הוא נכנס אליי לחדר
משהו היה שונה באנרגיה הפעם
שאלתי אותו
מה שלומו, הגבות היו קצת מכווצות
וכעס על פניו, ״ כלום לא קרה״.
אני לא שאלתי מה קרה אבל נראה שהוא רומז שכן…
״ומה שלומך?״ המשכתי, ״בסדר״ ענה בקול זועף, ״אבל נמאס לי שמחליטים לי״.
הוא בכיתה ד׳.
״מי החליט לך? מה החליטו לך?״
״אמא שלי מי יכול להיות??, היא חושבת שאני חייב לרצות מה שהיא רוצה, היא רוצה שאני אלך לחוג חשבון, אני לא רוצה! אני לא, היא כן!״
״אוי זה בטח לא כיף ללכת לשיעור חשבון שאמא רוצה אותו יותר ממך..״
״לא זה ממש לא כיף זה מרגיז, פתאום היא מחליטה שאני אלך ואני לא יכול להגיד לא״
״אז לא אמרת לא?״
״אמרתי, אבל היא לא מקשיבה, היא אוהבת לעשות דברים שלי הם עושים רע״
״רגע בוא נעשה סדר, למה היא בחרה לך דווקא חשבון?״
״כי אני מתקשה בחשבון והיא חושבת שזה יעזור״
״יעזור לך?״
״כן״
אה אז היא בעצם לא אוהבת לעשות דברים שעושים לך רע, היא מנסה לעזור לך להשתפר, שיהיה לך קל יותר, כלומר היא עושה עבורך משהו טוב…״
הכווץ בגבות התמתן והנימה החלה להשתנות.
״אני יודע שזה לטובתי אבל אני לא רוצה את זה, אני לא טוב בחשבון, מספיק לי לשבת בכיתה בבוקר עם ילדים שיודעים כשאני הילד הכי לא מתקדם בחשבון, גם ככה זה מביך ולא כיף, לא בא לי גם בחוג להרגיש הילד הזה….״
איך פתאום התלונה על זה שאמא עודה לו דברים שהוא לא אוהב הפכה להסבר מתומצת על מה שגורם לו לשנוא חשבון, או יותר נכון את הסיטואציה שמזכירה לו ׳כמה הוא פחות טוב לעומת כולם׳.
המשכנו לאורך כל האימון לדבר על ״כשאני פחות טוב במשהו, איך זה מרגיש, האם אני בורח או מתמודד עם זה, האם אני בכלל יכול לשנות את זה ולהשתפר והאם כדאי לפעמים, לעשות משהו שההורים בוחרים עבורי גם כשאני פחות רוצה״
״מה אתה לוקח מהאימון הזה?״ שאלתי אותו בסוף
״שאמא עושה את זה לטובתי ואני חושב שזה אפילו יעזור לי להרגיש יותר טוב בחשבון ולא לשנוא את השיעור הזה כי אני אשתפר״.
אימון לבטחון עצמי
