לילך

אז מה זה כעס בשבילכם ? האם כעס של אחרים מעורר בכם

פחד ? ומה בעצם הוא בא להגיד ? לפעמים הוא בא לשים גבול להגיד מה לא נעים לי לפעמים להרחיק ולפעמים לשמור או להגן ממשהו שהמערכת חווה כאיום. בכל מקרה כעס הוא רגש משמעותי והוא קיים בכולנו רק צריך ללחוץ על הכפתור העדין בתוכנו וזה יפעיל אותו. מאחורי כל רגש יש צורך( צורך שיקבלו אותי, שאהיה משמעותי,ויהיה לי מקום בטוח , שיראו ויקשיבו לי ). צרכים זקוקים למענה. באופן פרדוקסלי לרגשות יש נטייה לקבל יותר עוצמה כאשר אנחנו נלחמים בהם. רגש שקיבל מקום ותוקף ( אני מרשה לעצמי להרגיש ככה) יוכל להשתחרר מהר יותר ולפנות את מקומו לרגשות אחרים. כשמשתמשים בכעס באופן בלתי מותאם זה דורש עבודה לוויסות והתאמה. מאחורי הכעס נמצאים רגשות עדינים שהפחד שומר עליהם מפגיעה. וכן- חשוב להכיר חלופות מחשבתיות והתנהגותיות לטריגרים שמפעילים את הכעס. את הספר הדרקון שבבטן שלי כתבתי לילדה הכועסת שבי, שהרגישה לא מובנת. השיח- הרגשי על תחושות ורגשות הוא חשוב על מנת שילדים יבינו את עצמם ואת האחרים טוב יותר. ואם אתם רוצים לחזק את שפת הלב, להבין ולקרב אז יש כאן כמה מוצרים שיכולים לעשות את זה לרכישת "הדרקון שבבטן שלי" : http://bit.ly/2DxelyS לרכישת הספר והמשחק: בפרויקט שכבר הסתיים, אבל החנות שעדיין ממשיכה למכור. המשחק כולל כרטיסיות עם שאלות העוזרות בעיבוד והבנת הכעס. https://headstart.co.il/project/66601 ואופציה אחרונה לחיזוק היכולת לשיים ולהבין רגשות הלא הוא "ספר הרגשות " : https://www.meshulam.co.il/purchase?p=706167655f69643d3136383126627573696e6573735f69643d36313331 ואם בא לכם לשאול /להתייעץ אז אני נמצאת

תחשבו כמה קל להיות לכודים בתוך סטיגמות. זה קצת כמו להיות כמו

חדר קטן שהקירות בו סוגרים עלייך ואין מספיק אוויר. וכן... זה הופך להיות חלק מההגדרה העצמית שלנו שאנחנו גדלים . הילד הטוב , המרצה , האחראי , הבוגר הילד הרע , הפושטק , המרדן , המופרע ולמה אין מספיק אוויר ? כי אלו הגדרות קטנות ומצמצמות שמרחיקות אותנו מאיזון הרי בחיים עצמם , צריך לפעמים לבעוט ולפעמים לשתוק , לפעמים להיות מרדן , ולפעמים להיות בוגר ואחראי . זה קורה לנו גם כמבוגרים - כשנדמה לנו שכבר "פיצחנו " את מי שנמצא מולנו, ואנחנו מכירים ויודעים עליו הכל. זהו שלא! זוכרים את הקירות הסוגרים ? אז כשזה קורה אין מקום לגדול בתוך קשר. סתמנו את הראייה ואיתה את התקווה לגלות משהו חדש , משהו שאולי בכלל נמצא שם ואנחנו לא רואים בגלל הקיבעון. קיצורי הדרך שהמוח שלנו עושה בכדי לחסוך זמן ואנרגיה ( זו הכוונה הטובה שלו) הם הרסניים במיוחד שמדובר בילדים אבל גם בכל קשר כשהורים באים אלי לקליניקה והילד שלהם כבר מתויג- אני מבקשת ומלמדת את ההפרדה בין ההתנהגות/ המעשה, לזהות שלו . כלומר להמנע ממשפטים שמתחילים באתה ....אתה כזה וכזה... אלא יותר אתה ילד מקסים ואהוב שלי , אבל וההתנהגות הזאת לא מתאימה /מפריעה לנו להיות ביחד בהנאה. ילדים צוללים ראש לתוך סטיגמות שבונים להם כשהם מתחילים להאמין שהם באמת כאלו ... ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן לילך

האם אמרו לכם כילדים לא לבכות כי זה לא יפה ? ביקשו

לבקש סליחה גם שאתם לא מתכוונים ? לתת נשיקה לדודה גם כשאתם קצת נגעלים ? אולי אמרו לכם את מי לאהוב ועם מי להתחבר ? או איך להרגיש כשכואב לכם ? מה קורה כשאנחנו מעבירים , מזייפים , או מקטינים רגשות ? ההתחלה של הסיפור שלנו עם הרגשות נמצא בדיוק כאן. במודלינג שההורים שלנו עשו -בתגובות הקטנות לרגשות שלנו ובאיך שהם התמודדו עם הרגשות שלהם. ( שותקים, כועסים , צועקים, מדברים , בורחים ) כשאנחנו משטיחים רגשות- המסר שעובר היא שקשה להכיל רגשות קשים, שזה מפריע , גם לא נעים , הרי אנחנו בעצמנו בורחים קצת ... זה קורה בכל פעם שאנחנו נבהלים מבכי ושוכחים כמה חשוב לתת לילדים לבכות ולהוציא את הרגשות גם באופן גופני שנותן הקלה ... וגם בכל פעם שאנחנו רוצים לנחם וממלמלים די , די -ושוכחים שלא אנחנו מחליטים מתי די . וגם כשלילד כואב ואנחנו מחליטים בשבילו שזה לא נורא , או אומרים מה כבר קרה ? וגם שאנחנו מבקשים מילד לתת חיבוק למישהו -בלי לשאול אותו אם הוא בכלל רוצה. או אומרים לו איך וכמה הוא אמור להרגיש . וכמו שאפשר להשטיח ולהקטין , כך אפשר גם להגדיל. את חובבי הדרמות והטלנובלות מכירים ? שתי ההתנהגויות האלו- ההקטנה והניפוח , שתיהן מייצגות חוסר וויסות רגשי . באמצע נמצא האיזון בעצירה ביכולת להיות עם הילד - מבלי לזרוק עליו את כל התובנות , המחשבות והתחושות שלנו. בפנייה אל הרגש, בהכרה שהוא נמצא שם. ואם מתאים- אפשר גם לבדוק בשאלה מה יכול לעזור לו ? הבית הוא המקום הראשון שבו אנחנו למדים כיצד לווסת רגשות .לכן יש להורים תפקיד והוא להיות דוגמה טובה עבור הילדים -המשמעות של זה היא גם לדאוג כהורה ,להיות מאוזן ומווסת בעצמי עד כמה שניתן ,על מנת להצליח במשימה. ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן

כמעט כולם מבקשים לעצמם להצליח לגדל ילדים עצמאיים, אבל גם חברותיים.כאלו

שיודעים לדאוג לעצמם , אבל גם להשתלב , כאלו שיכולים להנהיג, אבל גם לחמול . אז איך בעצם מגדלים ילדים מאוזנים ? כשאני גדלתי- הגישה החינוכית הייתה שילדים צריכים להתאים את עצמם למסגרת ולא הייתה כמעט התייחסות לצרכים ולרצונות באופן אישי. כילדה עם הרבה היפר-אקטיביות וענייני קשב, החוזקות שלי לא יכלו לבוא לידי ביטוי במערכת החינוך שדרשה התאמה ויישור קו. בגישה של העבר יש נוקשות סביבתית ותחושה שאין מקום לילדים שהם קצת אחרים.חסרה פה אמפתיה , גמישות , מקום לייחודיות ועוד. הגישה החינוכית שרווחת כיום-שמה את הילד במרכז. העולם אמור לנוע סביב הצרכים והרצונות של הילד, הוא הפוקוס. אבל- הורים רבים שוכחים את עצמם , ילד הוא חלק ממשהו גדול יותר: משפחה , קהילה , עולם . בנוסף- אין כאן מרכז ושוליים. הצרכים של הילד באים ראשונים, כי הוא ילד ומן הסתם פחות יכול לדחות סיפוקים -אבל הרווחה של כולם מסביב חשובה לא פחות. אין נסיכים/נסיכות ואחרים שהם פחותי דרג. שתי הגישות הישנה והחדשה אינן מאוזנות - כי בחיים האיזון הוא: בין, לדעת מתי לנוע לקראת אחרים ומתי לשים את עצמי במרכז. חשוב מאוד לבנות חוסן וללמד את הילדים כמה הם חשובים, אהובים ונחוצים .מצד שני ,ההורים לא בצד בעוד הילד במרכז, כי כולם ביחד צריכים לחיות בטוב ! ילדים במרכוז-יתר, יתקשו לראות ולהתחשב באחרים וכך נמנעת מהם היכולת להשתלב ולהראות סבלנות , כמו גם לתת במה לאחר. בהדרכות ההורים בקליניקה שלי אני מלמדת את סוד האיזון -איך להקשיב לצרכים לתת מענה לייחודיות של הילד ואיך באותה נשימה , לשמור על ההקשבה לצרכים של ההורה והאדם שהוא. ואם אתם צריכים אותי אני כרגיל כאן לילך

ילדים הם מתבוננים מעולים . הם ערים לכל מה שנאמר וגם

למה שלא..... לכן אם תגידו משהו , גם אם תחזרו עליו המון פעמים אבל תתנהגו אחרת זה לא יתפוס אתם ממש אתם הדמות אליה הם נושאים עיניים בכדי ללמוד. ולכן המודלינג שלכם חשוב - הם מסתכלים עליכם ורואים איך אתם מתנהגים לעצמכם ? ואיך אתם מתנהגים לאחרים ? הבית

גם אני אהיה שם לדבר על חשיבות השיח הרגשי בהורות.

מה בין אמפתיה להזדהות ? מה קורה לנו כשאנחנו מזדהים ? אמפתיה היא

תהליך שכלי ורגשי , שבו אנו חשים שאנו יכולים להבין כיצד מרגיש אדם אחר. יש לנו חשיבה ורגש חיובים מבחינת ההבנה את מצבו של האחר. הזדהות לעומת זאת היא משהו אחר לגמרי כי אז הסיפור שלי , המחשבות , האמונות , הזיכרונות והחוויות נכנסים לסיפור. בהזדהות אנו מוצאים את נקודת הדמיון , את הקווים המשותפים ומתערבבים עם מי שנמצא מולנו. בהזדהות יש המשכה של העצמי כך שאין כאן את המעצור של איפה אני מסתיים והאחר מתחיל ... נקודת האיזון , הסובייקטיביות מופרת בזכות הערבוב של ההזדהות. הורות היא אחד המקומות שהכי מאתגר שלא לייצר בו הזדהות ואף הזדהות -יתר. במיוחד אם הילדים שלנו נתפסים כבבואה של עצמנו ואנחנו מזהים במראה חלקים דומים משותפים. בתהליך כזה, ההורה רואה את הילד ואותו כחלק מאחד, ונכנס אתו לתוך המצב.במקום שתגובת ההורה תהווה מקור לעידוד, תמיכה ולחוסן נפשי עבור הילד, בעזרתן הוא יוכל גם למצוא פתרונות להתמודד עם המצב, היא עשויה לעשות את ההפך ולגרום לו להישאר במצב זה זמן רב יותר. ילדים לומדים לחזק /להפחית התנהגויות בזכות התגובות של הסביבה אליהן -אם ניקח לדוגמה סיטואציה חברתית שבה ילד אחד , דיבר אל ילד שני בצורה לא יפה- מה זה מעורר בהורה עם הזדהות? כעס ? אולי הגנתיות ? תסכול ? רצון להחזיר ? בהזדהות יתר ההורה יכול להיכנס פנימה אל תוך הרגש והתחושות סביב הנושא ובכך לא לשים לב ,למה קרה במציאות ( מה הסיפור האובייקטיבי ) ולשמר את הסיטואציה מבלי לתת כלים בונים לילד. לכן חשובה האבחנה הדקה בין מה ששלי ומה של האחר ומכיוון שהזדהות יכולה לפגוע בתחושת המסוגלות ובחוסן הנפשי-יש מקום להבחין ברגש ולעצור לידו, אבל לא לצלול ראש לתוכו עם האחר, כי אז קשה לסייע מהצד ( ולא מאותו המקום ) למאורע שמתחולל. יש גם צורך גם להאמין בכוחות היצירתיים של הילד להתמודד עם הכאב ולמצוא לו ולסיטואציה פתרונות. ואם מצאתם את עצמכם מהרהרים בפוסט ואתם צריכים אותי אז

האם המילים שלנו חשובות ? האם יש להן כוח ? ומה בין מילים

לטוהר ונאמנות ? אברא כדברא - כילדה הייתי משחקת שעות במשחקי דמיון והופכת דברים עם שרביט דמיוני בעודי ממלמלת את מילות הקסם האלו... הביטוי הזה מגיע מהשפה הארמית "אברא כדברא" – שיברא כדבריי – כלומר זהו ציווי להפוך מילים למציאות. אברא כדברא יכול להתקיים רק כשיש חיבור בין הלב ובין הדיבור. בספר 4 ההסכמות -מדבר דון מיגל רואיז רבות על הדרך שבה המילים שלנו משפיעות עלינו ועל סביבתנו וגם על הדרך שבה אנחנו בוחרים להתייחס ולהרגיש כלפי אירועים ומעשים שונים. הוא מדבר על "טוהר המילה ", כלומר לצורך לשים לב למה שיוצא לנו מהפה , כמו בהתחייבויות כלפי עצמנו וכלפי האחרים.כלומר- יש צורך בהלימה בין הרגש לבין המעשים והדיבור ויש גם צורך שהדיבור יהיה באינטגריטי , נאמנות למילה. לא לזרוק הצהרות, הבטחות או אפילו לבקש ללא הלימה למוכנות שלנו לשאת באחריות לאותן הצהרות במציאות. וכן ... גם זה - לא למהר לחרוץ ולשפוט אחרים באופן לשוני ( מה שנקרא ביהדות :לשון הרע) אם הרעיון של "אברא כדברא" , הוא שלמילים יש כוח בריאה ( בריאת מציאות ) אז כדאי להפוך ערים ומודעים לשימוש שלנו בשפה ונדרשת מצידנו העמקה בתשומת הלב למה שאנו אומרים /מצהירים או טוענים כלפי עצמנו והאחרים. # השלט המהמם הוא פרי ידייה של דנה אריאל המוכשרת ואם אתם צריכים לדבר איתי אני

אחת התאוריות שהכי עניינו אותי, עוד שהייתי בתואר- הראשון הייתה תאוריה

שנקראת: ה"אני במראה" ,של צארל'ס קולי. לפי התאוריה שלו, זהות-האדם אינה דבר מולד או נרכש, אלא מתפתח, תוך כדי מגע עם הסביבה. הדרך שבה אנו מפרשים את יחסה של הסביבה אלינו ( שאלות כמו -האם אוהבים אותנו ? מתי ? כיצד אנחנו נראים בעיני האחרים ?מתי כועסים או לא מרוצים מאיתנו ?) הופכת להיות חלק בלתי-נפרד מאיך שאנחנו תופסים את עצמנו וקשורה בקשר הדוק עם התפתחות הדימוי העצמי שלנו. זה מאוד קרוב לתיאוריה של "אדלר" שמדברת על הסובייקטיביות בתפיסה, הפרשנות השונה לאותו הדבר. אנחנו מבססים זהות על פי הדרך שבה אנחנו חושבים וגם מאמינים שאנחנו נתפסים בעיני האחרים . ומה הבעיה עם התפיסות האלו לגבי עצמנו ? לפעמים הפרשנות הזו פשוט שגויה אדם הוא לא נביא , או קורא מחשבות גם אם נדמה לו שהוא מכיר את הצד השני מצויין , הוא יטעה תכופות בנסיונות לפרש מה האחרים חושבים עליו. זה מזכיר לי קצת את המשחק טלפון שבור, שבו צריך להעביר מילה , אבל בדרך נוצר עיוות. הניסיון להבין מה אחרים חושבים עלינו מבזבז הרבה אנרגיה ובסופו של דבר אין לנו שם באמת הבנה אמיתית או שליטה. אנחנו כן יכולים לקחת את אותה אנרגיה ולהשקיע אותה בחיבור אל עצמנו לכוחות , לרצונות , למעשים שעושים טוב לעצמנו ולסביבה , לשמור את המראה הפנימית נקייה ומטופלת. ואם במקרה מצאתם את עצמכם במראה אז

אז מה זה כעס בשבילכם ? הר געש ? אולי דרקון בבטן

? ואיך זה קשור לניהול רגשות ? בניהול רגשות אנחנו עוצרים ליד הרגש ולא נשטפים בתוכו אותה העצירה עוזרת לנו להכניס אוויר, לנשום לשאול שאלות לפני שאנו מגיבים במקום התגובה האוטומטית. מכירים את זה שמביעים לידנו רגשות ואנחנו נדבקים בהם ? לפעמים מספיק רק שיר אחד קטן ברדיו לשנות לנו את הכפתור של הרגש זה קורה עם שמחה והתלהבות שהם מדבקים זה קורה גם עם עצב ומסכנות שמעלים בנו זיכרונות מהזאנ'ר אבל גם שמישהו לידנו מביע כעס אנחנו לפעמים נשטפים בעוצמה של אותו הרגש ומממשיכים אותו כשנכנסים עם האחר לאותו הרגש נוצרת המשכה של הרגש ויש כבר 2 כועסים ואולי כבר בית שלם. בהמשכה אין באמת יכולת לעזור זה כמו להכנס עם האחר לתוך אל אותה המצוקה. עצירה כמו גם בחירה מודעת לאופן שבו אנו בוחרים להגיב , עוזרת לנו להרגיש שאנו עוברים מהצד שלפעמים נגרר,למצב שבו אנחנו מנהלים את התגובות שלנו. ואם אתם רוצים לחזק את שפת הלב ולקרב אז יש כאן לינק לפרויקט

ישנן הרבה גישות כלפי רגשות- אני מאמינה שאין רגש טוב או

רע יש רגשות שעושים בהם שימוש בלתי מותאם או שמשתמשים בהם באופן לא מאוזן. כעס הוא רגש לגיטימי- גם לו יש כוונות טובות כמו לסמן לנו איפה הגבול ומה לא נעים לנו להזכיר לאחרים לראות אותנו לבטא צורך שדברים יעשו בדרכנו להגן על העדינות והפגיעות שלנו בקול חזק אבל שימוש מוגזם או בלתי מותאם בכעס , מרחיק, מעורר פחד וחוסר נעימות אצל האחר ועשוי להפריע לפתח קשרים איכותיים . רגשות מודחקים ולא מעובדים עשויים להתפתח לכיוון של התנהגות לא מווסתת. ואם אתם צריכים כלי שיעזור לכם

האם אתם מבינים מה שנאמר לכם גם מעבר למילים ? מעבר לרגשות

? מעבר להתנהגות ? אני מוצאת את עצמי מתעסקת בקליניקה לאחרונה גם בטיפול פרטני וגם בהדרכות הורים בעניין של זיהוי הצורך . אם יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל התנהגות או רגש חזקים עומד צורך שלא מקבל מענה , אז מה עושים? איך מזהים את הצורך ? זה מבלבל -כי הצורך יכול להיות שונה בתכלית מההתנהגות . אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צועקת חזק על הסביבה שלי כשהייתי ילדה - אבל באמת אומרת: " אני רוצה חיבוק ואולי גם שתבטיחו שלא תעלמו , אם אתנהג לא לפי הכללים", אז הייתה לי קופת חסכון יפה. הרבה פעמים מבלי שנשים- לב, אנחנו בוחרים ברגש או התנהגות שמרחיקים אותנו מהפגיעות והם אינם משקפים את הצורך שעומד מאחוריהם. בדיוק כמו בספר שהמסר שלו חבוי בין השורות הוא לא כתוב שם , אבל מתבקש שנבין אותו -ואם לא, קצת פספסנו את הספר. גם כמבוגרים כשאנחנו פגועים / הרבה פעמים נשתמש ב"שומר הראש"של הרגשות , הלא הוא הכעס ונבחר שלא לדבר את הקול העדין של הפגיעה ( רק רציתי לדעת שאתה אוהב אותי , שלא תעזוב , שאני יכולה לסמוך עלייך, שאני משמעותית ושומעים את קולי ועוד ) . הכעס עשוי להתגלגל בצורה מהירה מאחד לשני ולפני ששמים בכלל לב , יש תאונת רכבת. במקום החיבוק , ההרגעה ותחושת הביטחון שעמדו בבסיס הצורך, קיבלנו מכה מהתאונה. היכולת הזאת לזהות את הצורך דורשת התבוננות מעמיקה ורגישה פנימה, כזאת שקוראת את האחר- את הפחדים והכאבים שהוא בא איתם. בעבודה עם ילדים, זיהוי הצורך ע"י מבוגר- מאפשר מענה שתורם להקשרות איכותית, מגדיל את המסוגלות בפתרון בעיות, אבל אולי יותר מכל עשוי לגרום להם להבנה יותר טובה שלהם את עצמם ובהתאמה להבנה טובה יותר של האחר. ואם אתם מזהים צורך לשוחח איתי אני כרגיל כאן לילך יצחקי מטפלת בפסיכותרפיה (18+) מדריכת הורים

היא סיפרה איך החבר שלה אמר לה אני מת עלייך -אעשה

בשבילך הכל אבל העולם לא חייב לך כלום אף אחד , אבל אף אחד לא חייב לך כלום ! נשארתי עם האמירה הזו מהדהדת כי לפעמים יש לנו תחושה שחייבים לנו שמגיע לנו אנחנו יוצרים התניות וציפיות לפיצוי על חוסרים , על כאבים, על קושי ולפעמים שוב חוזרים לנקודת האכזבה כי הפיצוי ממקור חיצוני לא מגיע ואם הוא מגיע , הוא לא תמיד מחזיק מעמד. אפשר להסתובב במעגלי התקווה והאכזבה עד אין סוף. אבל החבר בסיפור סימן את נקודת העצירה - האמירה שלו סימנה יציאה ממיקוד חיצוני ומעבר לאחריות אישית. אם אף אחד לא חייב כלום-אז צריך פחות לצפות ואולי לעשות יותר אם אף אחד לא חייב כלום -צריך לקחת אחריות על הדברים שאני רוצה וללמוד לנהל אותם . יש משהו מפחיד בזה שאנחנו יוצרים אבל גם אופטימי -כי אם אנחנו הבימאים, אז אנחנו יכולים לבחור להסתכל אחרת ולשנות. מכאן יכולים להתחיל אחרת ואם אף אחד לא חייב לנו כלום אז כדאי להגיד תודה או אפילו להוקיר תודה זה כבר ידוע ומוכר כאחד ממגבירי האושר-מרגיל את המוח שלנו להסתכל ולזכור את מה שכן טוב . וגם ... אם מישהו בצד השני אינו מובן מאיליו -זה מגביר את הרצון שלו לתת ומשפר את איכות היחסים . ואם בא לכם לחשוב איתי בקול רם אז אני

חשבתם פעם שרגשות הם דבר שקצת מורכב להבין ? האם הם

בחירה ? האם הרגשות שאנו מרגישים הם אותנטים ? בני האדם חויים קשת שלמה של רגשות הרבה פעמים אנחנו נייחס לרגש שאנחנו חווים משקל חיובי או שלילי , כלומר נחליט האם הוא חיובי או שלילי לפי איך שהוא נתפס אצלנו . אבל האם זה כך באמת ? הרי בכל רגש יש כוונה טובה וחלקים חיובים וגם חלקים מפריעים אז יכול להיות שזו בכלל שאלה של איזון ומינון ? פחד -יש לו תפקיד אבולציוני , לשמור ולהתריע בפני סכנות כעס -נועד לשים גבולות. מה קורה במינון יתר ? פחד עשוי להפוך לחרדה כעס יכול להפוך לזעם ואז הרגש הופך אצלנו בחוויה להיות מפריע או אפילו מסוכן. מה גורם לרגש להיות כה עז ועוצמתי ? אולי מפגש עם כאב שלא טופל אולי צורך עמוק שפגש בחוסר הקשבה אולי הזנחה אולי הצפה ( עומסים של החיים) גם מלחמה ברגשות לעיתים מחמירה את המצב, כי מאחורי כל רגש יש צורך( צורך שיקבלו אותי, שאהיה משמעותי, שיאהבו אותי ) וצרכים זקוקים למענה. באופן פרדוקסלי לרגשות יש נטייה לקבל יותר עוצמה כאשר אנחנו נלחמים בהם. עצב שקיבל מקום ותוקף ( אני מרשה לעצמי להרגיש ככה) יוכל להשתחרר מהר יותר ולפנות את מקומו לרגשות אחרים. מערכת בריאה היא לא כזו שאינה חשה עצב או בדידות , אלא כזאת שיודעת לתת מקום גם לרגשות האלו ולזכור שהם לא שם לנצח. רגשות מצליחים לנוע ולהשתחרר כשאנחנו נותנים להם להיות (בניגוד לרגש "שנתקע" ומפריע לתנועה לזרום ) זה קצת כמו לקבל את עצמנו על כל הצבעים והרבדים שלנו. ולגבי שאלת האותנטיות ? אפשר להתווכח על זה אבל -התיאוריה האדלריאנית רואה אותם כנגזרת של הפרשנות שלנו לסיטואציה. כלומר הרגשות הם נגזרת של תודעה ושל קוגנציה -אמונות ,מחשבות ופרשנות. לדוגמא: אם חברה שלי הגיעה עם עוגה אלי הביתה והמחשבה שעלתה לי היא: "היא שוב רוצה ממני משהו" אביא רגש אחר מאשר הרגש שיעלה נוכח המחשבה :"איזה כיף שרוצים לשמח אותי ". אני אישית מאמינה , שרגשות אותנטיים ( ולא מטרתיים )הם רגשות שהם ראשוניים ממש ,כאלו שהם כמעט תחושת בטן ,אינסטינקטיבים ומקדימים את המחשבה. מסכימים איתי ? ואם בא לכם להסתכל לרגשות בעיניים ולהקשיב למה שהם אומרים - אז אני

מכירים את התחושה כשאתם מוצפים ואין יותר מקום להכיל ? לפעמים אנחנו

מסתובבים בעולם מלאים במחשבות , בדאגות בטרדות שנאספות ונאספות ... מכירים את המצבים שעוד לפני שהספקתם לשאול מישהו מה שלומו, הוא מתחיל "להקיא "את כל הפסולת שיש בתוכו ? זה נראה ומרגיש כמו סיר שהיה צריך לכבות לפני שיעלה על גדותיו ויגלוש, כי הוא עלה מעבר לקיבולת , קוראים לזה "הצפה". התמונה במצב של הצפה יכולה לכלול מבול של מלל, לא תמיד מאורגן וגם לא תמיד הגיוני ( כי בהצפה אין ויסות , ואין יכולת להכיל יותר, רק להקיא את הכאב). לפעמים, זה "הקש ששבר את גב הגמל ", הדבר הקטנטן הזה שנוסף: משפט לא נעים , או אפילו מילה שגורמים לנו לעבור את נקודת המסוגלות של עצמנו ולהכיל. גורמי שחיקה הרי לא חסרים לנו בעידן המודרני-מכירים תחושה של עומס? אבל כשאנחנו ככה , אין שום סיכוי למשהו טוב להכנס פשוט כי כל המקום תפוס מלא עד 0 מקום ועוד יותר מזה .... בהצפה המערכת שלנו יצאה מאיזון ולא עצרנו לבדוק שאין מספיק דלק וגם לא היינו מספיק ערים ( או אמרנו שאין בררה ) שהנורה מהבהבת כבר די הרבה זמן, מה שנקרא: "סוחבים". אנשים שגוררים כאב , קושי, או אפילו רגשות בלתי נעימים הם "נפיצים", כלומר סביר שזה יגמר באיזה בום.( ולפעמים הבום גם יביא איתו הקלה זמנית ) אבל בום זה לא חובה אם מתרגלים את העניין של הקשבה לתמרורי האזהרה. אז כדאי - לעצור ! לנשום נשימות עמוקות לבטן לקבל עזרה - מאדם לא ביקורתי , שיודע להקשיב ויוכל בעדינות לפרק איתנו את הסיטואציה . להיות נחמדים אל עצמנו ( בתקופות רגישות במיוחד! ) לשמר דברים מחזקים / לקחת הפוגה קצרה מהחיים. ולזכור כי בהצפה אנחנו לא באמת רואים את המציאות באופן שקול או מלא.ההצפה צובעת הכל בצבעים דרמטיים ועזים (לכן עדיף לא לקבל החלטות או לצאת בהצהרות -כי אחרי שתירגעו אולי תרגישו אחרת ). ואם אתם צריכים אותי -אני

מהו הרגש הכי חי ובועט שאתם מכירים? מה הכוונה הטובה שעומדת מאחוריו? למה

הוא מפריע ? ניחשתם נכון-הכעס! הכעס הוא הרגש החי ביותר מבין הרגשות שאנו חווים. כולנו כועסים לעיתים וזה לגמרי נורמלי, אפילו חשוב להיות לפעמים לא כ"כ שבעי -רצון ממשהו או ממישהו. הכעס חשוב ביכולתו לסמן גבול שאותו אין לעבור אצלנו ! כל רגש בא להגיד לנו משהו ומאחוריו עומדת כוונה טובה, כך גם עם הכעס -הכעס יכול להיות מעיין "שומר ראש של הרגשות ", כלומר הוא באופן מידי מרחיק מאיתנו תחושות של פגיעות ומגן עלינו שלא לחוות רגשות אחרים עדינים יותר כמו פחד מדחייה , עלבון ועוד. הכעס יכול להגיד לסביבה כי איננו מרוצים ממשהו שקרה לנו. כעס הוא הדרך שלנו להביע מחאה על מה שאנו חושבים שהיה צריך לקרות או להאמר אחרת. יש משהו שיכול להיות נעים וגם אולי קצת ממכר בלהרגיש חזק. הכעס מאפשר לנו תחושה של עוצמה ולעיתים גם עליונות ( כשמנסים לחנך מישהו באמצעות כעס ) שלעתים היא אמיתית ולעתים היא מדומה. כעס הוא לגיטימי , אך שימוש במינון יתר בכעס מעיד על מערכת שאינה מאוזנת/ מווסתת ( לא תאמינו ,אבל לפעמים אנשים רגישים יבחרו להשתמש בכעס, מתוך תפיסה שכך הם מגינים על עצמם....) כעס יוצר חוצץ בין אנשים ויכול להפריע בקשרים חברתיים-הוא בד"כ גורם באינטראקציה עם האחר לתגובה שהיא או פחד ( התכנסות ) או להתקפה ( התגוננות ).כך או כך הכעס, במינון גבוה מייצר מרחק. ומה קורה אחרי הכעס ? מכירים את התחושה שהגוף והלב מלאים בחרטה לפעמים גם אשמה ובהלה ? זה כי יוצאים משליטה אחרי שצועקים על מי שייש: על הילדים , על הבן זוג , על הנציג שירות של סלקום ,על העולם כולו ! צריך לעשות בקרת נזקים ולנסות להבין גם את עצמנו ( כי זה קשה ממש שלא להתפרץ כשמלאים ) וגם את האחרים ( כי זה ממש לא נעים ופוגע שככה מתנהגים). ובקרוב - ספר הילדים הרביעי שלי ( שיעלה בהדסטארט) ומוקדש כולו לרגש הזה מתוך מטרה לסייע בחיבור והבנה את עצמנו ואת האחרים. ואם אתם צריכים אותי, אז אני

מכירים את המשפט שהמורות היו אומרות ? זה שאומר שהוא לא מממש/ת

את הפוטנציאל שלו ? המשפט הזה נועד לתאר ילדים עם יכולת שלא משקיעים בלימודים. כולנו נולדים עם מוטיבציה. מוטיבציה היא היכולת להראות רצון או דחף לפעול, מוטיבציה היא למעשה כוח ההנעה הבסיסי שלנו , הדחף לעשות דברים/ פעולות . אנחנו צריכים לרצות משהו בשביל להשקיע בו ... אנחנו משקיעים כוחות במה שאנחנו מרגישים שייתן לנו ערך ( ויש יותר סיכוי שנהיה טובים בו ). אצל ילדים שלא אוהבים ללמוד יש נטייה לדבר על חוסר במוטיבציה-אבל המוטיבציה נמצאת ונוכחת,רק לא בהיבט לימודי פורמלי: היא יכולה להיות במקום החברתי, במקום היצירתי ועוד. תחשבו על ילדים שלא רוצים ללמוד כמה השקעה של אנרגיה יש להם בכיוון ההפוך ללמידה -להמציא תירוצים, להתחמק , לפתח סימפטומים שירחיקו אותם מבית הספר ... גם להפריע הרבה בכיתה זה דורש הרבה מאמץ . זה הרבה מוטיבציה, רק מהסוג של "לעשות דווקא " ולהפריע. כשהערך העצמי פגוע אצל ילדים ומבוגרים ,המוטיבציה תהיה להגן על הערך ( ועל עצמי ) . אנחנו לא נרוץ לתוך משימות שאנחנו לא מרגישים נוח/טוב איתם , שהתרגום הפנימי מרגיש שאנחנו לא מבינים ויש סיכוי שלא נבין . ילדים שמתקשים במוטיבציה פנימית עקבית הם כאלו שקשה להם לבחור, להתחייב ולהתמיד. אם אני לא בטוח/ה שאהיה בסדר ואצליח להביא את עצמי לידי ביטוי, אז קשה לגייס מוטיבציה. רמת המוטבציה הולכת יד- ביד עם הערך העצמי (לכן חשוב לעודד לפרק למטלות ומשימות אפשריות ולהתייחס לדברים כתהליך למידה ). כשהמגע עם משימות החיים ( כמו לימודים בגילאים הצעירים) כואב, מתחיל תהליך שהוא בעצם מוטבציה הפוכה. כלומר, האנרגיה תלך לשמירה מכאב ואז עשויה להתחיל נסיגה / המנעות. המוטיבציה מראה לנו את כיוון התנועה. מסמנת לנו מה קשה? מה כואב? וגם את מה אנחנו אוהבים ומוכנים להשקיע בו. לפעמים יש פער בין הדיבור ובין העשייה. קל לנו לדבר, אבל קשה לנו לבצע , מה שאנחנו עושים בפועל מראה על מה שיש לנו יותר מוטיבציה כלפיו , מה שבחרנו. ואם יש לכם מוטיבציה לקבוע איתי פגישה אתם

גוררים את העבר אל ההווה ? האדם הוא תבנית נוף ילדותו הילדות המוקדמת

שלנו הוא הזמן בו אנחנו מתבוננים ולומדים איך מתייחסים אלינו? איך ההורים שלנו מתייחסים האחד אל השני ?אל עצמם ? ומשם מגיעות מסקנות ( פרשנות ) לגבי החיים משהו בהתניות ובקישורים האלו הרבה פעמים ממש נצרבים גם במוח וגם בחוויה הרגשית . ואז מה קורה ? באוטמאט אנחנו פועלים על פי אותם ברירות מחדל נזהרים שלא להתקרב לאזורים המסוכנים שזכורים לנו ככואבים מהילדות העבר חוזר אלינו שוב ושוב הוא הופך להיות זכרון צרוב ולא תמיד קל להבין שהוא זכרון חוזר מהעבר, מוכתב מפרשנות שאולי צריכה בתוכה קצת דיוק , חמלה או הבנה רעננה. העבר ממש לא חייב להיות ההווה שלנו ולהכתיב את העתיד. לפעמים כשמשהו לא יסתדר עם הפרשנות שלנו ( הזכרון ) ,אז נעוות אותו בכדי שיתאים לנו לסיפור. זאת בכדי שלא נצטרך להרחיב,לשנות ,או לאמץ פרשנות חדשה . כל שינוי לפעמים מעורר פחד כי הוא חדש ועוד לא הסתגלנו ולכן אנחנו לא ממהרים להשתנות מתכנסים בתבניות שאנחנו אימצנו, ובתנאים שיצרנו, מתוך מחשבה שיתנו לנו מקום וערך. השינוי-הוא ההרחבה של אותו זכרון, שינוי נקודת המבט על מה שקורה לנו , הסתכלות בפרספקטיבה חדשה על המציאות . נדמה לנו אבל רק נדמה לנו שמה שאנחנו תופסים הוא המציאות אבל המציאות היא רבת פנים והיא מורכבת מנקודת מבט ועוד נקודת מבט ועוד נקודת מבט ועוד נקודת מבט .... העבר נגמר -אפשר ורצוי ללמוד ממנו, אבל לא לשחזר שוב ושוב ( סיפור חוזר ) את אותן מחשבות , רגשות , תחושות ודפוסי התנהגות. אחרת אנחנו בסיפור סתום הכל ידוע מראש, מה יקרה ואיך יגמר ( שוב ינטשו אותי וישבר לי הלב ! ) מודעות היא השלב הראשון בשינוי היא מאפשרת לנו להתבונן ולזהות את הדפוסים. בהמשך המוח מתגמש ומתחיל לזהות פרשנויות נוספות ואת האפשרות לבחור. ההווה מביא איתו בכל יום הזדמנות חדשה והוא בונה גשר לעתיד טוב יותר . ובקרוב סדנת ציר זמן :עבר, הווה עתיד, שמחולקת ל-3 מפגשים, בכל מפגש נעסוק בנקודת זמן אחרת וההשפעות שלה ( עם שותפה מופלאה רותם ארבסט ). ועד אז אם החיים קוראים לכם לשנות לדבר להעזר לחשוב ביחד להרחיב או לדייק אני

יכולים לתאר לעצמכם חיים ללא מספיק אוויר ? חיים שבהם אתם

מרגישים מכווצים וקטנים ? ככה הנפש והגוף מרגישים בכל פעם שמעשהו דורך לנו על הערך -אאוץ ,איה ובלי צחוק זה באמת כואב . השורשים של הערך העצמי ( דימוי עצמי) נמצאים בילדות המוקדמת , שם אנחנו לומדים להעריך את עצמנו דרך היחס והתגובות של הסביבה אלינו. הילד שבתוכנו כנראה לא תמיד הרגיש מושלם, ולא בהכרח פיתח שלמות עם זה. ואז כל מגע עם הפצע, מקפיץ דריכה שוב פעם, על משהו שמרגיש דומה, מציף כאבים ישנים ( שדורשים הרבה הקשבה ואהבה כתיקון ). תחושת חוסר ערך היא כל כך לא נעימה ,עד שיש אנשים שמוכנים לנסות ולא לעצור שם כל חייהם. רק, שלא ירגישו את החולשות ואת המקומות שבהם הם חשים "קטנים "או לא טובים /לא מסוגלים. כולנו נפגשנו עם הדריכה הזו על ה"ערך " כשמישהו לא האמין בנו מספיק כשזלזלו בנו , חשבו או שידרו לנו שאנחנו לא מספיק טובים/ יפים / נכונים / חכמים / מוצלחים או שלא הקשיבו לנו / לא התייחסו לרגשות ולרצונות שלנו. זה קורה במפגש עם ביקורת ולא היא לא בונה היא רעילה אנשים שגדלו בצילה של ביקורת, יהיו הרבה פעמים רגישים לביקורת , אבל זה לא אומר בהכרח שהם יחסכו את מה שהם סבלו ממנו מהסביבה. דריכה חזקה על הערך יכולה להוציא אותנו מאיזון ואז באופן טבעי יהיה רצון לחזור לשיווי משקל ולהחזיר לעצמנו תחושה של שליטה ומסוגלות . אנו יכולים להסגר, להתנצל ,לקחת את הכאב פנימה או לירוק חזרה ארס בשביל לנסות ולהתגונן. כשבני זוג רבים הם דורכים אחד לשני על הערך: הם מזכירים אחד לשני במה הם לא טובים ומה הם לא עושים בבית. לפעמים הם כבר מתויגים האחד בעיני השנייה ואז המרחב להיות, מתחיל להסגר. ומה קורה ? ניחשתם נכון ... הם מתרחקים וגם נחלשים ,כל הבית כולו נחלש. כולנו חוטאים בביקורת ובהאשמה אבל בכדי לייצר קירבה צריך לאמן את העין לראות את הפלא ואת הטוב. שום דבר אינו מובן מאליו -הכרת תודה מוכחת כאחת ממאיצי האושר בפסיכולוגיה החיובית. ... מה שעוזר להפחית את "ההגנתיות "על הערך הוא האומץ לא להיות מושלם לקבל את עצמנו עם החולשות והחוזקות כשהדבר הזה קורה יש פחות תנודות ויש גם מקום גם לדבר אמת , ולראות מה דורש שיפור ועבודה . ואם אתם צריכים עזרה בחיזוק היסודות אז

משקפיים האם הם תמיד עוזרים לנו לראות ? משקפיים הם כלי מעניין

,אפשר ללבוש ולפשוט אותם בכל רגע. כשאנו ילדים , אנו מתבוננים היטב בסביבתנו ( ילדים הם מתבוננים סופר רגישים ), בכדי ללמוד על העולם . הילדים מתבוננים על הדמויות המשמעותיות בחייהן ורואים כיצד הן מתייחסות לעצמן , כיצד הן מתייחסות האחת לשנייה. הם לומדים על עצמם -מה הציפייה מהם? מתי הם מאכזבים? מתי משמחים? מכאן צומחות השערות שהופכות למסקנות שהן הבסיס להתניות שלנו ( בחוויה הסובייקטיבית ) של מה עלינו להיות בשביל לזכות בהערכה /משמעות /מקום/ להיות אהובים. אותן מסקנות יכולות להשתרש ולהפוך לאמונות ולהביא איתן דפוסי גם התנהגות תואמים. כשהאמונות והדפוסים משתרשים אנו רואים את החיים דרך המשקפים , אבל הרבה פעמים בטוחים שזו המציאות האובייקטיבית. הפרשנות שלנו , מכניסה צבע ייחודי למה שקרה במציאות. התגובות שלנו קשורות לדרך בה פירשנו את סיטואציה. יש הרבה סוגי משקפיים ,כמו : מגדילות ומקטינות דמויות בסיפור צובעות בצבעים מכניסות קלילות או ייאוש מכלילות /חושבות שהכל אותו הדבר יודעות מראש מה יקרה משקפים של ביקורת /האשמה עצמית חשוב להוריד את המשקפים, להחליף צבע או גודל , בשביל להצליח לראות את הסיפורים שבאים והולכים בחיינו באור קצת שונה . סיפור חוזר הוא סיפור שיש בו הרבה כאב ותקיעות . למציאות הרבה חלקים וחשוב לפתוח ולפתח יכולות לראות את הדברים מנקודת מבט רחבה . ואם אתם זקוקים לעזרה בהרחבה אני כרגיל כאן לילך יצחקי מטפלת בפסיכותרפיה

סדרת הרגשות -רגשות אשם מה זה הרגש המוזר הזה ? רגש אשם רגשות

שגורמים לנו להרגיש אשמים מי מצא אותנו אשמים ? ובמה אנחנו אשמים ? שלא הצלחנו התבלבלנו קמנו ונפלנו רגשות אשם מסמנים לנו את הפער הבלתי נסבל בין הרצוי למצוי בין מה שרצינו להיות לבין מה שייש אבל -לפעמים הסטנדרטים שאנחנו שמים ( או ששמו לנו ) הם כאלו שאי אפשר לעמוד בהם. כשהרף של הציפייה לא ריאלי אז תמיד תהיה אכזבה ובאמצע ? ניחשתם נכון ! רגשי אשם הרבה נשים שיולדות מרגישות מיד תחושת אשם מדוע ? כנראה כי לעולם הן לא יצליחו להיות אמהות מושלמות ( כי אין כזה דבר ) ולמנוע כאב מהילדים לאורך חייהם. אנשים שנוטים להרגיש ולחשוב שהם " לא מספיק טובים " יכולים לשאת הרבה אשמה ,כך גם אנשים שמתקשים לעשות "הפרדות" בינם ובין האחרים ( אנחנו לא יכולים לשלוט על מה שקורה לאחרים). ברמה מסוימת ,אם מאמצים את הרעיון של רגשות אשם -אז כולנו אשמים, אשמים בהיותנו בלתי מושלמים.קוראים לזה גם אנושיות- והאנושיות לא חפה מפגמים ... אם רק היינו מצליחים להיות סלחניים לעצמנו- הרי אי אפשר גם לאכול וגם לא להשמין , גם להיות האמא המושלמת וגם לפתח קריירה, גם לפרנס וגם להיות נוכחים בבית צריך לבחור להבין שאין לנו אנרגיה אין סופית ולפתח הקשבה לצרכים ולסדר העדיפות שלנו לחיים. שחרור מרגשות אשם נושק ליכולת לחיות בשלמות עם ההחלטות , הבחירות ובכלל עם מי שאנחנו . ואז יש מקום לזכור שתמיד אפשר להשתפר, לתקן , לחזק... לא מושלמות , אלא שלמות ובשביל זה צריך הרבה חמלה -עצמית וגם חמלה לאחרים שסביבי. ברמה האנרגטית מי שמסתובב בעולם עם אשמה ואשמה קיומית בפרט , מרגיש הרבה פעמים שהוא צריך לשלם , כמעט להענש , הרי הוא אשם ( הוא בעצמו החליט בבית המשפט הפרטי שלו ) ולכן כדאי לקבל עזרה בעיבוד והבנת הרגש. ואם אתם צריכים עזרה בשחרור האשמה אני

האם אני ראוי /ראויה ??? מתי מגיע הזמן שאני ראוי/ראוייה ? בבסיס האמונות

( השגויות) שלנו , חוזר ועולה רעיון שקשור בתחושה שאני מספיק טוב ומגיע לי. לכולנו יש תנאים שאנחנו עצמנו יצרנו שרק אם ימומשו אנו ראויים ומגיע לנו. האם מגיע לנו לאהוב ולהיות נאהבים ? האם מגיע לנו לממש ולהגשים את הייעוד שרשום לנו על הלב ? האם מגיע לנו לחיות חיים טובים? הרעיון הזה הוא הגיון פרטי אשר מתקיים אצל רבים מאיתנו בהגיון הפרטי יש תנאים לתחושת השייכות אם עבדתי מספיק אם סבלתי מספיק אז אולי עכשיו אני ראוי לקבל דברים טובים ! רק , שכולנו טובים וראויים מעצם קיומנו ... התנאים האלו שייצרנו לתחושה -האם אנחנו ראויים? קשורים בקשר ישיר לילדות המוקדמת ולהתפתחות הדימוי העצמי שלנו מתי הרגשנו אהובים ,שייכים ונחוצים ? מתי כעסו עלינו ? התאכזבו מאיתנו ? יש גם קשר הדוק לפרשנות כללית ביחס לבית שבו גדלנו -אם הבית הוא "קורבני ", אתקשה לתת לעצמי שחרור להיות שמח ולממש את עצמי. זה לא המגיע לי, של ללכת לפוצץ כסף בקניון אלא התחושה שמגיע לי לחיות מתוך חירות פנימית- לשאול את עצמי שאלות , להרשות לעצמי לחוות , לחלום, לרצות עבור עצמי וכן, גם להרשות לעצמי להצליח . זה להוריד את המעצור הפנימי של הפחד ולהמיר אותו בחיבור שבונה שביל ודרך . ואם אתם צריכים עזרה אני מחכה

סדרת הרגשות -כאב האם הוא אמת או חובה ? ממה הוא נוצר

? מה הוא בא להגיד לנו ? כאב הוא רגש שמלווה בתחושה לא נעימה , רובנו מפחדים ממנו , ומעדיפים לא לבוא איתו במגע אם לא ממש חייבים. אנו נוטים לייחס את הכאב לאזור הרגש- כאב -לב , כאב גדילה . כולנו סוחבים איתנו כאבים מאכזבות , מנטישות , מחלומות שהתנפצו , מתקוות שהופרחו ,מבחירות לא מוצלחות, איש איש וכאביו . אבל לכאב יש יכולת גם להזכיר לנו את מה שחסר את מה שרוצים את מה שדורש עוד קצת אמונה אולי עוד קצת סליחה הכאב נועד הרבה פעמים לעזור לנו לשחרר את מה שכבר אינו משרת ומועיל איתנו, קורא לנו לאזן את עצמנו ולשנות . בתאוריות רוחניות כאב קשור בהצמדות : כמה שאדם יותר נצמד ומתנה את האושר שלו במה שהוא רוצה שיקרה , כך נוצר יותר חיכוך ויותר כאב. גם בתיאוריה האדלריאנית האדם מייצר התניות מתוך הפרשנות שלו, למה ייתן לו ערך , שייכות ומשמעות , כמה שההתניות האלו יותר צרות , כך נכנס פחות אוויר, פחות אור ויותר כאב . אנו פשוט פוחדים להסתכל על עצמנו ,לפעמים, במבט יותר רחב- אנחנו כולנו גדולים יותר ורחבים ממה שנוכל בכלל לתפוס! בנוסף,נותנים הרבה מקום לאיך אנו נתפסים ונראים בעיני הסביבה וכך נותנים שוב ושוב מקום לכאבים . כאב דורש מענה מאחורי כל כאב יש צורך שלא קיבל מענה אולי ילד שהרגיש שלא ראו /שמעו אותו או מבוגר שהרגיש שלא אהבו /העריכו אותו מספיק רובנו בורחים אבל מה שכדאי לעשות הוא לעצור להתבונן לתת מקום לכאב , לנסות להכיל אותו , הרי אנחנו ילדנו אותו. מה הכאב בא להגיד ? מה אני צריך עכשיו ? מה דורש מענה או תיקון ? כאבים יכולים ללכת בדיוק כמו שבאו יותר קל להם לפנות את מקומם דווקא עם חיבוק של חמלה וכוס שוקו חם ( גם קפה עובד ). לכולנו יש יכולת יצירתית , לברוא, להמציא , לייצר משהו חדש וקצת אחר בכל רגע, בכל נשימה וכל מחשבה, ומכאן היכולת שלנו לרפא את עצמנו ואת האחרים . ואם אתם רוצים לאוורר קצת את הכאב ולפנות מקום לחדש אני

מה הסיפור הזה של הלב והמוח ? למה לפעמים הם מרגישים לנו

מפוצלים? עם מה אנחנו נוטים ללכת ? כיצד מאחדים את הקולות של שניהם ? הלב שלנו מייצג את מרכז הרגש, את החלקים האינטואטיביים . המוח מייצג את השכל , את תהליכי החשיבה , העיבוד וכלל הקוגניציה . לפעמים הם מרגישים מפוצלים הלב מושך ימינה והמוח מושך שמאלה מין הרגשה של פיצול כזה ... לפעמים הלב ייצג ערך או רצון מסוים .זה יכול להיות גם מענה לרצון מאוד בסיסי , כמו בא לי כזה , מענה לצורך קיים בסיסי כמו אהבה, בטחון ועוד. המוח ייצג ערך או רצון מסוים אחר. בניגוד ללב שיודע להרגיש ,המוח יודע לתת טיעונים ולהביא רציונל להתנהגויות . הוא יודע לזהות סכנה ולנתח ולהעריך מצבים ( זה לא אומר שהניתוח חזה הוא אובייקטיבי, כי הוא מושפע מחוויות עבר שנצרבו בתודעה ומשפיעות על הפרשנות). אז ,מתחילה אצלנו מעין מלחמה פנימית קטנה שמקשה עלינו לקבל החלטה. זה קורה הרבה בבחירה של זוגיות בבחירה של מקומות עבודה בבחירה של ייעוד אחת מהיסודות של התיאוריה האדלריאנית מדבר על העקרון ההוליסטי . כלומר האדם הוא יחידה אחת גדולה , יצירה ייחודית וחד פעמית . לפי התיאוריה האדלריאנית אין פיצול , מה שקורה הוא בחירה בערך אחד או ברצון אחד על פני השני- כשלפעמים שני הרצונות הם חשובים לנו. לדוגמא: בבחירת ייעוד יכול להיות בצד אחד רצון בפרנסה , בכסף ( מוח). ובצד שני ,רצון של הלב לבחור במקצוע שמשמח אותי ומביא את היכולות הטבעיות שלי לידי ביטוי. שני הערכים לאו דווקא מתחברים (כמו אצל סופרים, שחקנים ואנשי אומנות). מה שאבחר מייצג את הרצון היותר גבוה שלי או את הערך החזק מבין השניים. כמובן שגם סגנון החיים משפיע על הבחירה , מי שהנטייה שלו להיות יותר מרצה וקונפורמיסט יבחר בערך שיותר קרוב לבית שבו גדל ולא בזה ששייך לעולם הרגשי שלו. ואם תרצו להבין טוב יותר את הבחירות שלכם אני כרגיל

חיים בתנועה מתמדת האם יש לנו שליטה מלאה על החיים ? האם

יש משהו בטוח ? כשהייתי קטנה אבא שלי היה אומר לי כמעט על כל דבר: "זה יעבור". זה היה מרגיז אותי, כי מבחינתי היה בזה משהו שהפחית מהרגש או מהמצב שהייתי בו באותו הרגע. יחד עם זאת- הוא צדק, דברים שבעבר נראו לי גדולים וחשובים התגלו במרוצת הזמן כזניחים. כשהחיים מפגישים אותנו עם חוסר שליטה ,זו תחושה לא נעימה -במיוחד אצל סוג של אנשים שמחבבים שליטה ומחפשים וודאות /ידיעה. החיים דורשים גמישות גמישות מתכתבת עם בריאות נפשית, מתוך ההבנה שהדבר היחידי שבטוח הוא שהמציאות משתנה כל הזמן . אנחנו צריכים לעשות המון התאמות גם בחיים הפרטיים וגם בעולם העבודה בגלל השינוי המתמיד. מי שלא יודע להסתגל לשינויים -מתקשה . והפרופורציות ? שום דבר ושום רגש אינם קבועים בזכות זה גם העצב יעבור וגם השמחה יעברו ,וגם יחזרו כמו המים בנהר. מי שמבין את זה יכול "להכיל "את הרגש הקשה להניח לו לבוא ולפעמים אפילו לחבק את הכאב שמתחבא מאחוריו. יש לכולנו רגעים של אושר,של עצב,של כעס ,של חוסר אונים ושל אכזבה . השאלה איך אנחנו מקבלים את המציאות שלנו ואת הרגשות הנלווים אליה. חוסר גמישות נפשית מתכתב עם תקיעות (חוסר בתנועה) ובמצבי קיצון גם עם חולי. אדם שיקבל את הדברים באופן טבעי כחלק מהחיים יוכל להמיר מצבים ורגשות יותר בקלות להכיל ולקבל גם מציאות בלתי רצויה ולזכור שכנראה גם זה יעבור.... טיפול הוא אחד מהמקומות שבהם ניתן לעבוד על הגמישות המוחית והנפשית ומי שצריך אותי , אני כהרגלי

אנשים הם מספרי סיפורים סיפור טוב צריך לכלול קצת דרמה והרבה

רגש, בשביל להצליח ולגעת ולהתחבר לאנשים אחרים. לקח לי זמן להבין שמאחורי כל אדם יש סיפור נרטיב שלם השאלה שנשאלת בטיפול האם הסיפור הזה הוא אמיתי??? רוב האנשים חושבים ואולי אפילו משוכנעים שמה שהם רואים, מפרשים ומרגישים הוא אמת ואפילו אמת מוחלטת. בסיפור פרטי חסר את הנרמול שיש בתמונה הכללית , את ההרחבה אל ההגיון הכללי. כל אדם הוא יצירה חד פעמית ולו סיפור ייחודי והמוטיב הייחודי קשור גם בפרשנות. לפעמים, נראה ילדים שגדלו באותו הבית ולהם סיפורים שונים , על אמא, אבא ובכלל... הסיפורים שלנו מושפעים מהדרך בה אנחנו רואים , מפרשים ומגיבים אל אנשים ואירועים בחיינו. ולפיכך הם "נגועים" , גם הזכרונות אינם אובייקטיבים. זכור לי ויכוח משפחתי כזה שהבנתי בו את העניין ממש טוב .שלוש מאיתנו ( שלוש אחיות ) התווכחו בלהט לגבי זכרון ילדות. השוני ביניינו גרם לכל אחד מאיתנו לשים דגש על חלק שונה בחוויה וגם לראות אותה בעיניים קצת אחרות. אז האם הסיפורים שאנו מספרים הם אמת אובייקטיבית ? הפרשנות הפרטית הופכת אותם לסובייקטיבים .בכל סיפור יהיה כנראה גרעין של אמת (סיפור אובייקטיבי ) מתחת לשכבות ,אבל גם הרבה מקום לפרשנות שנועדה לתת ערך ולהדגיש דברים מסוימים על פני אחרים . בקליניקה מפתחים ערות למושג סיפור חוזר ( לא החנות ) כשהמטופל כבר מצליח לזהות את הסיפורים החוזרים בתחומים השונים בחייו. אז- יכולה לחלחל ההבנה שהסיפור הוא מצב תודעתי ולא סובייקטיבי כמו שאולי היה נראה ... ואם זה מצב תודעתי -אז אולי

ההפך ילדי ההפך רוצים הכול הפוך מתבוננים ומבקשים פנימה להיות שונים התפקיד המרדני הצועק שמתריע

בקול רם על מה שהוא רואה שמנפנף לסביבה על כל מה שאינו בהתאמה. זה תפקיד שמושך אליו הרבה אש דורש אומץ אבל יש עליו מחיר בתחושת ההשתייכות אם אני יוצא דופן -אז איפה אני יכול להרגיש אני /שייך בצורה מלאה ? ילדים מתבוננים בסביבה שלהם ומפרשים את מה שהם רואים דרך העיניים שלהם. בעקבות הפרשנות שלהם הם מבססים הנחות יסוד ( שיהפכו לאמונות) לגבי עצמם ולגבי העולם. יש הרבה ילדים שמסתכלים על ההורה או ההורים ומכריזים : "ככה אנחנו לא רוצים להיות , ככה לא נהיה" ... לפעמים זה בשבועה סודית, סימון או תזכורת לעצמם מאין היו רוצים להתרחק. אבל לעשות אחרת , או הפוך , או להתרחק , או לא להיות כמו ... זה עדיין לא אומר שבחרתי עבור עצמי בחירות מיטיביות ושהבנתי מה אני רוצה ומה טוב לי. זה גם לא אומר שבאמת נעשתה עבודת היפרדות שמאפשרת לי לראות את עצמי לא דרך מראת "הפחד", של מה אני לא רוצה להיות, אלא מה אני כן ! כשמסירים את מעטה הפחד, אפשר לראות יותר בחמלה את האנושיות של ההורה, ולמצוא גם את הדברים הטובים. למרדנים ( אולי כמו לכולם ) דרושה מציאת דרך עצמאית, שאינה קשורה במראת ההשוואה אל האחר ויש בה חיבור אל המקומות שמשמחים , מאירים, ומיטיבים איתם ועם האחרים. ואם מצאתם את עצמכם בתוך הפוסט ומרגישים שתוכלו להעזר בטיפול או בהדרכת הורים אני

אין דבר יותר גרוע מזה שאתה סוחט לימון ונופל לך גרעין

? באמת ? כי אני יכולה לחשוב בערך על מליון דברים גרועים יותר ... מה גרם לי להעצר ליד התמונה הזאת בתכנית MKR? הפרפקציוניזם חוסר פרופורציות לגבי מה חשוב ומה פחות הגדלה ונפח לדברים קטנים ואולי אפילו חסרי משמעות ( גם בעולם התוכן של הבישול). עבור אנשים שחותרים לשלמות, טעויות הן בלתי נסבלות והם יעדיפו ללמוד ולתרגל עד הפרטים הקטנים ורק לא לחוות תחושה כזו. הם טיפוסים ביקורתיים כלפי עצמם וכלפי הסביבה, קשה לחיות איתם , וגם להם כנראה קשה לחיות עם עצמם. התחושה שעשויה לעבור לסביבה שלהם היא שאי אפשר לרצות אותם . אנשים עם סגנון פרפקציוניסטי נוטים לראות את עצמם כנפרדים, סוליסטים, הם מפחדים לתת אמון ומשאירים הרבה אחריות בידיים שלהם עצמם. ילדים להורים כאלו סופגים רעילות , בצורת ביקורת וסטנדרטים גבוהים והם יכולים לפתח נוקשות מחשבתית או ייאוש ורפיון ( מתוך פרשנות כי אי אפשר לנצח את הדרישות , אז עדיף לא לנסות). פרפקציוניזם מתכתב עם רצון עז וצורך בשליטה במציאות, עד הפרטים הקטנים. פרפקציוניסטים מתקשים לעיתים בהבחנה בין עיקר וטפל ומתקשים לסלוח לעצמם ולסביבה על טעויות. אך, גם יודעים לרדת לרזולוציות ודקויות שאחרים לא תמיד יבחינו בהם. והפרדוקס? לפרפקציוניסט אין חיים שהם פרפקט וגם לא ביצועים כאלה- כי פשוט אין דבר כזה. אי אפשר להיות מצויינים בכל , ולרוב גם בחיים אמצא תמיד כאלו שיהיו טובים/ צעירים / יפים/ חכמים או מוכשרים ממני. אנשים שחותרים לפרפקציוניזם אינם יכולים להשיג את מטרתם במלואה לעולם ! זאת מפני שהאנושיות שלנו במגע עם העולם מביאה גם חולשות , פגיעות והרבה מצבים משתנים.זה קצת כמו סיפור של אכזבה ידועה מראש , מפני שהרף והציפיות שלי אינן מותאמות למציאות. הכדור הוא עגול והחיים דורשים מאיתנו גמישות אז כדאי להקל על עצמנו לנשום ולהנות גם מהדרך ומההתנסות להבין שכל מה שאפשר לעשות הוא רק כמיטב יכולנו ( שלמות ולא מושלמות ) מיטב היכולת משתנה בכל יום , לפי המון מדדים כמו ,אנרגיה, מצב רוח, פניות ועוד, על כל השאר אנחנו פשוט לא שולטים. חיבור אמיתי פנימה גם עוזר להוריד את כל התפאורה והקישוטים שאנחנו שמים על עצמנו ולהבין שכולנו צריכים הרבה פחות ממה שנדמה לנו: רק להרגיש

סדרת הרגשות -עלבון כמה מקום יש לעלבון בחיי ? מה הוא בא

להגיד ? מה עושים איתו? עלבון הינו רגש סף כלומר הוא מהרגשות שנועדו להגן עלינו ובד"כ מתחתיו יעמוד רגש אחר, רגש ליבה. לרובנו יוצא להעלב כשנוגעים לנו בנקודה רגישה או כשמילים/התנהגות לא רגישה לדעתנו ,נוחתת עלינו בהפתעה. זה טבעי להעלב לעיתים, אפילו חשוב ,כי זה מזכיר לנו את הגבולות של עצמנו ובאיזה סוג של אנשים היינו רוצים להקיף את עצמנו. גם כאן -שאלת המינון היא המשמעותית ,כמה אני משתמש בעלבון? טיפוסים שנעלבים הם כאלו שידרשו כבוד וייגנו על המרחב האישי שלהם. מה המחיר ? התקשורת -אי אפשר להגיד דברים מסוימים ליד טיפוסים כאלו מחשש שיעלבו, צריך להזהר. העלבון נועד להגן על הערך העצמי, מאחוריו יש פחד מפגיעה. הרבה פעמים הטיפוסים הנעלבים, כן ירשו לעצמם לנהוג באחרים בחוסר רגישות ולהעביר ביקורת, אך לא בטוח שיתפסו את עצמם ככאלה. העלבון נועד להגיד -אני לא כזה , זה לא שלי, אני לא מרשה שיגידו עלי דברים כאלה, כלומר לנער ממני את מה שנאמר... העלבון מאפשר לי לא לקחת אחריות וללמוד על עצמי מול האחר להסגר בתוך עצמי ולסמן גבול/טריטוריה להעמיד בעונש את המעליב עד שאתרצה ואקבל את מה שאני חושב שמגיע לי. לחשוב שאני צודק להפוך את הדברים למשהו שנוגע אלי אישית. העלבון יכול להיות חיץ ביני ובין העולם, מטרתו היא הגנה / שמירה על שלא אצטרך להתמודד עם דברים שאיני רוצה לשמוע/להרגיש. ולא ,זה לא שנגמרו האנשים חסרי הטאקט בעולם, יש הרבה כאלו במלאי, אך אנו בוחרים כיצד להגיב אליהם. לעיתים יש אמת בדברי אחרים, לעיתים לא ולעיתים יש גם וגם. אדם שאין לו צורך להעלב , יכול לנער את מה שאינו שלו ולא לייחס חשיבות מופרזת לדברים שנאמרו או להתנהגות שהופנתה כלפיו. אין צורך לגייס את העלבון כרגש שמירה כשהערך העצמי שלנו מרגיש בטוח ושלם! אז מה עושים כשנפגשים עם עלבון ? נושמים עמוק מזכירים לעצמנו שאנחנו בטוחים ושמילים שנאמרות אינן משנות את מי שאנחנו (אני תמיד נשאר אני ...) לוקחים דברים בפרופורציה (ולא נותנים לאחרים כל כך הרבה כוח) ואם צריך עזרה בהפרדה בין מה ששלי ובין מה שאחרים

זהירות כוונות טובות יכולות להשחית ! יותר מכך ,עם כוונות טובות אפשר

ממש למנוע את התפתחות התקינה של המערכת הרגשית . כשהורים חדורי כוונות טובות ומבלי להיות מודעים עושים במקום הילדים מפנקים מתערבים במקומות שהילד צריך למצוא פתרונות מפריעים לילד לגלות יצירתיות/גמישות מול החיים מתערבים לילד בהתמודדויות ללא צורך עובדים קשה מידי לרצות נותנים חסות יתרה או הגנה יתרה נותנים שירותים שהילד יכול לעשות לבד. עצרו - מי חזק ? אתם או הילד? מי יודע להתגבר ולפתור בעיות ? אצל מי תחושת החוזק והמסוגלות ? מי יודע להתגבר ולפתור בעיות? אתם או הילד? ניחשתם נכון -אתם ,ההורים ! עצרו שוב- האם אלו החיים ? או בועה שסופה להתפוצץ ? הרי בחיים האמיתיים חלק מהתפקיד ההורי הוא לחנך לעצמאות. אז,הילד הוא זה שצריך להרגיע את עצמו ,לנסות ולפתור בעיות חברתיות ,להתאמץ ולהשמיע קול של הצרכים שלו מול דמויות סמכות . כן חשוב לתווך ,לתת קביים ,לתת כלים -אבל לא לעשות במקום הילד מתוך רצון להגן ,או פשוט כי זה לפעמים יותר קל מללמד ולאמן . בד"כ ההורים האלו יגיעו לקליניקה עייפים ממש כי הם בהעסקת יתר ,הילדים שלהם זקוקים להם, הילדים בתלות מולם, והם "מופעלים" כל הזמן. הורים שנותנים חסות מוגזמת לא מאפשרים לילד להכיר את סל הכלים הפנימיים שעומדים לרשותו ולהשתמש בהם בזמן אמת. הקושי( תסכול אפשרי) יכול להוות גם מקפצה ,בזכות ההתעוררות של אותם כוחות . חשוב לראות את התמונה השלמה ולשאול את עצמנו מול המראה בכנות את מי זה משרת ? את הערך העצמי שלי כהורה? את התחושה שאני הורה טוב ומגן? או את טובתו של הילד? אם אתם ממהרים לעשות /להגיב בעבור הילדים ,תשהו את התגובה ואולי אפילו אל תעזרו (לפחות עד שיבקשו את עזרתכם). כדאי לתת לילד לחפש פתרונות או לחפש ביחד פתרונות.חשוב שתאמינו בכוחות שלהם תעודדו ,תתמכו( בלי קשר לתוצאה ).זאת בכדי לתת להם להתחסן ,להרגיש מסוגלים, להוציא ממצבי תלות ולעזור