בצה״ל שממונה על הגיזרה שב 180 מעלות הפכה ״לחזית החדשה״. אימון האלוף, חייכן ולבבי, התמקד בהכנתו להופעה בטלוויזיה בקמפיין שמיסר הכנת ממ״דים ומקלטים ורענון התגוננות בעת נפילת טילים ואפילו אב״כ (אגב, שם ממש טפשי...כולם יודעים מה פרוש הא׳ באב״כ ומה תועיל במקרה זה העיצה ״שכב על האדמה והנח את כפות הידיים על הראש??!!!!). חייל גבוה בבגדי א׳ ותספורת מוהוק כיבד אותי ב״קפה בוץ״ צהלי גרוע ועוגת ״חנק״ ואז האלוף ואני תרגלנו מול מצלמה במעגל סגור מענה לשאלות כתבים תחת לחץ. הצקתי לו בשאלות עוקצניות כמקובל על ידי עיתונאינו החרוצים, צפינו בצילומים ומישבנו. אחר כך שתינו עוד ״קפה בוץ״ רע, שיפרנו משחק מול מצלמה, ניסחנו תשובות ענייניות יותר ומניעות לפעולה מחדש, לימדתי אותו את חשיבות יצירת דיאלוג עם הצופים, שימוש בשפה חיובית בעיקר כשמדובר בהנעה לפעולה ועבדנו באריכות על שיפור שפת גוף. לימדתי אותו את חשיבות היציבה הנכונה מול המצלמה, את יתרונות החיוך לביטחון העצמי, מה מביעות עיניים מתרוצצות לצדדים וכיצד להדגיש מילים באמצעות תנועת יד אחת, כיצד להשתמש בכתפיים לתוספת סמכותיות ומדוע לא לגעת בפנים במשך הראיון. סיכמנו, לחצנו ידיים, הבטחנו להפגש שוב, החלפנו כרטיסי ביקור ״למקרה הצורך״ ונפרדנו לתמיד. ביקור ברמלה אני מנצל תמיד לביקור בשוק הירקות והפירות הקטן של העיר החביב עלי, שכניסתו מוצנעת והוא נמשך לאורך כמה עשרות חנויות ודוכנים. למשה שרת מיוחסת האמירה ש״ידידות היא ערך עליון, אך יש לכלכל אותה במעשים״, אז בכל ביקור ברמלה אני מצלצל לרוני ברזילי, חבר ותיק שהיה הדובר קר הרוח והחכם של ראש העירייה המיתולוגי יואל לביא. לעיתים למזלי הוא עונה ואז אנחנו גם מבלים שעה טובה בניגוב חומוס נפלא (רמלאי, חמצמץ, חצי סמיך, מכוסה בגרגירים חמים ומוצף בשמן) וליד בצלחת לבנה ועבה פלחי מלפפונים גדולים בחומץ, רבעי עגבניה, פלחי צנון, זייתים ירוקים מרים וחצי בצל לבן, במסעדה קטנה עם פיתות עבות שרק הוא מכיר. אחר כך בעצמי בשוק, אני מזגזג בין הדוכנים, מנקר בארגזים ומחפש מציאות. בניסן הנ״ל חפשתי במיוחד לקראת חג החרות, שורשים יהודיים עבים וריחניים, חזרת. בדוכן ירקות באמצע השוק, המוכר הביט בי בתדהמה כשביקשתי קילו שלם, פער עיניים, קימט את המצח והרים את הגבות עד שנפגשו לו בקרחת, שקל לי בהיסוס ארבעה שורשים עבים ונראה שהוא מחכה שאתחרט, נוכח הכמות התעשייתית של ״חומר הנפץ האשכנזי״ שגלומה בשורשים שעל המשקל. הוא לא ידע לענות לי היכן מגדלים את השורשים החריפים אבל הזדרז להצהיר שאליו הביתה ״זה לא נכנס״ (אלמנטרי... מוסלמים שלא אוכלים ״גפילטא פיש״...בשביל מה להם החזרת?). בבית רחצתי שורש אחד (250 גרם) ויבשתי היטב, קלפתי בעדינות, הרחקתי את כולם מטעמי סכנת אב״כ , ״גררתי״ (תודה ל ב׳ שיודעת הכל על המילה הנידחת) בצד העדין של הפומפיה ואחריו גם 3 סלקים בינוניים שבושלו (כך המסורת המשפחתית) וקולפו. הוספתי כף סוכר, שתי כפות חומץ וצביטה מלח. העברתי למעבד מזון לקבלת תערובת עדינה יותר וקיבלתי. מערבב היטב בכף, טועם, מזיל דמעות של שמחה וצרב ומגלה שהחזרת כל כך חריפה שאני מצטער לשלא בקשתי אז בניסן מהאלוף, בהשאלה לטווח ארוך, מסכת אב״ח (אטומית, ביולוגית, חזרת) כי החריפות של הריח לבד, צורבת לי את העיניים ואת מערות הנשימה עד למוח. עכשו ממלא בצנצנות קטנות שנשטפו במים רותחים סוגר ומהדק ושומר במקרר. אז חומוס חמצמץ נפלא ברמלה ושפת
