לילך

מציאות חיצונית / מציאות פנימית מה בין מציאות חיצונית למציאות פנימית

? לפעמים נדמה לנו שיש מציאות אחת אובייקטיבית אבל זה לא כך, כי כולנו מגיבים קצת אחרת לאותו אירוע. אנחנו נמצאים בימים לא פשוטים שבהם אנחנו יכולים לפגוש רגשות קשים ומציפים במראה החיצונית. ולכן חשוב עד כמה שניתן לחזק את זו הפנימית, זו שעליה אנחנו יותר שולטים. איך מחזקים את הכוח והאור הפנימי שלנו בימים כאלו מורכבים #מרחיקים את עצמנו מהמסך , כי הוא מגדיל את הכאב וחוסר האונים. # עוזרים לאחרים -עזרה ותרומה לאחר מעלה את תחושת השייכות ואת הערך. #מדברים על הרגשות והתחושות שעולים בנו עם מישהו שאנחנו אוהבים ובוטחים בו. #מוצאים פעולות שמרגיעות ומאזנות אותנו -חדר-כושר, מדיטציה, מיינדפולנס או ים, כל אחד ומה שעובד לו מוזמנים ליצור קשר לילך

כחלק מספר שכתבתי "הדרקון שבבטן שלי", מתלווה גם משחק שנקרא "סולמות

ודרקונים", המתעסק בהבנה ועיבוד של רגש הכעס. כל כך חשוב לדבר על רגשות; על הרגשות שקלים ונעימים לנו, וגם על הרגשות שיש לנו מעט מורכבות איתם וקושי בעיבודם. אם עוד לא עשיתם את זה, זו תהיה דרך מצוינת להתחיל . לינק לרכישה ישירות לוואטסאפ https://wa.me/972549133074 לילך יצחקי 🤍 #רגשות #רגשיוצרמציאות #השראה #טיפול #הקשבה #ויסותרגשי

אז מה זה כעס בשבילכם ? האם כעס של אחרים מעורר בכם

פחד ? ומה בעצם הוא בא להגיד ? לפעמים הוא בא לשים גבול להגיד מה לא נעים לי לפעמים להרחיק ולפעמים לשמור או להגן ממשהו שהמערכת חווה כאיום. בכל מקרה כעס הוא רגש משמעותי והוא קיים בכולנו רק צריך ללחוץ על הכפתור העדין בתוכנו וזה יפעיל אותו. מאחורי כל רגש יש צורך( צורך שיקבלו אותי, שאהיה משמעותי,ויהיה לי מקום בטוח , שיראו ויקשיבו לי ). צרכים זקוקים למענה. באופן פרדוקסלי לרגשות יש נטייה לקבל יותר עוצמה כאשר אנחנו נלחמים בהם. רגש שקיבל מקום ותוקף ( אני מרשה לעצמי להרגיש ככה) יוכל להשתחרר מהר יותר ולפנות את מקומו לרגשות אחרים. כשמשתמשים בכעס באופן בלתי מותאם זה דורש עבודה לוויסות והתאמה. מאחורי הכעס נמצאים רגשות עדינים שהפחד שומר עליהם מפגיעה. וכן- חשוב להכיר חלופות מחשבתיות והתנהגותיות לטריגרים שמפעילים את הכעס. את הספר הדרקון שבבטן שלי כתבתי לילדה הכועסת שבי, שהרגישה לא מובנת. השיח- הרגשי על תחושות ורגשות הוא חשוב על מנת שילדים יבינו את עצמם ואת האחרים טוב יותר. ואם אתם רוצים לחזק את שפת הלב, להבין ולקרב אז יש כאן כמה מוצרים שיכולים לעשות את זה לרכישת "הדרקון שבבטן שלי" : http://bit.ly/2DxelyS לרכישת הספר והמשחק: בפרויקט שכבר הסתיים, אבל החנות שעדיין ממשיכה למכור. המשחק כולל כרטיסיות עם שאלות העוזרות בעיבוד והבנת הכעס. https://headstart.co.il/project/66601 ואופציה אחרונה לחיזוק היכולת לשיים ולהבין רגשות הלא הוא "ספר הרגשות " : https://www.meshulam.co.il/purchase?p=706167655f69643d3136383126627573696e6573735f69643d36313331 ואם בא לכם לשאול /להתייעץ אז אני נמצאת

תחשבו כמה קל להיות לכודים בתוך סטיגמות. זה קצת כמו להיות כמו

חדר קטן שהקירות בו סוגרים עלייך ואין מספיק אוויר. וכן... זה הופך להיות חלק מההגדרה העצמית שלנו שאנחנו גדלים . הילד הטוב , המרצה , האחראי , הבוגר הילד הרע , הפושטק , המרדן , המופרע ולמה אין מספיק אוויר ? כי אלו הגדרות קטנות ומצמצמות שמרחיקות אותנו מאיזון הרי בחיים עצמם , צריך לפעמים לבעוט ולפעמים לשתוק , לפעמים להיות מרדן , ולפעמים להיות בוגר ואחראי . זה קורה לנו גם כמבוגרים - כשנדמה לנו שכבר "פיצחנו " את מי שנמצא מולנו, ואנחנו מכירים ויודעים עליו הכל. זהו שלא! זוכרים את הקירות הסוגרים ? אז כשזה קורה אין מקום לגדול בתוך קשר. סתמנו את הראייה ואיתה את התקווה לגלות משהו חדש , משהו שאולי בכלל נמצא שם ואנחנו לא רואים בגלל הקיבעון. קיצורי הדרך שהמוח שלנו עושה בכדי לחסוך זמן ואנרגיה ( זו הכוונה הטובה שלו) הם הרסניים במיוחד שמדובר בילדים אבל גם בכל קשר כשהורים באים אלי לקליניקה והילד שלהם כבר מתויג- אני מבקשת ומלמדת את ההפרדה בין ההתנהגות/ המעשה, לזהות שלו . כלומר להמנע ממשפטים שמתחילים באתה ....אתה כזה וכזה... אלא יותר אתה ילד מקסים ואהוב שלי , אבל וההתנהגות הזאת לא מתאימה /מפריעה לנו להיות ביחד בהנאה. ילדים צוללים ראש לתוך סטיגמות שבונים להם כשהם מתחילים להאמין שהם באמת כאלו ... ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן לילך

האם אמרו לכם כילדים לא לבכות כי זה לא יפה ? ביקשו

לבקש סליחה גם שאתם לא מתכוונים ? לתת נשיקה לדודה גם כשאתם קצת נגעלים ? אולי אמרו לכם את מי לאהוב ועם מי להתחבר ? או איך להרגיש כשכואב לכם ? מה קורה כשאנחנו מעבירים , מזייפים , או מקטינים רגשות ? ההתחלה של הסיפור שלנו עם הרגשות נמצא בדיוק כאן. במודלינג שההורים שלנו עשו -בתגובות הקטנות לרגשות שלנו ובאיך שהם התמודדו עם הרגשות שלהם. ( שותקים, כועסים , צועקים, מדברים , בורחים ) כשאנחנו משטיחים רגשות- המסר שעובר היא שקשה להכיל רגשות קשים, שזה מפריע , גם לא נעים , הרי אנחנו בעצמנו בורחים קצת ... זה קורה בכל פעם שאנחנו נבהלים מבכי ושוכחים כמה חשוב לתת לילדים לבכות ולהוציא את הרגשות גם באופן גופני שנותן הקלה ... וגם בכל פעם שאנחנו רוצים לנחם וממלמלים די , די -ושוכחים שלא אנחנו מחליטים מתי די . וגם כשלילד כואב ואנחנו מחליטים בשבילו שזה לא נורא , או אומרים מה כבר קרה ? וגם שאנחנו מבקשים מילד לתת חיבוק למישהו -בלי לשאול אותו אם הוא בכלל רוצה. או אומרים לו איך וכמה הוא אמור להרגיש . וכמו שאפשר להשטיח ולהקטין , כך אפשר גם להגדיל. את חובבי הדרמות והטלנובלות מכירים ? שתי ההתנהגויות האלו- ההקטנה והניפוח , שתיהן מייצגות חוסר וויסות רגשי . באמצע נמצא האיזון בעצירה ביכולת להיות עם הילד - מבלי לזרוק עליו את כל התובנות , המחשבות והתחושות שלנו. בפנייה אל הרגש, בהכרה שהוא נמצא שם. ואם מתאים- אפשר גם לבדוק בשאלה מה יכול לעזור לו ? הבית הוא המקום הראשון שבו אנחנו למדים כיצד לווסת רגשות .לכן יש להורים תפקיד והוא להיות דוגמה טובה עבור הילדים -המשמעות של זה היא גם לדאוג כהורה ,להיות מאוזן ומווסת בעצמי עד כמה שניתן ,על מנת להצליח במשימה. ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן

כמעט כולם מבקשים לעצמם להצליח לגדל ילדים עצמאיים, אבל גם חברותיים.כאלו

שיודעים לדאוג לעצמם , אבל גם להשתלב , כאלו שיכולים להנהיג, אבל גם לחמול . אז איך בעצם מגדלים ילדים מאוזנים ? כשאני גדלתי- הגישה החינוכית הייתה שילדים צריכים להתאים את עצמם למסגרת ולא הייתה כמעט התייחסות לצרכים ולרצונות באופן אישי. כילדה עם הרבה היפר-אקטיביות וענייני קשב, החוזקות שלי לא יכלו לבוא לידי ביטוי במערכת החינוך שדרשה התאמה ויישור קו. בגישה של העבר יש נוקשות סביבתית ותחושה שאין מקום לילדים שהם קצת אחרים.חסרה פה אמפתיה , גמישות , מקום לייחודיות ועוד. הגישה החינוכית שרווחת כיום-שמה את הילד במרכז. העולם אמור לנוע סביב הצרכים והרצונות של הילד, הוא הפוקוס. אבל- הורים רבים שוכחים את עצמם , ילד הוא חלק ממשהו גדול יותר: משפחה , קהילה , עולם . בנוסף- אין כאן מרכז ושוליים. הצרכים של הילד באים ראשונים, כי הוא ילד ומן הסתם פחות יכול לדחות סיפוקים -אבל הרווחה של כולם מסביב חשובה לא פחות. אין נסיכים/נסיכות ואחרים שהם פחותי דרג. שתי הגישות הישנה והחדשה אינן מאוזנות - כי בחיים האיזון הוא: בין, לדעת מתי לנוע לקראת אחרים ומתי לשים את עצמי במרכז. חשוב מאוד לבנות חוסן וללמד את הילדים כמה הם חשובים, אהובים ונחוצים .מצד שני ,ההורים לא בצד בעוד הילד במרכז, כי כולם ביחד צריכים לחיות בטוב ! ילדים במרכוז-יתר, יתקשו לראות ולהתחשב באחרים וכך נמנעת מהם היכולת להשתלב ולהראות סבלנות , כמו גם לתת במה לאחר. בהדרכות ההורים בקליניקה שלי אני מלמדת את סוד האיזון -איך להקשיב לצרכים לתת מענה לייחודיות של הילד ואיך באותה נשימה , לשמור על ההקשבה לצרכים של ההורה והאדם שהוא. ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן לילך

ילדים הם מתבוננים מעולים . הם ערים לכל מה שנאמר וגם

למה שלא..... לכן אם תגידו משהו , גם אם תחזרו עליו המון פעמים אבל תתנהגו אחרת זה לא יתפוס אתם ממש אתם הדמות אליה הם נושאים עיניים בכדי ללמוד. ולכן המודלינג שלכם חשוב - הם מסתכלים עליכם ורואים איך אתם מתנהגים לעצמכם ? ואיך אתם מתנהגים לאחרים ? הבית

גם אני אהיה שם לדבר על חשיבות השיח הרגשי בהורות.

מה בין אמפתיה להזדהות ? מה קורה לנו כשאנחנו מזדהים ? אמפתיה היא

תהליך שכלי ורגשי , שבו אנו חשים שאנו יכולים להבין כיצד מרגיש אדם אחר. יש לנו חשיבה ורגש חיובים מבחינת ההבנה את מצבו של האחר. הזדהות לעומת זאת היא משהו אחר לגמרי כי אז הסיפור שלי , המחשבות , האמונות , הזיכרונות והחוויות נכנסים לסיפור. בהזדהות אנו מוצאים את נקודת הדמיון , את הקווים המשותפים ומתערבבים עם מי שנמצא מולנו. בהזדהות יש המשכה של העצמי כך שאין כאן את המעצור של איפה אני מסתיים והאחר מתחיל ... נקודת האיזון , הסובייקטיביות מופרת בזכות הערבוב של ההזדהות. הורות היא אחד המקומות שהכי מאתגר שלא לייצר בו הזדהות ואף הזדהות -יתר. במיוחד אם הילדים שלנו נתפסים כבבואה של עצמנו ואנחנו מזהים במראה חלקים דומים משותפים. בתהליך כזה, ההורה רואה את הילד ואותו כחלק מאחד, ונכנס אתו לתוך המצב.במקום שתגובת ההורה תהווה מקור לעידוד, תמיכה ולחוסן נפשי עבור הילד, בעזרתן הוא יוכל גם למצוא פתרונות להתמודד עם המצב, היא עשויה לעשות את ההפך ולגרום לו להישאר במצב זה זמן רב יותר. ילדים לומדים לחזק /להפחית התנהגויות בזכות התגובות של הסביבה אליהן -אם ניקח לדוגמה סיטואציה חברתית שבה ילד אחד , דיבר אל ילד שני בצורה לא יפה- מה זה מעורר בהורה עם הזדהות? כעס ? אולי הגנתיות ? תסכול ? רצון להחזיר ? בהזדהות יתר ההורה יכול להיכנס פנימה אל תוך הרגש והתחושות סביב הנושא ובכך לא לשים לב ,למה קרה במציאות ( מה הסיפור האובייקטיבי ) ולשמר את הסיטואציה מבלי לתת כלים בונים לילד. לכן חשובה האבחנה הדקה בין מה ששלי ומה של האחר ומכיוון שהזדהות יכולה לפגוע בתחושת המסוגלות ובחוסן הנפשי-יש מקום להבחין ברגש ולעצור לידו, אבל לא לצלול ראש לתוכו עם האחר, כי אז קשה לסייע מהצד ( ולא מאותו המקום ) למאורע שמתחולל. יש גם צורך גם להאמין בכוחות היצירתיים של הילד להתמודד עם הכאב ולמצוא לו ולסיטואציה פתרונות. ואם מצאתם את עצמכם מהרהרים בפוסט ואתם צריכים אותי אז

האם המילים שלנו חשובות ? האם יש להן כוח ? ומה בין מילים

לטוהר ונאמנות ? אברא כדברא - כילדה הייתי משחקת שעות במשחקי דמיון והופכת דברים עם שרביט דמיוני בעודי ממלמלת את מילות הקסם האלו... הביטוי הזה מגיע מהשפה הארמית "אברא כדברא" – שיברא כדבריי – כלומר זהו ציווי להפוך מילים למציאות. אברא כדברא יכול להתקיים רק כשיש חיבור בין הלב ובין הדיבור. בספר 4 ההסכמות -מדבר דון מיגל רואיז רבות על הדרך שבה המילים שלנו משפיעות עלינו ועל סביבתנו וגם על הדרך שבה אנחנו בוחרים להתייחס ולהרגיש כלפי אירועים ומעשים שונים. הוא מדבר על "טוהר המילה ", כלומר לצורך לשים לב למה שיוצא לנו מהפה , כמו בהתחייבויות כלפי עצמנו וכלפי האחרים.כלומר- יש צורך בהלימה בין הרגש לבין המעשים והדיבור ויש גם צורך שהדיבור יהיה באינטגריטי , נאמנות למילה. לא לזרוק הצהרות, הבטחות או אפילו לבקש ללא הלימה למוכנות שלנו לשאת באחריות לאותן הצהרות במציאות. וכן ... גם זה - לא למהר לחרוץ ולשפוט אחרים באופן לשוני ( מה שנקרא ביהדות :לשון הרע) אם הרעיון של "אברא כדברא" , הוא שלמילים יש כוח בריאה ( בריאת מציאות ) אז כדאי להפוך ערים ומודעים לשימוש שלנו בשפה ונדרשת מצידנו העמקה בתשומת הלב למה שאנו אומרים /מצהירים או טוענים כלפי עצמנו והאחרים. # השלט המהמם הוא פרי ידייה של דנה אריאל המוכשרת ואם אתם צריכים לדבר איתי אני

אחת התאוריות שהכי עניינו אותי, עוד שהייתי בתואר- הראשון הייתה תאוריה

שנקראת: ה"אני במראה" ,של צארל'ס קולי. לפי התאוריה שלו, זהות-האדם אינה דבר מולד או נרכש, אלא מתפתח, תוך כדי מגע עם הסביבה. הדרך שבה אנו מפרשים את יחסה של הסביבה אלינו ( שאלות כמו -האם אוהבים אותנו ? מתי ? כיצד אנחנו נראים בעיני האחרים ?מתי כועסים או לא מרוצים מאיתנו ?) הופכת להיות חלק בלתי-נפרד מאיך שאנחנו תופסים את עצמנו וקשורה בקשר הדוק עם התפתחות הדימוי העצמי שלנו. זה מאוד קרוב לתיאוריה של "אדלר" שמדברת על הסובייקטיביות בתפיסה, הפרשנות השונה לאותו הדבר. אנחנו מבססים זהות על פי הדרך שבה אנחנו חושבים וגם מאמינים שאנחנו נתפסים בעיני האחרים . ומה הבעיה עם התפיסות האלו לגבי עצמנו ? לפעמים הפרשנות הזו פשוט שגויה אדם הוא לא נביא , או קורא מחשבות גם אם נדמה לו שהוא מכיר את הצד השני מצויין , הוא יטעה תכופות בנסיונות לפרש מה האחרים חושבים עליו. זה מזכיר לי קצת את המשחק טלפון שבור, שבו צריך להעביר מילה , אבל בדרך נוצר עיוות. הניסיון להבין מה אחרים חושבים עלינו מבזבז הרבה אנרגיה ובסופו של דבר אין לנו שם באמת הבנה אמיתית או שליטה. אנחנו כן יכולים לקחת את אותה אנרגיה ולהשקיע אותה בחיבור אל עצמנו לכוחות , לרצונות , למעשים שעושים טוב לעצמנו ולסביבה , לשמור את המראה הפנימית נקייה ומטופלת. ואם במקרה מצאתם את עצמכם במראה אז

אז מה זה כעס בשבילכם ? הר געש ? אולי דרקון בבטן

? ואיך זה קשור לניהול רגשות ? בניהול רגשות אנחנו עוצרים ליד הרגש ולא נשטפים בתוכו אותה העצירה עוזרת לנו להכניס אוויר, לנשום לשאול שאלות לפני שאנו מגיבים במקום התגובה האוטומטית. מכירים את זה שמביעים לידנו רגשות ואנחנו נדבקים בהם ? לפעמים מספיק רק שיר אחד קטן ברדיו לשנות לנו את הכפתור של הרגש זה קורה עם שמחה והתלהבות שהם מדבקים זה קורה גם עם עצב ומסכנות שמעלים בנו זיכרונות מהזאנ'ר אבל גם שמישהו לידנו מביע כעס אנחנו לפעמים נשטפים בעוצמה של אותו הרגש ומממשיכים אותו כשנכנסים עם האחר לאותו הרגש נוצרת המשכה של הרגש ויש כבר 2 כועסים ואולי כבר בית שלם. בהמשכה אין באמת יכולת לעזור זה כמו להכנס עם האחר לתוך אל אותה המצוקה. עצירה כמו גם בחירה מודעת לאופן שבו אנו בוחרים להגיב , עוזרת לנו להרגיש שאנו עוברים מהצד שלפעמים נגרר,למצב שבו אנחנו מנהלים את התגובות שלנו. ואם אתם רוצים לחזק את שפת הלב ולקרב אז יש כאן לינק לפרויקט

ישנן הרבה גישות כלפי רגשות- אני מאמינה שאין רגש טוב או

רע יש רגשות שעושים בהם שימוש בלתי מותאם או שמשתמשים בהם באופן לא מאוזן. כעס הוא רגש לגיטימי- גם לו יש כוונות טובות כמו לסמן לנו איפה הגבול ומה לא נעים לנו להזכיר לאחרים לראות אותנו לבטא צורך שדברים יעשו בדרכנו להגן על העדינות והפגיעות שלנו בקול חזק אבל שימוש מוגזם או בלתי מותאם בכעס , מרחיק, מעורר פחד וחוסר נעימות אצל האחר ועשוי להפריע לפתח קשרים איכותיים . רגשות מודחקים ולא מעובדים עשויים להתפתח לכיוון של התנהגות לא מווסתת. ואם אתם צריכים כלי שיעזור לכם

האם אתם מבינים מה שנאמר לכם גם מעבר למילים ? מעבר לרגשות

? מעבר להתנהגות ? אני מוצאת את עצמי מתעסקת בקליניקה לאחרונה גם בטיפול פרטני וגם בהדרכות הורים בעניין של זיהוי הצורך . אם יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל התנהגות או רגש חזקים עומד צורך שלא מקבל מענה , אז מה עושים? איך מזהים את הצורך ? זה מבלבל -כי הצורך יכול להיות שונה בתכלית מההתנהגות . אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צועקת חזק על הסביבה שלי כשהייתי ילדה - אבל באמת אומרת: " אני רוצה חיבוק ואולי גם שתבטיחו שלא תעלמו , אם אתנהג לא לפי הכללים", אז הייתה לי קופת חסכון יפה. הרבה פעמים מבלי שנשים- לב, אנחנו בוחרים ברגש או התנהגות שמרחיקים אותנו מהפגיעות והם אינם משקפים את הצורך שעומד מאחוריהם. בדיוק כמו בספר שהמסר שלו חבוי בין השורות הוא לא כתוב שם , אבל מתבקש שנבין אותו -ואם לא, קצת פספסנו את הספר. גם כמבוגרים כשאנחנו פגועים / הרבה פעמים נשתמש ב"שומר הראש"של הרגשות , הלא הוא הכעס ונבחר שלא לדבר את הקול העדין של הפגיעה ( רק רציתי לדעת שאתה אוהב אותי , שלא תעזוב , שאני יכולה לסמוך עלייך, שאני משמעותית ושומעים את קולי ועוד ) . הכעס עשוי להתגלגל בצורה מהירה מאחד לשני ולפני ששמים בכלל לב , יש תאונת רכבת. במקום החיבוק , ההרגעה ותחושת הביטחון שעמדו בבסיס הצורך, קיבלנו מכה מהתאונה. היכולת הזאת לזהות את הצורך דורשת התבוננות מעמיקה ורגישה פנימה, כזאת שקוראת את האחר- את הפחדים והכאבים שהוא בא איתם. בעבודה עם ילדים, זיהוי הצורך ע"י מבוגר- מאפשר מענה שתורם להקשרות איכותית, מגדיל את המסוגלות בפתרון בעיות, אבל אולי יותר מכל עשוי לגרום להם להבנה יותר טובה שלהם את עצמם ובהתאמה להבנה טובה יותר של האחר. ואם אתם מזהים צורך לשוחח איתי אני כרגיל כאן לילך יצחקי מטפלת בפסיכותרפיה (18+) מדריכת הורים

היא סיפרה איך החבר שלה אמר לה אני מת עלייך -אעשה

בשבילך הכל אבל העולם לא חייב לך כלום אף אחד , אבל אף אחד לא חייב לך כלום ! נשארתי עם האמירה הזו מהדהדת כי לפעמים יש לנו תחושה שחייבים לנו שמגיע לנו אנחנו יוצרים התניות וציפיות לפיצוי על חוסרים , על כאבים, על קושי ולפעמים שוב חוזרים לנקודת האכזבה כי הפיצוי ממקור חיצוני לא מגיע ואם הוא מגיע , הוא לא תמיד מחזיק מעמד. אפשר להסתובב במעגלי התקווה והאכזבה עד אין סוף. אבל החבר בסיפור סימן את נקודת העצירה - האמירה שלו סימנה יציאה ממיקוד חיצוני ומעבר לאחריות אישית. אם אף אחד לא חייב כלום-אז צריך פחות לצפות ואולי לעשות יותר אם אף אחד לא חייב כלום -צריך לקחת אחריות על הדברים שאני רוצה וללמוד לנהל אותם . יש משהו מפחיד בזה שאנחנו יוצרים אבל גם אופטימי -כי אם אנחנו הבימאים, אז אנחנו יכולים לבחור להסתכל אחרת ולשנות. מכאן יכולים להתחיל אחרת ואם אף אחד לא חייב לנו כלום אז כדאי להגיד תודה או אפילו להוקיר תודה זה כבר ידוע ומוכר כאחד ממגבירי האושר-מרגיל את המוח שלנו להסתכל ולזכור את מה שכן טוב . וגם ... אם מישהו בצד השני אינו מובן מאיליו -זה מגביר את הרצון שלו לתת ומשפר את איכות היחסים . ואם בא לכם לחשוב איתי בקול רם אז אני

חשבתם פעם שרגשות הם דבר שקצת מורכב להבין ? האם הם

בחירה ? האם הרגשות שאנו מרגישים הם אותנטים ? בני האדם חויים קשת שלמה של רגשות הרבה פעמים אנחנו נייחס לרגש שאנחנו חווים משקל חיובי או שלילי , כלומר נחליט האם הוא חיובי או שלילי לפי איך שהוא נתפס אצלנו . אבל האם זה כך באמת ? הרי בכל רגש יש כוונה טובה וחלקים חיובים וגם חלקים מפריעים אז יכול להיות שזו בכלל שאלה של איזון ומינון ? פחד -יש לו תפקיד אבולציוני , לשמור ולהתריע בפני סכנות כעס -נועד לשים גבולות. מה קורה במינון יתר ? פחד עשוי להפוך לחרדה כעס יכול להפוך לזעם ואז הרגש הופך אצלנו בחוויה להיות מפריע או אפילו מסוכן. מה גורם לרגש להיות כה עז ועוצמתי ? אולי מפגש עם כאב שלא טופל אולי צורך עמוק שפגש בחוסר הקשבה אולי הזנחה אולי הצפה ( עומסים של החיים) גם מלחמה ברגשות לעיתים מחמירה את המצב, כי מאחורי כל רגש יש צורך( צורך שיקבלו אותי, שאהיה משמעותי, שיאהבו אותי ) וצרכים זקוקים למענה. באופן פרדוקסלי לרגשות יש נטייה לקבל יותר עוצמה כאשר אנחנו נלחמים בהם. עצב שקיבל מקום ותוקף ( אני מרשה לעצמי להרגיש ככה) יוכל להשתחרר מהר יותר ולפנות את מקומו לרגשות אחרים. מערכת בריאה היא לא כזו שאינה חשה עצב או בדידות , אלא כזאת שיודעת לתת מקום גם לרגשות האלו ולזכור שהם לא שם לנצח. רגשות מצליחים לנוע ולהשתחרר כשאנחנו נותנים להם להיות (בניגוד לרגש "שנתקע" ומפריע לתנועה לזרום ) זה קצת כמו לקבל את עצמנו על כל הצבעים והרבדים שלנו. ולגבי שאלת האותנטיות ? אפשר להתווכח על זה אבל -התיאוריה האדלריאנית רואה אותם כנגזרת של הפרשנות שלנו לסיטואציה. כלומר הרגשות הם נגזרת של תודעה ושל קוגנציה -אמונות ,מחשבות ופרשנות. לדוגמא: אם חברה שלי הגיעה עם עוגה אלי הביתה והמחשבה שעלתה לי היא: "היא שוב רוצה ממני משהו" אביא רגש אחר מאשר הרגש שיעלה נוכח המחשבה :"איזה כיף שרוצים לשמח אותי ". אני אישית מאמינה , שרגשות אותנטיים ( ולא מטרתיים )הם רגשות שהם ראשוניים ממש ,כאלו שהם כמעט תחושת בטן ,אינסטינקטיבים ומקדימים את המחשבה. מסכימים איתי ? ואם בא לכם להסתכל לרגשות בעיניים ולהקשיב למה שהם אומרים - אז אני

מכירים את התחושה כשאתם מוצפים ואין יותר מקום להכיל ? לפעמים אנחנו

מסתובבים בעולם מלאים במחשבות , בדאגות בטרדות שנאספות ונאספות ... מכירים את המצבים שעוד לפני שהספקתם לשאול מישהו מה שלומו, הוא מתחיל "להקיא "את כל הפסולת שיש בתוכו ? זה נראה ומרגיש כמו סיר שהיה צריך לכבות לפני שיעלה על גדותיו ויגלוש, כי הוא עלה מעבר לקיבולת , קוראים לזה "הצפה". התמונה במצב של הצפה יכולה לכלול מבול של מלל, לא תמיד מאורגן וגם לא תמיד הגיוני ( כי בהצפה אין ויסות , ואין יכולת להכיל יותר, רק להקיא את הכאב). לפעמים, זה "הקש ששבר את גב הגמל ", הדבר הקטנטן הזה שנוסף: משפט לא נעים , או אפילו מילה שגורמים לנו לעבור את נקודת המסוגלות של עצמנו ולהכיל. גורמי שחיקה הרי לא חסרים לנו בעידן המודרני-מכירים תחושה של עומס? אבל כשאנחנו ככה , אין שום סיכוי למשהו טוב להכנס פשוט כי כל המקום תפוס מלא עד 0 מקום ועוד יותר מזה .... בהצפה המערכת שלנו יצאה מאיזון ולא עצרנו לבדוק שאין מספיק דלק וגם לא היינו מספיק ערים ( או אמרנו שאין בררה ) שהנורה מהבהבת כבר די הרבה זמן, מה שנקרא: "סוחבים". אנשים שגוררים כאב , קושי, או אפילו רגשות בלתי נעימים הם "נפיצים", כלומר סביר שזה יגמר באיזה בום.( ולפעמים הבום גם יביא איתו הקלה זמנית ) אבל בום זה לא חובה אם מתרגלים את העניין של הקשבה לתמרורי האזהרה. אז כדאי - לעצור ! לנשום נשימות עמוקות לבטן לקבל עזרה - מאדם לא ביקורתי , שיודע להקשיב ויוכל בעדינות לפרק איתנו את הסיטואציה . להיות נחמדים אל עצמנו ( בתקופות רגישות במיוחד! ) לשמר דברים מחזקים / לקחת הפוגה קצרה מהחיים. ולזכור כי בהצפה אנחנו לא באמת רואים את המציאות באופן שקול או מלא.ההצפה צובעת הכל בצבעים דרמטיים ועזים (לכן עדיף לא לקבל החלטות או לצאת בהצהרות -כי אחרי שתירגעו אולי תרגישו אחרת ). ואם אתם צריכים אותי -אני

מהו הרגש הכי חי ובועט שאתם מכירים? מה הכוונה הטובה שעומדת מאחוריו? למה

הוא מפריע ? ניחשתם נכון-הכעס! הכעס הוא הרגש החי ביותר מבין הרגשות שאנו חווים. כולנו כועסים לעיתים וזה לגמרי נורמלי, אפילו חשוב להיות לפעמים לא כ"כ שבעי -רצון ממשהו או ממישהו. הכעס חשוב ביכולתו לסמן גבול שאותו אין לעבור אצלנו ! כל רגש בא להגיד לנו משהו ומאחוריו עומדת כוונה טובה, כך גם עם הכעס -הכעס יכול להיות מעיין "שומר ראש של הרגשות ", כלומר הוא באופן מידי מרחיק מאיתנו תחושות של פגיעות ומגן עלינו שלא לחוות רגשות אחרים עדינים יותר כמו פחד מדחייה , עלבון ועוד. הכעס יכול להגיד לסביבה כי איננו מרוצים ממשהו שקרה לנו. כעס הוא הדרך שלנו להביע מחאה על מה שאנו חושבים שהיה צריך לקרות או להאמר אחרת. יש משהו שיכול להיות נעים וגם אולי קצת ממכר בלהרגיש חזק. הכעס מאפשר לנו תחושה של עוצמה ולעיתים גם עליונות ( כשמנסים לחנך מישהו באמצעות כעס ) שלעתים היא אמיתית ולעתים היא מדומה. כעס הוא לגיטימי , אך שימוש במינון יתר בכעס מעיד על מערכת שאינה מאוזנת/ מווסתת ( לא תאמינו ,אבל לפעמים אנשים רגישים יבחרו להשתמש בכעס, מתוך תפיסה שכך הם מגינים על עצמם....) כעס יוצר חוצץ בין אנשים ויכול להפריע בקשרים חברתיים-הוא בד"כ גורם באינטראקציה עם האחר לתגובה שהיא או פחד ( התכנסות ) או להתקפה ( התגוננות ).כך או כך הכעס, במינון גבוה מייצר מרחק. ומה קורה אחרי הכעס ? מכירים את התחושה שהגוף והלב מלאים בחרטה לפעמים גם אשמה ובהלה ? זה כי יוצאים משליטה אחרי שצועקים על מי שייש: על הילדים , על הבן זוג , על הנציג שירות של סלקום ,על העולם כולו ! צריך לעשות בקרת נזקים ולנסות להבין גם את עצמנו ( כי זה קשה ממש שלא להתפרץ כשמלאים ) וגם את האחרים ( כי זה ממש לא נעים ופוגע שככה מתנהגים). ובקרוב - ספר הילדים הרביעי שלי ( שיעלה בהדסטארט) ומוקדש כולו לרגש הזה מתוך מטרה לסייע בחיבור והבנה את עצמנו ואת האחרים. ואם אתם צריכים אותי, אז אני