.רקפת פרא

התמונה המופלאה הזו מסמלת לחא ספק את השיא של היום, אפילו

של של השנה, אבל לא של חיי. היום בדיוק לפני 18 שנה, התרחש השיא הגדול האמיתי. מאז, אני מציינת בהשראה גדולה, כל שנה וכל יום ויום שיש שיא חדש, כל הזמן. זה חשוב בעיקר בימים שבהם השיא לא מרגיש חיובי. ומה היופי בכל מה שקשור לשיאים? שהם מתייחסים לרגע נתון ומיד ברגע הבא יהיה שיא חדש. ( לפעמים הרגע הבא יהיה אחרי שנים ארוכות כמו השיא ששבר לברון ג'יימס השבוע, ולפעמים הוא יקרה אחרי 5 מערכות בחירות כשחושבים שזה לא יקרה...). וכשיש שיא כמו שיא שלי, הקטנה וזוכרים את זה, זה כיף גדול להסתכל כל יום על השיאים שלה ולזכור את מה שהם מסמלים. לפני 18 שנה לא היה סיכוי שאני אהיה אמא. זה לא היה בכלל בשום אג'נדה ובטח לא עם ילדים ביולוגיים משלי. וכשכבר החלטתי להביא ילדים, לא הייתי מאמינה שיהיו לי שלושה ולפני שנתיים, לא היה שום סיכוי שתהיה לי גם ילדה. אבל החיים קורים גם עם "תאונות" וגם עם דברים מתוכננים. ובגילי המופלג (18), אני יכולה לומר שכנראה שאין לנו באמת השפעה על הנרטיב המרכזי שלנו, אנחנו יכולים להתנגד, או לחשוב שאפשר אחרת אבל החיים קורים ואחרי שהם קורים, חודרת לה גם ההבנה שהם קורים בהתאם לנתיב המרכזי שלנו. ועכשיו יש לי שיא של פרספקטיבה, שיא של הבנה ושיא קטנה ומהממת שכל הפראיים חווים וחוגגים יחד כל דקה ויום. ואני עוצרת רגע להודות לעצמי, לפראיים שמלווים את חיי, למשפחה, לחברים ולכל מי שעוד לא פגשתי ואפגוש בהמשך

כמה כיף לדעת שמסקנות שהגעתי אליהן בעצמי נחקרו ונמצאו נכונות גם

ברמה קלינית ומדעית. כל מי שהשתתפו בסדנא שלי או שמעו הרצאה בנושא תוכן חיובי כבר יודעים טוב על מה אני מדברת. אבל הקטע הוא להכניס את זה לארגון כנוהל שוטף ולא רק כהרצאה. אני מגלה שעסקים יכולים להביא המון תועלת ארגונית ושיווקית בשימוש בכלים פשוטים ליישום. ועד כמה שזה נשמע מוזר, אין לנו חיוביות בסיסטם המקצועי. ויותר מזה, נדמה לרובנו שהשקעה בזה היא בזבוז זמן. ובגלל זה מזל שיש לי חברה כמו @ravitzron שמלווה מנהלים ומרצה בארגונים בתחומי העבודה של המוח ואיך לאמן אותו. וכמה זכיתי שהיא נענתה לאתגר שהצבתי לה ומצאה מחקרים שמאמתים את מה שאני עושה בעצמי מאז 2017. הכתבות המלאות באתר- לינק לכתבה האחרונה בסטורי ובתגובה הראשונה.

לא הרבה א.נשיםהיודעים אבל גם אני הייתי חיילת בודדה בתקופת הצבא.

המשפחה הביולוגית שלי התפרקה עקב גירושין של הורי ואני לא הסכמתי לקחת צד ובחרתי לא לגור באף אחד מהבתים ולמזלי הגדול אישה יקרה מאוד ומשפחתה אימצו אותי אליהם בקיבוץ ניר עוז בעוטף עזה. שנים רבות עברו והקשר עם משפחתי חזק ויציב ולאחרונה אפילו אכלנו יחד ארוחה משותפת בחנוכה אצל אמא שלי שהייתה מרגשת במיוחד בשבילי. מה שכן רבים יודעים הוא החיבור שלי לספירולינה הטרייה שאימצתי אני לחיי לפני 5 שנים. וכמה אושר זה עושה לי להיות יכולה לחבר חיבורים בין המרכז לזכרו של מייקל לוין לבין ספירולינה טרייה ולצרף גם את סחוט שמאוד שמחו על היוזמה והרעיון שלי והוסיפו עוד משלהם. צרכנות חברתית אף פעם לא מובנת מאליה בטח לא בעסקים ישראליים בתחום

בשלהי סוף יולי התקיימה אחת הפגישות הכי מרגשות שעשיתי השנה: פגישה

בין Gemma.il@ ל @yuliaplotkinoz המדהימה. אחרי שהיא סיפרה לי על החלום שלה לעצב קולקציית תכשיטים משלה. קיום הפגישה הותנה בסיכום משותף ליצירת קולקציה שתשמש כצרכנות חברתית -אחוזים ממכירתה יועברו לטובת מטרה/ארגון חברתי. יוליה הציעה לתרום לעמותת @largerthanlifeisrael שהאחיינית בת ה8 שלה מלווה על ידם במסירות מאז שהיא בת שנה ונודע שיש לה גידול נדיר בראש. חיברתי לפעילות את @ayalonsharon ויצאנו לדרך!! קולקציה מדהימה מגוונת מקורית ומלאת סטייל ש5% ממנה מוקדשים לעמותה ושרשרת ורד זהב/כסף שממנה כל הרווחים מועברים לעמותה. שלושה חודשים אחר כך התקיימו צילומי הקולקציה המדהימה והזמנתי את @Racheli sheen שהיכרתי בזכות @bizco_israel

אני מלווה שנים ארוכות לקוחות כמנהלת שיווק, כמנהלת אתרים וגם צרכנית

בעצמי גם באון ליין. וכל פעם מחדש אני נדהמת מהפער המאוד מטריד בחוויית הלקוח בשלב המכירה לעומת החוויה כשהוא כבר לקוח. הפער הזה נובע בעיקר מתפישה שגויה של העסק, התפישה שמתמקדת רק בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. דבר אחד כן הופנם-עוד לא מספיק אבל הכיוון חיובי. ההבנה שיש לפצות לקוחות עבור עוגמת נפש. ולמה אני מציינת את זה? פיצוי עולה כסף. ועסק שהשירות שלו לא טוב ונדרש לפצות שוש ושוב מפסיד כסף. אחת הסיבות לדרישת פיצוי היא הפער בין החוויה בשלב המכירה ואחכ. אנשי המכירות כמעט אף פעם לא ממשיכים עם הלקוח אחכ. האכזבה יוצרת תסכול וציפייה ליחס מהיר,אדיב, סבלני. בעולמות אתרי האינטרנט זה מאוד בולט. המכירות לא מתואמים עם המתכנתים ועם התמיכה, מתחלפים כל הזמן וגוררים את הלקוח מושכים את הזמן. פתאום כבר אין לחץ. הזמן שהלקוח ממתין לא נחשב. ואת כל זה אני מספרת כי נושא הפיצוי ( או הציפוי כמו שלפעמים אומר גור) משחק תפקיד מרכזי בחיי השבוע. ביקור אצל עו"ד שנקבע ל10:30 ולמרות שעדכן 10 דק לפני שמתעכב ב10 דק הגיע רק כעבור חצי שעה. העו"ד התנצל. הפגישה שנקבעה הייתה ללא עלות אבל אחרי שהחלטתי להסתייע בו הוא הוריד 600 שח מהתשלום- פיצוי על האיחור. לא ביקשתי, לא דרשתי, אפילו לא התלוננתי. אבל זה הותיר עלי רושם עז ובעיקר רצון לשתף. הבוקר חיכיתי לשירות החלפת מצברים ב08:30 שלא הגיע בזמן וגם לא התקשר להודיע. האדם שענה במענה הקולי היה אותו אחד שתיאמתי איתו את השירות. הוא אפילו לא התנצל. דיבר עם הנהג שהגיע בסוף בשעה איחור. הפעם דרשתי פיצוי ולבסוף גם קיבלתי אותו - 30 שח הנחה אבל זה לא הכמות זה העיקרון. אבל גם כשמעניקים פיצוי זה עדיין לא אומר ששירות הלקוחות טוב. חברות הבינו שעדיף להן לתת פיצוי כשיש תלונה זה לא יגרום ללקוח לחזור לקנות שוב בהקדם. אבל במקרה של שירות לקוחות טוב הלקוח לא רק שיחזור לקנות שוב, אלא גם ימליץ לכל חבריו לקנות גם ויהפוך לשגריר של העסק. לפצות גם צריך לדעת איך לעשות. וכשלא יודעים לתת שירות, כנראה שגם הפיצוי ינתן בהתאם. ברמה האישית- אני למדתי שבמקרים של שגיאות מול לקוחות, לא קרה הרבה אבל קרה. ובכל המקרים, הפיצוי היה כזה שטוב יותר שקרתה הטעות לעומת התוצאה לולא היא קרתה בגלל הפיצוי. ולא רק שהלקוחות נשארו, הם גם הביאו לקוחות נוספים. שירות לקוחות טוב מתחיל ונגמר בצקשורת טובה. בהגדרות מסודרות, ובהבנה של מצבים ואיך נפש האדם פועלת. אם זה

הנס שלנו הפראיים זו הפיצפונת שחוגגת היום בדיוק שנה. בחנוכריסמיס.

לא להאמין שעברה שנה אבל היא עברה. בטיסה עם טלטלות וסערות ומשפחה אחת מלוכדת ושמחה. שתי שיניים תחתונות ועוד שתיים עליונות שהחלו לבצבת, עמידה והליכה , ריקודים ברבורים ומשחקים וטיולים בעגלה ,בעגלול; בזחילה... ובעיקר המון המון בעבודה עם אמא. שיא את ללא ספק ה-מתנה של כולנו לחנוכה ולחיים. ואת מזכירה כל יום לכולנו שיש סיבה טובה מאוד לחייך . אנחנו

אף פעם, אני לא משתפת הוקרות המלצות וכד' - בניגוד גמור

לעצות המקצועיות שאני נותנת ללקוחותי. ולכן, בדיוק מהסיבה הזו אני חורגת ממנהגי ומפרגנת לעצמי אבל בעיקר לאחד הלקוחות המדהימים שאני עובדת איתם לאחרונה. לא מספיק יוצא לנו מנהלי השיווק לקבל הערכה על עבודה קשה מאומצת חסרת שעות ופרופורציות, לחצים ומתחים. וכמה שזה לא מובן מאליו מה שאנחנו עושים. רבים מהלקוחות לא מבינים כמה חשוב הניסיון, קור הרוח, הסבלנות, הקשרים, ובמקביל לתקתקנות, עמידה בזמנים ויכולת ניהול צוות אנשים שלא בהכרח קשורים. אמרתי לא מזמן לחברה שהתחילה לעסוק בשיווק שלא תצפה לקרדיטים ותיוגים. ניהול שיווק זה בהרבה מקרים צל של הלקוח/ המותג. וזה תפקיד שצריך לדעת לבצע ממחוייבות ושמחה כשהלקוח זוכה לפרגון, לקרדיט ולתהילה. וכשזה קורה לדעת שזה בזכותך אבל לא רק. יצא לי לא פעם לעבוד עם לקוחות שהיו מאוד מרוצים ( ולראייה עבדתי איתם שנים רבות ) לא זכיתי להערכה / פרגון או מילה טובה אפילו בוואטסאפ. ובטח לא מעל במה מול מאות אנשים בקהל. והפעם בסיום כנס מדהים של העמותה לקידום חקלאות מחדשת אני ועוד שותפים להצלחה נקראנו בהפתעה גמורה לעלות לבמה ולקבל שי. מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני לא חובבת פרחים. אבל עציץ הרקפת המקסים הזה זכה למקום של כבוד בבית והוא עומד ופורח במלוא תפארתו בגאווה בדיוק כמו זו שיש לי. @riki_aricha תודה על הסרטון. @saharshimon28 תודה עלייך. את מדהימה ומעוררת השראה וכיף

יום ראשון...מלא עבודה ועיסוקים אבל שיא בשלה. כבר כמה שבועות

שלא הייתה איתי ב"משרד". אבל זה כבר צרוב לה בדם . בשבת היא כבר תחגוג שנה ולפי חוקי התעסוקה זה כבר וותק....איזה מזל שהיא כזו ואיזה כיף שרגיטה

כל מי שמכיר אותי יודע שיש מעט מאוד דברים שאני לא

עומדת בפניהם. צרכנות חברתית וגלידה טובה ללא ספק בראש הרשימה. אז כשחברת @benjerryisrael מתגייסת למטרה טובה ברור שאכתוב עליה אבל עוד יותר ברור מבחינתי גם לקחת חלק בעצמי. ( באנו בהרכב מלא לתרום לא רק אני-אם

לפני הרבה שנים לימדתי בקורס מודעות מאוד מיוחד שתרגלתי בו המון

את המהות של "זה בסדר להרגיש כך". הרבה אנשים וגם אני בניהם מגיעים לקורסים כאלה כדי להרגיש טוב עם עצמנו, לאהוב ולקבל את עצמנו. אבל אצלי, ההרגשה הטובה באמת היא בכל פעם כשאני לא מרגישה בשיא ומאפשרת לעצמי להיות עם זה. ככה בלי להסתיר או לחייך בכוח. וכשאני מרשה לעצמי להיעלב, או לכעוס, או להילחץ ומקבלת את זה, גם הסביבה מקבלת והקושי פוחת או נעלם. כמו הבחירה לראות ולשתף את הצדדים היפים ככה גם מדובר בבחירה לאפשר לעצמי להיות עם רגש פחות זוהר. כש @leonsh אומר לי שהוא חזר מלונדון והחברות הכי גדולות מזוהות עם אג'נדה חברתית כי זה must אני מרגישה רגשות מעורבים. מצד אחד האגו מתפוצץ כי זה בדיוק מה שאני אמרתי שיקרה לפני שנים וחשבו שאני מקשקשת...ומצד שני אני גם יודעת עוד כמה עבודה יש עוד עד שזה באמת יהיה must לא רק מבחינה שיווקית אלא מבחינה ערכית. זה יכל להיות ציני כשחברה שמרוויחה מהצורך להיראות ולזהור מסייעת לבני נוער שחווים מצוקה מהצורך להיראות זוהרים ושמחים. אבל המשפט שלאון אמר לי הוא הבינגו השיווקי -בכל אחד.ת יש מה שאפשר להדגיש ולהעצים ומתחת לאיפור כולנו בני אדם עם רגשות. להיות אמיתי זה

זורם הירדן, מתפתל כשיכור, פריחה את העמק נושקת. ואיש לא יסב את מימיו

אין לי הרבה זכרונות מגיל 11-12 אבל אני יודעת שבאותה התקופה

לא חיפשתי עם אמא בגדים בקניון למסיבת סוך השנה. גם כי אני סיימתי את היסודי בכיתה ח וגם ובעיקר כי אמא שלי המוכשרת תפרה לי ולאחותי בגדים לאירועים שונים..אבל למרות זאת, התקופה הזו מחוברת אצלי להתמודדות איומה שלי עם דימוי גוף נוראי שנמשכה עד שלהי שנות העשרים בהן עשיתי החלטה להפסיק להתאכזר לעצמי ולהתחיל לאכול. לא הייתי אנורקסית מאובחנת אבל בהחלט הייתי בדרך לשם. שקלתי 42 וחשבתי שאני שמנה..לא אהבתי את עצמי ואחרי המלצה של אמא ודודות להתחיל לשמור בכיתה ח הלכנו לדיאטנית ואני החלטתי לקצר תהליכים ולצמצם את זמן הירידה במשקל ופשוט להפסיק לאכול ולעשות ספורט. וכן היו תופעות פיזיולוגיות, כנראה שיכולתי להיות יותר גבוהה וכל המנגנון המטבולי שלי נדפק. אבל בעיקר נדפקה היכולת להנות מאכילה ומעצמי. מי שקרוב/ה אלי יודע/ת שלא רציתי בנות כדי לא להצטרך להתמודד עם העניין הזה כי זו חוויה קשה ביותר. אבל אחרי שעדי סיפרה לי את הסיפור על החוויה שעברה עם הבת שלה בת ה11.5 שלא מצאה בגדים בadika@ ומישהי מהתא ליד שהיא גם מסתבר אושייה מוכרת שהבת מכירה מהרשתות שמעה אותן והתגייסה לעזור, אמרתי לה שזה משהו שאני רוצה לכתוב. ועל הדרך לפרגן לא רק לשרון סלימיאנב המקסימה אלא גם ל אלכסה דול שלמען הגילוי הנאות, אני מכירה שנים אבל הדרך שהיא עשתה ועושה למען נערות ונשים בנושא דימוי הגוף, התהליך שהיא עצמה עברה ועוברת והמאבק האחרון והחשוב שלה בכנסת בנושא המידות הקטנות הוא חשוב מאין כמותו. מאחלת לכולנו שהמאבק הזה יצליח כדי שכשהילדה שלי ואני נלך למדוד בגדים נוכל למצוא לה משהו בכל מידה שהיא תהיה בה. והלוואי שכל מי שעושה סטיילינג, מעצבת אופנה, דוגמנית תירתם לשתף ולתמוך

בתור אמא לילד שיעלה ממש בקרוב לכיתה א', אני יודעת הייטב

עד כמה חשוב לו להגיע עם תיק. אבל לא סתם תיק, אלא תיק שיהיה לו גם נוח ולא יהרוס לו את הגב, וגם אם אפשר שיתאים לאהבה שלו ( במקרה של גור סוניק מככב בראש הרשימה). בנוסף, אני יודעת גם שבחנויות השונות עלות ממוצעת של תיק כזה תהיה לא פחות מ 300 שקלים וזה לפני הקלמר שעולה 50 ש"ח ושאר הציוד. וכל זה רק לילד אחד. במקרה שלי, יש גם ילד שעולה לחטיבה בבית ספר חדש וזה בדיוק אותו הדבר אלא שבמקרה הזה הוא צריך גם מחשב נייד/טאבלט שהתיק צריך לשאת ולשמור עליהם. אין ספק, מדובר בעלות פסיכית. וגם אם סבתא משלמת זו הוצאה הזויה על לימוד חינם. ואם כך אני מרגישה מן הסתם עוד הורים כמוני משאר חלקי הארץ בוודאי מרגישים. וזו הסיבה ששימחה אותי כל כך הידיעה על ההתגייסות של קניוני עופר לאסוף תיקים משומשים במצב טוב לטובת שימוש חוזר על ידי ילדים שיקבלו אותם מעמותת תיק לכל ילד. ואני יותר מאשמח לדעת שחברים שלי שקוראים את הכתבות שלי, יסורו לאחד הקניונים עם תיק לתרומה וישתפו אותי פה או בפרטי שהם

אני מדברת עם המון אנשים, ברובם טובים, יזמים, בעלי רצון טוב

ורגש חברתי ואחריות גדולים. ואני גם מכירה קצת מקרוב את עבודתן של עמותות ונסיונן הגדול לגייס כסף.הפתרון הכל כך פשוט הזה שבאמת לוקח 20 שניות לחבר את הכרטיס לעמותה או בלי לבחור לתת לכולן יחד הוא אחד מהפתרונות הגדולים. ההכרעה הזו לאיזו עמותה לעגל את האגורות מהעברות כרטיסי האשראי היא ההכרעה שאליה אני צופה שכולנו נידרש לה יותר ויותר בתהליך הרכישות שלנו. קראו לי אופטימית, נאיבית מה שתרצו. כבר מזמן

כל מי שמכיר אותי לפחות 8 שנים, יודע שכשאני מדברת על

גלידה יש מקום אחד ויחיד. @arteglideria שהגעתי לסקר והשאר אי אז לפני ראשהשנה לפני 8 שנים והפכנו ללקוחות קבועים ובהמשך למנהלת שיווק ואנחנו כבר מזמן משפחה. ובכל זאת, השבוע ראיינתי את מנהלת השיווק של @vaniglia_icecream הודות ליוזמה מקסימה שהם השיקו לקראת החזרה לבית הספר בשיתוף עמותת קפיטליזם קשוב, אחד מהגופים שאני הכי מאמינה בו בארץ. בהמשך גם סיקרנו את הגלידה ונהננו לטעום טעמים אחרים שאין ולא יהיו בArte אף פעם כמו מרשמלו, חמאת בוטנים, מסטיק, עוגיות אוראו...וגם טעמים מיוחדים שבהחלט נותנים פייט. אבל סוס מנצח לא מחליפים. מה שכן תענוג גדול לדעת שכמו arte גם וניליה עושה מהלכים שכל מהותם הקהילה , הסביבה וערכים. ועל המקרר שלנו תלויים 3 מגנטים עם משפטים מעוררי השראה שקיבלנו עם הגלידה ושהם הסיבה המרכזית לסיקור, למרות שגיליתי כי יש עוד מגוון סיבות חיוביות נוספות. והדבר שאולי היה לי הכי מעניין ושיהיה לו המשך הוא העובדה כי מנהלת השיווק של וניליה עבדה המון שנים בתוכן בטלוויזיה וכמוני היא חושבת גם שטוב מוכר לא פחות מהרע והצהוב, אבל צריך לדעת איך. ואני הרי יודעת איך וגם מלמדת כל מי שחכם מספיק לשאול. ונראה שגם וניליה מבינים לא מעט בזה. אז אם אתם בקרבת מקום לוניליה שווה להיכנס וכמובן שאם אתם בתא בנחלת בניימין בואו לארטה ותמסרו דש. ועל שאר החוויות שלי עם מערכת החינוך,

זו דעתי ואני תומכת בה: ב12.7 חל יום העיניים השונות -למה צריך

יום כזה? בתור מי שחיה כבר 44 שנים עם עין כחולה ועין ירוקה אני יודעת לומר שלקח לי המון זמן להבין שאני בנאדם רגיל, ממש כמו כולם. אבל בשונה מילדים עם צרכים מיוחדים או על הרצף שזקוקים לסיוע, השוני הזה לא נתפס ככזה. אבל התגובות מאוד דומות. צחקוקים, לחשושים, חרמות, הדרה מתפקידים ואפילו ממחויבות אישית כי זה יכול להפחיד ילדים עם אוטיזם. להרגיש שייך ונורמלי זה רצון טבעי שיש לכולם, אבל שוני גם קטן כמו צבע בעיניים, מייצר דווקא איום וריחוק ומוביל לתגובות שכנראה בעקבותיהן החליטו לעשות את היום הזה. בעולם יש 1% של אנשים זגדנים ( זה הכינוי בעברית לתופעה של שתי עיניים בצבעים שונים). ולמרות שזה נשמע מעט, זה המון. בחיי יצא לי לפגוש כמה זגדנים כמוני ופעם , אפילו חשבתי לעשות על זה מופע סטנדאפ קורע. אבל במקום המנגנון שאימצתי לצחוק על עצמי, לפני שיצחקו עלי, התחלתי להשקיע את האנרגיה בלאהוב את עצמי כמו שאני, ולא לפחד פשוט להיות. וזה עניין גדול ה"להיות" וזה לא פשוט בכלל למי שכל החיים מפחד/ת ובורח/ת מזה. אחרי שחווים דחיה וחרם אחד ממנגנוני ההגנה השכיחים הוא להתנתק ( דיסוציאציה) שזה בדיוק ההיפך מלהיות. וההחלטה להיות היא גם ההחלטה לא לפחד מתגובות, לא לפחד מההפתעה בפנים של מי ששמ/ה לב לשוני ומתבלבל/ת. ההסכמה להיות קשורה בהבנה עמוקה וקבלה של עצמי/ך ככה. בלי שיפוט, בלי ביקורת בלי לצפות לתגובה מבחוץ. להיות זה להיכנס פנימה, להסכים לחוות ולאהוב את עצמי/ך. ורק כשהחלטתי להיות וגם הצלחתי אחרי תרגול ממושך ונחוש הצלחתי גם להגיע למצב שאני שוכחת שיש לי שני צבעים בעיניים, אבל זה לא אומר שאין תגובות. זה רק אומר שהתגובות לא מכתיבות את ההתנהגות שלי. כיום, כמעט כל התגובות של מי ששמים לב לשוני בעיניים שלי, הן תגובות חיוביות מאוד. אבל עדיין יש גם מבטים, לחשושים ואמונות תפלות שמיוחסות לי ושכמותי. ולכן אני כן חושבת שנכון לציין את היום הזה ולתת מקום לשוני הזה כי גם ב-2022 שוני הוא מגבלה ובמיוחד עכשיו לפני סבב בחירות נוסף אסור ששוני יהיה מגבלה או מקור לאפלייה, הסתה ולעג. וכמו שאמרתי לעצמי פעם-אלוהים יצר

ה-1.9 הוא יום חג לכ4 מיליון הורים בישראל. השנה באופן מיוחד

אחרי חודשים חמים במיוחד, מלאי אי וודאות עד הרגע האחרון, לבסוף ציון הדרך החשוב הזה התקיים ובהצלחה. ההתחלה של גור את כיתה א' ושל בן את כיתה ז' התקיימה בהצלחה אבל בשונה מאוד מדרכי בקודש, לא לחכות לרגע האחרון, להיערך בזמן, למנוע מלחץ מיותר, דווקא הפעם בשיא גל החום ( ועם שיא) נאלצתי לצאת למלחמת התשה בבירוקרטיה כשנודע לי במייל ששלחה לי יועצת ביה"ס שבן סיים ושאליו גור היה רשום, כי גור כלל לא רשום. והרי רשמתי אותו מזמן ואפילו ביקרנו אצלה להכירות בתחילת יוני כי גור רשום כנשאר עוד שנה בגן. נכון, באפריל עוד התלבטנו, אבל לבסוף התקבלה החלטה בהמלצת כל גורמי המקצוע שגור יעלה לא, אז למה הוא עוד נשאר רשום אחרי שרשמתי אותו לא'? האם אפשר במקסימום היה לדבר איתי לבדוק במידה ויש בלבול? לא נורא, חשבתי. כי מאז גם החלטנו לעבור דירה ולכן ראיתי בכך הזדמנות לרשום את גור לביה"ס אחר בשכונה החדשה. אבל באתר העירייה נכתב שהעובדים יוצאים לחופש מרוכז עד ל25 לחודש ובשום מקום לא צוין כי עובדי מחלקת החינוך ישארו בעבודה. כך שלא היה עם מי לדבר שבוע, אך הגדלתי לעשות וניגשתי לבית הספר החדש. הסברתי את המצב והשארתי פרטים-ואיזה מזל שעשיתי זאת. כי אחרי שבוע של ניסיון להבהיר בטלפון או ו במיילים את העניין שאנחנו עוברים דירה באוקטובר, אז אין לי עדין תלוש ארנונה עם הכתובת החדשה או חוזה חתום. אבל צירפתי תצהיר מבעלת הבית כי אנו צפויים לעבור באוקטובר אך בכפוף לסיום שיפוץ ולכן החוזה טרם חתום. לא התקבלה בקשתי ולא נותרה ברירה והגעתי פיזית לעירייה. ביקשתי לדבר עם המנהל של הפקיד הנחמד, ואז עם המנהלת של המנהל ואז עם המנהלת של המנהלת. לבסוף, אחרי 3 שעות אושרה בקשת ההעברה לביהס החדש. אז פניתי שוב לביה"ס שבו לא היה אף איש צוות. ( יום לפני תחילת הלימודים שנודע כי הושג הסכם). פגשתי במזל את אב הבית המקסים שראה אותי כמעט מיואשת בחום ועזר לי וקרא לסגנית המנהל שפגשה אותי בשבוע שעבר, זכרה אותי ודאגה לשבץ את גור לכיתה. את רכישת החולצות של ביהס הקודם שרכשתי ביוני תרמתי לחברים, קניתי חדשות בתקופה הכי גרועה בשנה, בלי מידות, עם תורים, הספרים שכבר לא דרך בית הספר נכרשו במחיר מלא, ואת הציוד בחלקו החלפתי כי הדרישות שונות. אז הילדים התחילו היום אבל גם אנחנו, כל פעם מחדש מתחיליפ ומגלים שלחכות לרגע האחרון עולה ביוקר, ושהדבר הכי חשוב בחיים זה מזל וסבלנות. והלימוד הכי

"כשעצוב ורע לי על הלב" אני זוכרת שיש לי משימה. ואז

כל פעם מחדש, מגיע מייל או טלפון או שאני מקבלת פניה בוואטסאפ או בפייס, עם סיפור מעורר השראה. ואני, לא מוכנה לקבל כמובן מאליו קומוניקטים מנוסחים כמו שהם. חשוב לי להבין בעצמי את הסיפור מאחורה. להכיר את הנפשות הפועלות, היוזמה ולפעמים אפילו להצליח לתרום לה בעצמי, עם רעיון, חיבורים וקשרים. הפעם, לא דיברתי עם הכוכבים אלא עם אמא מיוחדת במינה שכל חייה הגשימה את החלום שלה וגידלה בן לתפארת ועשתה הכל כדי שהוא יגשים את החלומות שלו. המוטו שלו "חי את החלום" הפך לצוואה אחרי שמת לפני כמעט שנה והיא למרות הכאב שאין גדול ממנו כבר פועלת להעביר את המסר הכל כך חשוב הזה. ואחרי שהכתבה עלתה היא שלחה לי הודעה קולית שקיבלה מאמא אחרת שבזכות הכתבה החליטה להקשיב לילד שלה וכתבה לי : "הצלת ילד" ואני כתבתי לה "נשמה יפה שאת, זה הכל את אני רק כתבתי אותך " ואני לגמרי מאמינה בזה. אני לרגע לא מורידה בערך החשיבות לשתף את האור אבל אני לא האור עצמו ואסור להתבלבל. לפני הרבה שנים בקורס מודעות שלימדתי בו אמרתי לחברה טובה לגבי המטרה של הארגון לייצר חברה פלנטרית נאורה שהתרגום מאנגלית שגוי והוא צריך להיות חברה פלנטרית מוארת . והתפקיד שלנו הוא רק להאיר את הצדדים הרלוונטים לצמיחה ולהתקדמות. וזה מה שאני מנסה לעשות מאז.

היום היה יום ראשון הראשון של ספטמבר. הפעם הראשונה של שיא

ברכבת ויום מעצים ועמוק מאוד בכל כך הרבה רבדים. לצורך מפגש פרלמנט של @bizco_israel יצאנו השיא שלי ואני לדרך בידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. בהגיענו לבית המקסים של @קרן אור כהן ארזי למפגש עם נשות עסקים בעלות וותק עסקי, ניסיון חכמה והשראה למשחק ביזקואי מהמם ( לא פחות). במהלכו גיליתי כמה דברים מעניינים לגבי המטרות שלי , הפחדים, הכוחות והאוצרות. וגם גיליתי שאני רפונזל. תודה לעצמי שלא ויתרתי או התייאשתי ובאתי. תודה ל@marykeslerlupu ו @liatzilbermam4 על ביזקו, על החזון וההובלה וגם ל @rachel_mulla_netzer שעיצבת יחד איתן משחק אימוני מושלם. ל @mayamiller.art_of_balance @limorravid @אביטל אריכה על השיתוף, העניין, העומק והרעות. ול קרן אור כהן- ארזי על האירוח

הכל טוב -איזה יופי של צירוף מילים. כמה ישראלי ומדוייק הצירוף

הזה שהמשמעות שלו היא- הבחירה להתמקד במה שטוב, לשים את מה שפחות טוב מאחורה ולהתקדם. וזה גם בדיוק הרעיון מאחורי סדרת ילדים לגיל הרך שעומדת לעלות אוטוטו בערוץ הופ! לא כל יום יוצא לי לדבר עם אנשים עם כזו השפעה על עולמות התוכן של חיי ב 12 השנים האחרונות. ובטח ובטח לא יוצא לי לדבר איתם על חדשות טובות ועל החשיבות שלהם בחיינו. את השיחה העלתי לכתבה ( לינק בתגוהה הראשונה ובסטורי). אבל מה שעדין מהדהד לי מהשיחה זו ההשראה לסדרה-ימי הקורונה וכמות בלתי נתפסת של שידורי חדשות והצורך העז בהפוגה ובאיזון. "איזה כיף לדעת שיש כזה מקום באמת עם חדשות טובות" זה משפט שאני שומעת ומקבלת ברמה היומית. וזה נכון. אחרי שסיימתי לכתוב, צפיתי עם גור (5.5) בשני פרקים ( בכל זאת הטבות של עיתונאים לצפות לפני כולם). הילד היה מרותק, צחק, והתלהב ואחכ סיפר לכל מי שרק יכל שיש סדרה חדשה שהוא ממש מחכה לה. חבר ראה אותו צופה ושאל אותי האם נכנעתי למסך וכשעניתי לו

יותר ויותר אני מגלה כמה אתרים נבנים עם אפיון גרפי/ תכנותי

אבל בלי שום קשר למטרות העסק או הצרכים התפעוליים, וכן גם בלי חשיבה מוקדמת על הצרכים השיווקיים, seo וצרכים נוספים כמו נגישות. א.נשים שולחים לי לראות את האתר שלקח בדרך כלל המון זמן להקים ומצפים שאומר שהוא יפה. אבל יופי לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה האם האתר משרת את המטרות שלו? מוכר, מביא לידים, חוסך זמן ומשאבי תפעול ועוד. ולכן לפי סוף השנה האזרחית החלטתי לאפשר למי שרוצה שעה/שעתיים איתי לבחון את האתר ולזכות בהטבה ענקית-

מעברים הם דבר תמידי שמתרחש, חגי תשרי מסמלים אותם גם ברמה

האמונית היהודית, ובמיוחד חג סוכות מסמל את המעבר ממקום למקום. ובמקרה של משפחת פרא, חגי תשרי השנה, עברו בסימן מעבר דירה. אחרי 12 שנים שנראו כמו חיים שלמים באותו הבית, ומה לא עברנו בדירה הזו, 12 שנים זו חתיכת תקופה. אבל השינוי פגש אותנו מוכנים. אז כמאמר השיר: ארזנו את עצמנו ועברנו. ואנחנו עדיין עוברים. זה לוקח זמן לעבור דירה. אמנם פרקנו את הארגזים כולם ( 24 שעות של אריזה ופירוק נראים כמו שיא עולם) הגוף גם עבר טלטלה, אנחנו כבר לא בני 30...ועם תינוקת על הידיים...וגם הרבה מחפצנו ורהיטנו עברו לידיים חדשות, שזקוקות להם יותר, ודווקא חג סוכות מסמל כל כך יפה את העניין הזה של מעברים, מעברי דירה, מעברי עונות, אבל בעיקר מסמל את החיבור האנושי, בין אדם לחברו, אירוח בסוכה כי בכל מעבר, מה שנשאר ועובר גם, הם חברים ואנשים יקרים גם שכנים שהפכו למשפחה וישארו חברים, וגם חברים נוספים שסייעו לנו במעבר עצמו, כמו @guy_reindel חבר יקר ואדם מדהים ומנכ"ל @harelclosets שבשיא הלחץ לפני התערוכה, מצא זמן לתת לנו מיזרון Nest חדש לבן, שמאז ישן בלי להתעורר בלילה והלוואי שנעבור בקרוב גם אנחנו לישון על כזה מזרון...(כבר התחלנו לחסוך. וזהו, עברנו גם את המעבר ( חוויה מטלטלת לכל הדעות ) תוך 24 שעות, שברנו שיא באריזה ופירוק ארגזים..( כן כן הכל פורק ) .עם תינוקת על הידיים בחגים. ועברנו את זה. אבל אני עוד לא מזמינה לקפה, יש עוד כמה עניינים, קידוחים וסידורים אבל ממש בקרוב, אפשר כבר לשריין מקום... וכמו בכל מעבר, גם פה מרגיש שהתחדשנו, שהגיע הזמן להתחלה חדשה והלוואי שנזכה גם פה לשכנים נפלאים, בעלי בית מדהימים ואין סוף חוויות והתפתחות ( אבל לא עוד לידות) . והלוואי ולא נצטרך

שיא כבר בת 9 חודשים. לא להאמין. בדיוק הגיל שהיא הייתה

בבטן היא עכשיו מציינת בחוץ. והיא גדלה כל דקה, לומדת, משתנה ואנחנו גדלים איתה, לידה, מסביבה וגם עוזרים ותומכים בגדילה שלה. זה גיל מיוחד 9 חודשים יותר משנה והוא חד פעמי. וכן תהיה חגיגה בגלידה כהרגלנו בקודש...כי גדילה צריך לחגוג. אבל האמת היא שאנחנו גדלים כל הזמן.מהרגע שבו נפגשו התאים בבטן של אמא ועד יומנו האחרון. הגדילה שלנו היא קבועה ובלתי נמנעת. אבל אנחנו גם גדלים ברמה הרגשית, והאינטלקטואלית, אלא שבמקרה הזה, הגדילה תלויה בנו והיא ממש,לא קבועה. היכולת שלנו לגדול מבחינה רוחנית, שכלית תודעתית , התנהגותיתהיא האופן שבו אנחנו מבטאים את הלימוד והמסקנות ממנו הלכה למעשה בחיים. לגדול אומר להתקדם. פגשתי בשבוע שעבר אבא לבן בכיתה של גור שאמר לי שהוא בדיוק במקום הנכון בעבודה, שהוא לא רוצה לגדול רק לשמור על המצב הקיים.וחשבתי על המשפט "שמי שלא מתקדם קדימה סופו ללכת אחורה". ואז שאלתי את עצמי האם אפשר להמשיך לגדול ולשמור על המצב הקיים בו זמנית? ומאחר וכבר ציינתי שהגדילה היא קבועה ובלתי נמנעתהתשובה שלי לעצמי היא שגם אם לכאורה עוצרים, אנחנו עדיין גדלים. הגדילה לא חייבת להיות ענקית כדי שנשים אליה לב. ויש מי שעבורם דווקא העצירה היא הגדילה הכי משמעותית. אז היום נעצור לחגוג את