הנשמה שלי יצאה לחירות. התלבטתי בחודשים האחרונים אם לשתף אתכם במסע הפנימי
שעברתי מיום פטירתו של אבא שלי. זה משהו מאוד אישי, ביני לבינו, על החמצת חיים. על חובתו לעבוד במאפייה, בחום התנורים, רק כי אביו נפטר בצעירותו מסרטן, והוא נבחר כילד, לתפקיד האופה. מתנת הכתיבה הייתה משותפת לשנינו, ראיתי אותו כותבת פתקים, מכתבים, פתגמים, ברכות וסודות למגירה. כמוני! מגיל קטן מצאתי את ערוץ הכתיבה כערוץ של ביטוי חופשי, בלי שיפוט וביקורתיות. ואז זה קרה…תלמידה שלי (רמונד היקרה) הזמינה אותי לסעודת פורים בראש חודש אדר, ובלי הכנה מראש, התבקשתי לספר את הסיפור האישי שלי. (כי מנעו מהרבנית שהייתה אמורה להגיע בערב הזה) וכך החלתי לספר על יציאת המצרים שלי. המסע מאין עוד מלבדי- לאין עוד מלבדו. בשושן פורים, בחצות היום (באמצע קניות הדגים לשבת) התקשרה אלי אלישבע הצדיקה, בעלת הבית ששמעה והזילה דמעות של התרגשות. אחרי ששאלה לשלומי, הטיחה בפני שאני מתחפשת ולא רק בפורים. הייתי המומה! אני? מה פתאום? לא יכול להיות! תקפתי מיד בחזרה. את מתחפשת לחילונית, ומזמן את כבר מרגישה שאת בת מלך, שאבא משגיח עליך. אני התכוונתי לאבא שלי, שגידל אותי, והיא התכוונה לבורא עולם. והמשיכה… את יודעת את האמת! את בחורה אמיצה שהיושר הוא נר לרגליך! איך את מפחדת ממה יגידו השכנים? ( וכל אלפי האנשים שאת מכירה, הוסיפה) והאמת היא…. שאת מזמן היית צריכה לשים כיסוי ראש, אבל את פוחדת איך זה יראה ומה יגידו. ואת יודעת מה הנשמה שלך מרגישה, ואת מחוברת בכל פנימיותך, ואת מטעה לא רק אותי, גם רבים אחרים. ואז…. הגיעה הידיעה על פטירתו של הרב קנייבסקי, זה היה כמה שעות אחרי השיחה. ופתאום, רציתי ללכת לחבק את הרב הענק הזה, שהסכים לברך אותי באופן אישי, שהגירושים שלי יעברו בקלות ובמהירות וכך היה, בדיוק. בסוף השבוע הזה, החלטתי שהמסע שהתחיל בשאלת האימון, מי אני? ומה תפקידי בעולם…. ומה תכלית החיים, קיבל סימן להתקדם עוד קצת, למרות כל הקושי. רצון הנשמה שלי, להיות קרובה אל אבא שלי, שכל כך חסר לי, בשקט שלו, בצניעות שלו, בחוכמה שלו וההכנעה שלו, וגם באופטימיות שלו ובחיוך של תודה על מה שיש. ואם תוך כדי ניקיונות הפסח, אני יכולה לראות ממול את החלונות של השכנה נקיים, זה רק בגלל שניקיתי את החמץ בתוכי, את הלכלוך שצברתי שנים על גבי שנים וניקיתי עוד חוסר דיוק בתוכי. עוד שכבה
