התפרסם היום בהארץ. שווה קריאה למרות האורך...
במסגרת רב שיח שהתקיים בפסטיבל
"נשים ודת" בסינמטק ירושלים ב-2007, יצאה ד"ר חנה קהת, מרצה לתנ"ך, מחשבת ישראל לימודי מגדר וממובילות המאבק הפמיניסטי הדתי בישראל, במילים ברורות נגד נישואים על פי ההלכה ואף קראה לצאת במסע הסברה שישכנע חילונים להתחתן אך ורק בנישואים אזרחיים.
בניסוח חד וברור, כזה שראוי להישמע יותר בקרב מובילי דעה חילוניים, שאלה קהת: "מי צריך את זה? מי צריך את כל ההילה המיתולוגית הזו של 'דת משה וישראל'? למה להיכנס לבוץ הזה? זה וולונטרי לחלוטין. אני רואה נשים וזוגות חילוניים ולא מבינה למה הם עושים את הצעד הזה שבעיניי הרבה פעמים גובל בטירוף... איך לא הצלחנו לחנך את הציבור ולעקור את זה? יש פה הרבה עבודה לעשות בקרב נשים, בקרב בנות".
נתוני הלמ"ס ל-2020 מראים ירידה של 17% במספר הזוגות שנישאו דרך מוסדות הדת לעומת השנה הקודמת. במקביל, חלה עלייה במספר הזוגות שחיו יחד ללא נישואים. זהו נתון מעודד מאוד, ועדיין, קרוב ל-40 אלף זוגות בחרו להתחתן ב-2020 ברבנות.
כלומר, 40 אלף זוגות קשרו את גורלם מרצון בגוף במערכת שיפוט ארכאית ומסואבת, שחצי מהאוכלוסייה מנועה לשפוט בה בשל מינה, שלא מכבדת פסיקה של בתי משפט אזרחיים מקבילים, שנלחמת נגד ניסיונות להתאים את ההלכה לחיים המודרניים, ושהדבר האחרון שמעניין אותה הוא הזוגות שעומדים לפניה בשעתם הקשה, כשהם מחליטים להפריד כוחות ולפרק את המשפחה.
למה לעצבן את האורחים
בהתחשב בעובדה שהניזוקות העיקריות מהמונופול הדורסני הזה הן הנשים, נשאלת השאלה: למה אנחנו ממשיכות לעשות את זה לעצמנו? לא כדאי לגשת לדיון כזה מעמדה של זלזול בהתחבטויות ובדילמות של זוגות צעירים כשהם עומדים בפני אירוע מרכזי בחוויה הישראלית, כזה שגם מושקעים בו כספים רבים - של ההורים על פי רוב.
חתונה היא טקס מאחד במלוא מובן המילה: בני הזוג לא רק מצהירים על נדריהם מול האורחים וזה מול זה. הם גם מפרידים בין דודים מסוכסכים; בבופה שיכלול גם מנות טבעוניות, או לחלופין, ינחם את הקרניבורים המאוכזבים; הם מתדיינים עם הדיג'יי איך אפשר לדחוף שיר אחד שהם אוהבים באמת בין נועה קירל לאריתה פרנקלין, והמחמירים שבהם טורחים לשריין עמדת המבורגרים בחצות הליל. אחרי כל הפישורים והגישורים האלה, למי בא להסתבך עם טקס אזרחי ולהכעיס את החמות עוד לפני ששברו את הכוס, או לזכות במבט עקום מהחבר הדתי מהעבודה, שייצא במופגן מהאולם עד שהטקס יסתיים?
"ההורים לוחצים" הוא אחד הנימוקים הנפוצים כשמדובר בחתונה ברבנות. וגם אם נשים את הטקס עצמו בצד, מדינת ישראל יצרה מצב מעוות, לפיו נישואים וגירושים של יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, הם בסמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים, וישראלים רבים חשים צורך להיות חלק ממה שהם רואים כקונצנזוס. לא זו אף זו, זוגות חוששים שנישואים מחוץ לרבנות יפגעו בזכויות שלהם כבני זוג או בילדים שייוולדו, ויוכרזו כ"ממזרים" או בזכותם למשכנתא; חששות שאין להם כל בסיס.
לצד הפחדים והחששות להיות מודרים, שונים או לגרום נזק לילדים שייוולדו, אין אלא להודות בכך שהישראלים והישראליות הולכות ונעשות שמרניות יותר. מחקר שפורסם ב-Journal of Youth Studies מטעם מבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב, נטען כי ביחס לדור ה-X (ילידי 1965-1980), דור ה-Y (ילידי 1980-1995) מפגין תפיסות שמרניות יותר בכל הנוגע לחיי משפחה.
בעוד שמחקרים מקבילים ממחישים, כי מילניאלז במדינות המערב מחזיקים בתפיסות ליברליות ושוויוניות בנוגע למשפחה ומגדר, ובעוד שבארצות הברית דור ה-Z נחשב לליברלי יותר מקודמיו, בישראל, דור ה-Y מפגין תמיכה פחותה בעבודה של נשים מחוץ לבית, במגורים תחת קורת גג אחת ללא נישואים ובלגיטימציה כלפי הורות יחידנית, לעומת אנשי ונשות ה-X.
שלטון הדת
יותר מגיל, תעסוקה, או השכלה, המשתנה המשפיע ביותר על עוצמת השמרנות הזו, הוא מידת הדתיות של הנבדקים. אין אלא להניח, שרוב הזוגות שמתחתנים לא יודעים מספיק על המוסד שהם קושרים בו את גורלם. רבים לא יודעים, למשל, שהרבנות הוקמה ב-1921 בסך הכל - לא באמת מוסד עתיק יומין במסורת או בתרבות היהודית, שמנסה "להשריש" את עצמו על ידי שימוש בכוח הזרוע.
רבות גם לא יודעות לאיזה תחתית ולאיזה שפל יכול להגיע בית הדין הרבני כשהוא מדמיין שאנחנו חיות בימי דוד המלך. כדי להבין זאת, כדאי לקרוא את "מסוף העולם עד סופו: מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני", ספרה של רבקה לוביץ' שפורסם ב-2017. שם אפשר למצוא אישה שבעלה בגד בה עם אחרת, הכה ואנס אותה, אך הדיינים לא סברו שיש לתת לה גט, משום שעל פי ההלכה, תקיפה או אונס אינן עילות לגירושים מגבר. תוכלו גם לקרוא על אישה בת למעלה מ-70 שהתאלמנה משני בעליה הקודמים, אך בית הדין הרבני לא מתיר לה להינשא בשלישית, משום שעל פי ההלכה היא מוגדרת כ-"אישה קטלנית", המסוכנת לבעלה לעתיד.
אלה לא תיאורים מממלכה עתיקה: זאת ישראל של שנת 2022. ועל כן, אין מנוס מלהגיע להבנה המדכדכת, שכשם שחתונה היא זירה מקרבת ומאחדת, כך היא גם זירת קרב, קרב שהנשים מפסידות בו מראש. וכמו שאנשים עורכים צוואות גם כשהם בריאים לחלוטין, כך עלינו לדאוג לעתידנו ולעתיד של הילדים שלנו גם ברגעים המאושרים ביותר, כשנדמה שדבר לא עלול להשתבש.
בבואכם להינשא, קבלו אחריות על עתידכן: ארגונים רבים מציעים טקסים יהודיים פלורליסטיים ושוויוניים. הם יאפשרו גם לדודים המסורתיים להרגיש שייכים, ויאפשרו לכן עוד פיסת
