נלי וילק

הפניה לייעוץ זוגי מתבצעת רק על ידי אחד או לרוב אחת.

אחד הדברים המהותיים עבורי, לברר אם שני בני הזוג מוכנים ורוצים בתהליך. כל אחד מבני הזוג צריך להיות מוכן לקחת אחריות על השקיה ופיתוח הגינה האינדיבידואלית. בנוסף ישנה הגינה הזוגית שדורשת עבודה משותפת ואינטרס זהה לספק מענה לצרכים של שני הצדדים. כששני אנשים מתחברים זה כבר לא שניים אלא שלושה: ישות שלו, ישות שלה והישות הזוגית הייחודית. השבוע קיבלתי שיחה בקול מהסס היא שאלה "רציתי לדבר איתך על הבעיה של בן זוגי ולהבין אם את יכולה לעזור". אחרי שיחת בירור קצרה הבנתי שהיא רוצה להגיע לייעוץ זוגי כדי שאני אשכנע אותו שיש לו בעיית מחויבות. התשובה שלי הייתה ברורה "אני לא יכולה לעזור! אם הוא לא רואה בעיה אז אי אפשר לעזור למישהו שאין לו בעיה". שמעתי אכזבה בקולה ואולי אי נוחות מסוימת על התשובה הישירה והלא משתמעת לשתי פנים. התנצלתי שאכזבתי אותה אבל זה אני מאמין שלי. היא הודתה שציפתה לשמוע תשובה אחרת אבל היא מעריכה את הכנות. "אבל אני כן יכולה לעזור לך כי את רוצה שינוי!" בתהליך ייעוץ פרטני בקונוטציה זוגית אני עובדת עם אחד מבני הזוג. המיקוד הוא פרטני, תוך הסתכלות על העבר, ההווה וגם אל העתיד הרצוי. אני מחזיקה בתהליך גם את המקום של בן הזוג שלא נוכח בחדר אבל נוכח במרחב. לעיתים בן הזוג יצטרף בהמשך התהליך ולעיתים לא

פרופורציות לא מעט אנשים עונים לי לאחרונה לשאלה "מה שלומך?", בתשובה

"יחסית טוב" כי בימים אלו הכל מקבל פרופורציות. גישה מידתית היא בריאה אבל היא גם עלולה למסך על מה שמפריע לנו בתירוץ שהכל יחסי. הדחקת רגשות אינה מועילה, והדרך הטובה ביותר לווסת אותם היא לתת מקום והכרה. הרגשות שלנו משמשים כגלאי עשן ואם מריחים עשן עדיף לא להתעלם כי זה עלול להוביל לשרפה. כשיש בעיות בזוגיות לרובנו נוח וקל יותר להתעלם כי משאב האנרגיה מוגבל. מה גם שבימים אלו באמת לא חסר עם מה להתמודד אז כל עוד אין שריפה שצריך לכבות במיידי, העשן הופך לבלתי נראה. לכן כל כך שימח אותי שהגיעו 2 זוגות חדשים לקליניקה, והם לא במשבר או על סף תהום. הם החליטו לא להתעלם מהגלאי, ולטפל כל עוד זה קטן אבל מספיק מציק. יש ביניהם אהבה גדולה, כבוד ורצון להיות ביחד אבל גם הבנה שמשהו חסר, לא בדיוק עובד וחורק ביחסים. לגעת ברגשות קשים לא נעים כי יש חשש להשרף אבל זיהוי הרגשות וביטוי במילים מווסת ומרגיע. בסקירת MRI ראו בבירור כשקוראים לרגש בשמו (כעס, פחד, עלבון) עצם ההכרה ברגש מייצרת הרגעה וריסון של התגובות האוטומטיות. בסביבה בה נרגיש בטוחים להיות אנו עצמנו נוכל לחשוף ולחקור את כל סוגי הרגשות. אדם שבוחר לפגוש את הרגשות, בוחר גם בגמישות תגובתית כי יש לו בחירה ממגוון של תגובות מושכלות. מרחב בטוח ואמפתי

שחור ולבן המערכון של ארץ נהדרת השבוע על כתבת BBC שמראיינת את

יחיא סינוור, היה מעולה. הוא נגע בנקודת כאב הקולקטיבית, איך נוכיח לעולם מי הטוב בסיפור ומי הרע. גם לא ממש מפתיע שהעולם לא מתעמק, הנטיה לחלוקה דיכוטומית מפשטת את החיים. הפיצול לטוב ורע הוא מנגנון הגנה שמייצר תחושת בטחון. כשיש הבנה ברורה מה שחור ומה לבן זה מגן עלינו. היא אשה חזקה שלימדה את עצמה בגיל צעיר שאסור להראות חולשה. היא עוברת אירוע קשה אבל לא מפגינה קושי, יש לה שריון. ברגעים שברחו לה הדמעות מולי היא ישר איפסה את עצמה והזכירה שהיא חזקה ומתמודדת. בגיל צעיר חוותה חרם ומאז הפנימה שאסור להראות חולשה. ציירה לעצמה תמונה ברורה - חוזקה in, חולשה out. היא מנהלת מלחמות פנימיות שגוזלות המון כוחות ומתישות אותה כדי לא לחשוף לעולם שלעיתים היא גם חלשה. במקום להשען על בעלה ולהיות פגיעה מולו, לייצר קרבה ולהתמך היא מרחיקה אותו. המרחק הזה מרגיש לה לבד והיא הכי לא רוצה לבד אבל לא יודעת אחרת. היום היא לומדת באומץ להכיל את המורכבות ואת האמבילוונטיות קודם כל של עצמה. נרטיב

שיטת אוראו Negative bias יש לנו נטיה לתת לדברים השליליים יותר משקל

מאשר לטובים. הנטיה האוטומטית התערערה כי היום ברור לכולנו שאי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו. אתמול התקשרתי לברך חברה אהובה ולפני האיחולים התחלתי למנות את העוצמות בחייה. הרגשתי את האנרגיה והחיוך עולים. להתמקד בטוב ובמה שיש מחזק ומרומם. גם לזוגות שמלווה בימים אלו כשבחוץ מתערבב עם בפנים, מבקשת שיזכירו לעצמם את הטוב. להסתכל בעיניים טובות למרות שזה לא קל במשבר ובאי ודאות. להודות ולהגיד תודה בכוונה מלאה על הדברים הקטנים והכי פשוטים שעושים לנו טוב. שיטת הסנדביץ' יכולה להפוך לשיטת אוראו או מקרון. להתמקד בחיובי ובעוצמות במקום בחולשות. כשיש טעם מר לנסות לצפות אותו בקצת סוכר ורוד. לראות את הצבעוני גם במקומות שנראים

חוסן גברי וחוסן נשי הההכרות שלי עם חוסן resilience היא רבת שנים

מהעולם הארגוני. בימים אלו מעמיקה את הלמידה גם בעולם הזוגי כי זה צו השעה. במחקרים שבחנו התמודדות עם פוסט טראומה נמצאו הבדלים בין גברים לנשים. ⚓️ הכי משמעותי של גברים היא זוגיות טובה. ⚓️ הכי משמעותי של נשים היא מעגל תמיכה של חברות. 🛑 הפרדוקס המעניין שנשים חוות פי 2 יותר התקפי חרדה מגברים. אבל יש להן גם פי 2 חוסן להתמודד בגלל הגמישות הרגשית. וגמישות כידוע זה המפתח לחוסן. 🛟ההסבר הפשוט לכך הוא שאנחנו קורצנו מחומרים שונים. הטווח הרגשי של נשים רחב יותר לכן לנשים קל יותר לעבד את הרגשות, לשתף בקשיים, פחדים, רגשות, מחשבות ולהתמך. החיבור, הדיברור העצמי והשיתוף הם המפתח להתגברות על הטראומה. לעומת זאת גברים לא מעט פעמים מתכנסים בעצמם, בורחים ולא משתפים. איכשהו "אחי!" ו"לוחם הגיבור" פחות עובד עם שיח רגשי. נשים הן מעגל התמיכה של נשים אחרות שמאפשר להן פורקן וגם הכלה רגשית. גברים לעומת זאת מצליחים לעשות זאת בעיקר במעגל הזוגי ששם מתאפשר להם להיות יותר פגיעים וחשופים. בזירה הזוגית הם יכולים לקבל אמפתיה, הכלה ותמיכה. מערכת יחסים אינטימית בנויה על ביטוי של מחשבות, רגשות, קשיים מתוך הרגשה שדברים יזכו להכרה, הקשבה ואמפתיה. משבר יוצר הזמנות פז

גם אתם חווים בדיוק עכשיו משבר בזוגיות? נמצאים הרבה ביחד? מתמודדים

עם חוסר ודאות? כל בני המשפחה נמצאים בתוך סיר לחץ מבעבע? הלחץ, החרדה ממה יקרה והמתח שמלווים את כולנו עכשיו, נותנים את אותותיהם גם ובמיוחד במקום שאמור להיות המוגן ביותר עבורנו, הבית והמשפחה. בתקופה זו בבית - כמו בסיר לחץ הכל מבעבע, כולם מתוחים וחסרי סבלנות כך שהמריבות בעוצמה גדולה יותר והזוגיות היא זו שסופגת ומתערערת. ❓️באיזה אזור הזוגיות שלכם? כמו במפת פיקוד העורף יש זוגות שנמצאים באזור הירוק או הצהוב ויש כאלו שכבר הגיעו לאזור האדום. בהדרכה מקוונת *ללא עלות* "צו השעה - יחידת חילוץ לקשיים בזוגיות"' תזהו באיזה איזור הזוגיות נמצאת ותקבלו כלים אישיים וזוגיים להחזיר את השפיות האישית והסבלנות למערכת היחסים בהתאם למצב בו אתן נמצאים. המטרה לסייע לכם לחזור לאיזור הירוק או לצאת בדחיפות מהאיזור האדום בהתאם למצב בו הזוגיות שלכם נמצאת. ביחד ננצח 🇮🇱 כולם.ן מוזמנים.ות ביום חמישי 9/11 בשעה 20:30

"כל יום הולדת אני בציפיה שאולי הפעם בעלי יפתיע ויארגן לי

מסיבת הפתעה. כל שנה מתאכזבת מחדש אבל זה לא מפריע לי כל שנה לצפות מחדש" ציפיות הן סוג של חוזה סמוי, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו למה שנכון לנו. מצפים מאחר לפעול לפי הסטנדרטים שלנו. סוג של משאלה או פנטזיה שאכזבה נהיית בלית ברירה party pooper. שמעתי לא מזמן המלצה "להרים את הרצפה" במקום "לעלות את הרף". סטיב מגנס מציע כדי לתאם ציפיות ריאליות, לקחת ממוצע של 5 אירועים אחרונים. כלומר אם ב-5 שנים אחרונות בעלך לא ארגן לך מסיבת הפתעה אז חבל על הציפיה והאכזבה. להפרד מציפיות

לא דיברנו מעל שנה. אבל למה בעצם? האגו הוא אויב מר של כל

מערכות היחסים. הוא מצמצם את עדשת הראיה שלנו לשדה צר מאוד. הוא גורם לך להיות מרוכזת בעצמך, באנוכיות של עצמך ולא לראות את האחר. האגו הוא שומר הסף שמרוב הגנה על "אני העצמי" המושלם, סוגר את השער כדי לשמור עליך שלא תפלי שוב כפי שכבר קרה לך בעבר. הוא גם גורם לך לחשוב שאת מתחשבת בצרכים של האחר אבל בפועל מטשטש את התמונה כך שאת מאמינה שאת צודקת, ואת יודעת מה הכוונות של הצד השני. על פניו את יודעת בלי לברר או לשאול! אגו מביא למערכות היחסים את התחרותיות, כי לכל אחד יש אגו והוא מנהל אותנו לא מעט וגורם לכל צד להתרחק, להתבצר בפינה רחוקה ולצפות שהשני יוותר. הציפיה הזאת שהשני יתקרב וייתן עדיפות לצרכים שלך על פני הצרכים שלו היא צומת ללא מוצא. כי באופן הזה כל אחד מתוסכל וגם הציפות והרצונות שלך לא ממומשות וגם של הצד השני. כשמתחילים לחשוף את המנגנון הפנימי שנמצא בתוכנו ולהבין שהמלחמה מתחילה בחשיפתו לעצמנו. זה מאפשר למחשבה אחרת להגיע, לחשוף אמת קצת שונה, להתבונן על דברים בזווית רחבה יותר. המונולוג הפנימי משתנה ופתאום זה נראה קצת טיפשי העמדה הצדקנית שהתבצרת בה. וכשהיה נדמה לך שההיגיון דיבר אליך, את מתחילה להבין שאלו בעצם מחשבות הגנה. זה מן מעגל שאינו נגמר סביב עצמך שלא אפשר לך להגיע לאחר. עיתוי טוב לבקש סליחה.

יאללה, דפדפי! “לא קרה כלום, אל תעשי דרמה מכל דבר! זה מטריף

אותי שהוא מגיב ככה !" " אני לא מבין מה היא רוצה שאני אעשה באותו רגע, אני מנסה להרגיע וזה רק מגביר את הלהבות" זה תסכול מוכר של הרבה זוגות, צד אחד לרוב הנשים צריכות הכרה ברגשות ובסערה שמתחוללת בתוכן. הצד השני, לרוב הגברי הפרקטי, לא רוצה או יכול להתמודד עם הקושי הרגשי, ולכן נוטה להקטין את הסיטואציה או לדפדף מהר יאללה כדי לא להתמודד. במקום להרגיע זה מעצבן אפילו יותר, מתסכל ומרחיק. הרגש הוא המארגן של איך אנשים תופסים את המציאות, חושבים, ופועלים. אנחנו מחפשים אמפתיה ויותר מזה תיקוף לרגשות שלנו ומתן לגיטימציה לכל קשת הרגשות שמאפשרים הרגעת רגשות כואבים והקניית הרגשה של להיות מובן. בתהליך יעוץ הזוגי מתרחש תהליך למידה של קבלת חוויה של האחר גם אם מאוד שונה ומעבר מעמדת ה"צודק" לנוכח, מקשיב ומכיל. הקשבה, התעניינות, הבנת וקבלת הרגשות הפגיעים

ההשוואה במשוואה סביב שולחן החג כולם יהיו עסוקים מתישהו בהשוואות, שהן

חלק מהמשוואה החברתית. זה יעורר בכם קנאה בתנאי שלאחר שנתפס בעיניכם כשווה, יש את מה שאתם רוצים. בדרך חזרה כשתדברו על מה שהיה בארוחה, תשמיעו כנראה ביקורת או כעס כי קנאה הוא רגש שמעורר בושה ולכן מתחפש לרגשות אחרים. קנאה היא תוצר לוואי של פגיעה באגו, ולכן כדרך הגנה מתוחכמת נשתמש בביקורת שמטרתה להוריד מערכו של האחר ולשמר על תחושת השוויון. קנאה כמו כל רגש אחר היא לא דבר שקורה לנו, אלא משהו שמתחולל מתוך המחשבות שלנו, זו בדיוק הסיבה שיש לנו שליטה עליה. ניתן לתעל את הקנאה ולהשתמש בה כמצפן פנימי מדויק שעוזר להכווין אותנו אל עבר הדברים אליהם אנו משתוקקים. איך להפוך מינוס לפלוס? 🧭 להעז להתחבר לרגש כדי לדייק מה התשוקה שמסתתרת מאחוריו 🧭 לעבוד על הערכה עצמית כי כשלאדם הערכה עצמית מספקת לגבי יכולותיו אז ההשוואה תוביל למוטיבציה 🧭לקחת אחריות על הגורל ולנתב את האנרגיה למקומות שאפשר לשפר 🧭 יש מספיק לכולם, כל אחד מצליח בדרכו אז כשנהיה מחוברים לרצונות שלנו נצליח גם להנות ממה שיש בלי להשוות או להוריד מאחרים "כאשר אתחיל להבין מה אני, לעולם לא אשווה את עצמי לאחר. קנאה מתעוררת כי אני רוצה לשנות את עצמי ולהיות כמו מישהו אחר. אבל אם אומר: 'מה

מי שבורחת ,תופחת ומגדלת תחת! משפט שנשאר איתי שנים מ"שומרי משקל". בניסוי שנערך

רצו לבדוק קשר בין מצב הרוח של נשים לבין אכילה מוגברת. ההנחה היתה כמו שכולנו יכולים לשער שעם עצבות מגיע התאבון. אם את מדוכדכת ועצובה את תרדי על קופסת גלידה כדי להטביע את היגון. אבל נחשו מה? החוקרים לא מצאו שום קשר בין מצב הרוח לאכילה. מה שהם גילו זה נשים שדכאו את הרגשות שלהן, היה להן הרבה יותר קשה לדכא את התיאבון. קוראים לתופעה הזו דלדול האגו כי מאמץ להסתיר רגשות מדלדל את כוח הרצון ומגביר את הסיכוי לאכילה בלתי מבוקרת. מה למדנו? 🍬שליטה עצמית טובה מבטאת ויסות עצמי מוצלח וחשובה לתפקוד מיטבי 🍬המשאב של האנרגיה הוא מוגבל ולכן לכוח הרצון יש משאבים מנטליים מוגבלים. 🍬כשאנשים לא מסוגלים לשלוט בעצמם, הם פועלים באימפולסיביות שמובילה לכניעה לדחפים כגון אכילת יתר, אמירת דברים פוגעניים לאחרים, בזבוז כספים מה כדאי לעשות? 🍩ללמוד להקשיב לעצמנו ולהיות במודעות כדי להבין את החוויה הפנימית 🍩לשים את הדברים על השולחן במקום לאגור אותם או לברוח 🍩ללמוד לדברר את הרגשות באופן אלגנטי 🍩להשקיע פחות אנרגיה במלחמה

שותפות עסקית זה כמו זוגיות, יש עליות וירידות, ויש סיכוי גבוה

שזה יסתיים. הקשר בין שותפים בעסק דומה למערכת היחסים של אחים. קשרי אחאות הם ההתנסות הראשונה במערכת יחסים ובשותפות עם שווים וככזאת היא יוצרת קשת רחבה של יחסים ורגשות, בהם אהבה ושנאה, דאגה והתעללות, נאמנות ובגידה, תחרות ומאבקי כוח. לכן הבנת מערכת היחסים בין האחים והסביבה הרגשית במשפחת המוצא הם קריטיים להבנת מערכות יחסים הבוגרות. חקר היחסים, ההתבוננות על הדפוסים, הרגשות ששולטים ביחסי אחאות הם בסיס חשוב עבורי לעבודה על קשרי שותפים. בליווי שותפים שאלה ששומעת "אבל איך זה קשור לבעיה שהגעתי איתה?" המחקר "סדר הלידה כגורם מנבא בזוגיות" בחן את השפעת יחסי האחים על דפוסי הזוגיות. המחקר הוכיח כי קיים מתאם בין חוויות הילדות של האדם לאור מיקומו במשפחה לבין תפקודו כבן זוג. נמצא כי הרגשות ששלטו במערכות היחסים עם האחים הועתקו לתוך המערכת הזוגית. ד"ר קווין לימן פסיכולוג אמריקאי חקר איך סדר הלידה משפיע על מערכות היחסים שנעצב כאנשים בוגרים. הנה כמה מאפיינים בולטים לפי סדר הלידה: 🧒ילד יחיד - יכול להזיז הר, אם הוא רק ירצה. הוא מונחה מטרה, מסודר, מצפוני ואמין. הוא אוהב עובדות ופרטים, ומרגיש לגמרי נוח עם אחריות. מצד שני, הוא תובעני, לא סולח ולא שוכח והדבר האחרון שהוא אוהב לעשות זה להודות בטעויות. 🧒ילד בכור - מנהיג מלידה, הוא בררן, מדויק, תחרותי, הישגי, אפילו מתנשא. הוא לא אוהב הפתעות, הוא אוהב לראות את הדברים נעשים. הוא יודע הכי טוב מכולם ולאחרים, הוא עשוי להיראות מאיים. הוא לא מקבל לא כתשובה, לא סומך על אחרים (לפחות לא כמו על עצמו) 🧒ילד סנדביץ' - הצורך הבסיסי שלו הוא לתת לחיים להתנהל על מי מנוחות והמוטו שלו הוא שלום בכל מחיר, העיקר לא להגיע לעימותים. 🧒ילד צעיר- יש לו הרבה כריזמה, הוא נטען מנוכחות של קהל, מוחצן, ולא מפחד לקחת סיכונים. מצד שני יש לו פחד מדחיה, הוא מרוכז בעצמו ומשתעמם מהר. אתגרים במערכת היחסים משפיעים קשר ישיר על ההצלחה העסקית. זה מה שבסוף יבנה או ישבור את השותפות וגם את החברות. הבנת דפוס היחסים, הדינמיקה, התפיסות הם מקור חשוב כדי להגיע לפתרון. אז בדיוק כמו בזוגיות רומנטית, חווים קשיים כי זה

צמצום הבושה על ידי חשיפה לאור לקח לי 4 פרקים של "סובייצקה"

כדי להבין על איזה מיתר הסדרה הכי פורטת לי. נקודת החיבור הגיעה מזוית לא צפויה. האזנתי לראיון עם יצחק בנימיני מרצה ועורך, מחבר הספר "להיות מזרחי". ספרו אוטוביוגרפיה על תפיסת הזהות המזרחית (בכותרת הספר המילה מזרחי מחוקה). הוא מציג את הרעיון של תפיסת ערך העצמי כתלוי מוצא. הוא מספר שהרבה שנים הוא הסתיר את המוצא הפרסי מתוך בושה כי זהות האינטקטואל לא בדיוק מתכתבת בהרמוניה עמו. כיום עם הלגיטימציה הולכת וגדלה בשיח הציבורי של הגזענות המזרחית זה העיר אצלו שיח מחודש סביב שאלת הזהות. ההזהות עצמה היא גם פעולת מחיקה ולא רק פעולת רישום חיובי. כשבושה מעורבבת עם שיפוטיות או הסתרה כדברי רנה בראון היא גדלה וצומחת. הסדרה מעלה לי זכרונות שונים. המורה אלכס בכיתה ו' שהתאמץ מאוד לצמצם את הרוסיות שלו והבליט את הזרות שלי לעומת השייכות שהיא כבר חלקו. היו גם את יוליה וחדווה שלמרות שהבינו רוסית ודיברו קצת לא הראו שום רצון להתאמץ כדי לגרום לי להרגיש טיפה שייכת. היה גם את אלון מלך הכיתה הבלונדיני שלא הסכימו לאחוז בידי בשיעור ריקודי עם בהפגנתיות לעיני כולם. היה את חילופי התלמידים שלא השכילו להבין שלארח בביתך חסר המשאבים וחסר השפה זה דבר הכי פחות רגיש. אז מה הפלא שהילדה ביקשה אחרי שעתיים ללכת ולתארח בבית נורמלי. היו עוד מלא רגעים שהיה בא לי לקבור את עצמי מבושה. כמה שנים טובות אחרי אירוע אלכס, אלון, יוליה לגמרי הפנמתי את ערך ההסתרה. זה מנגנון השרדות שעובד על אוטומט. לתת לבושה להתגלות דומה לתהליך פיתוח תמונה ע"י חשיפה מבוקרת לאור. בושה היא רגש פרטי אך אוניברסלי. כשבושה מתערבבת עם הכלה וחמלה עצמית היא מתמוססת ומתפוגגת. כשאדם עובר תהליך ריפוי זה מקנה חופש להתרחק מהזהות שהיא סוג של מסיכה לעבר המהות שהיא האותנתיות והבטחון "להיות אני במלואי". אותה

מקצב התן וקח טבוע בכל מערכת יחסים. זה בעצם מערכת הגומלין,

כמו יין ויאנג שמייצגים את ההפכים לא מנוגדים אלא משולבים וכרוכים זה בזה. לאחד אין קיום בלי השני כי השניים מהווים את השלם. אני פוגשת את נושא האיזון אצל הרבה מהמונחים שלי וזה לא בהכרח קשור רק ליחסים זוגיים. הבסיס של לתת ולקחת רלוונטי לכל מעגלי החיים: ליחסים בעבודה, ליחסים עם ילדים, ליחסים עם כסף, ליחסים עם חברים, ליחסים עם אחים, ליחסים עם שותפים. בעצם באופן מפתיע או לא, לאנשים הרבה יותר קל לתת מאשר לקבל. האיחול "שתמיד תהיה בצד הנותן" מחנך אותנו לתת ולעזור. אבל ללמוד לקחת זה משהו שלא מלמדים ויותר מזה להעזר או לקחת נתפס כסימן של חולשה, נזקקות, חוסר אונים. להסכים לקבל - זאת כשלעצמה נתינה גדולה! כשאנו לא מאפשרים לעצמנו לקבל, אנחנו בעצם לא מאפשרים לצד השני לתת, ובמצב כזה מערכת היחסים אינה מאוזנת. מציאות זאת יוצרת מחול של אי שביעות רצון הדדית בקשר ובחיבור. נוצר תסכול לעיתים לא מתוקשר שהקבלה לא זוכה לתמורה. הרבה פעמים הנותן עושה זאת מהצרכים שלו ולא בגלל בקשת או צרכי המקבל. לפעמים זה נעשה מתוך שליטה, לפעמים זה מקנה בטחון להכתיב את הטון, לפעמים זה נוח כי זה המקום הטבעי, לפעמים זו שפת האהבה, לפעמים זה מקנה עמדת כוח. לפעמים זו אשליה שאדם מאמץ כדי לשכנע את עצמו שאינו זקוק לאיש או לדבר. לעיתים זה שריון שמסתיר את הפגיעות והחולשה. לעיתים זה מתוך אמונה ותבנית חשיבה של "לא מגיע לי". והנה פרדוקס הנותן: נוצר הסכם לא מדובר שצג אחד נותן ואינו מבקש דבר אבל הוא גם מרגיש שצרכיו לא נראים. עם הזמן הוא מרגיש מתוסכל מחוסר הסימטריה או מכך שהצרכים שלו אינם מקבלים את את המענה הראוי. אבל הוא אינו מבקש או יודע להשען, לקחת, להעזר, להסתייע ולכן זו בעצם בחירתו שלו אשר מובילה אותו לתסכול מתמשך. לכן כדאי להפנות אל עצמנו מספר שאלות: מה מניע אותי? מה מקשה עלי? האם אני מקבל את המירב ממערכת היחסים ואם לא מה חלקי? למה אני זקוק ומה חסר לי בעצם? להסכים להיות פגיעים, להביא את הקושי, לשים

"אחי, היא משגעת אותי. איך שאני נכנס בדלת ישר נוחתות עלי

פקודות וטענות. למה לא קנית חלב בדרך? הרי ביקשתי! קח את הילד למקלחת, כבר מאוחר. למה אתה יושב מול המסך אם הבית מבולגן? תשטוף כלים, אי אפשר להשאיר את המטבח מלוכלך ככה" "אח שלי, תשאר עד מאוחר בעבודה, תחזור מאוחר ותחסוך לעצמך את כאב הראש". פסיכולוג קליני דון בוקום טיפל שנים במקרים של קשיים בנישואים של בני זוג בעלי קריירות שחוו עימותים חוזרים ונשנים. הוא המליץ להם לחזור פעמיים בשבוע מוקדם יותר הביתה, בשעות המוקדמות של אחה"צ. הוא חשד ששעות העבודה הארוכות מתישות אותם ולכן כשהם חוזרים הביתה הם עייפים ואין להם כוח להתעלם מהרגלים מעצבנים של בני הזוג. לא נשאר להם גם כוח להפגין טוב לב והתחשבות או לנצור את לשונם מתגובה סרקסטית או ביקורתית. לאורך השנים הוא ראה שהעצה שלו הוכיחה את עצמה כבעלת השפעה חיובית על הזוגיות. עצת חברים זה אחלה אבל קחו בחשבון: 🎗גם אם יש המון רצון טוב לחברים שלכם חסרים הידע והכלים הרלוונטיים על מנת לסייע לכם להגיע לפתרון הנכון. 🎗לא תמיד האינטרס של החברים ובני המשפחה הוא בהכרח האינטרס שלך. פשוט כי אנשים נותנים עצות גם אם לא במודע מתוך מחשבה על עצמם. 🎗לתת עצות זה קל אבל כדי להבין את מקור

Be you, do you, for you "חיפשת אותי?" "כן, אמא" "מה רצית?" "סתם רציתי להגיד

לך שאני אוהב אותך, ומעריך את כל מה שאת עושה בשבילנו" התרגשתי עד דמעות, כל פעם הילד מצליח לפרוט על מיתרי ליבי. יום לפני כן כעסתי עליו אבל אחרי כן כעסתי בעיקר על עצמי. הייתי לא בטוב על עצמי וזה גרם לי לא להיות בטוב איתו. המסר הקטן של אהבה היתה תזכורת לעצמי , על מה שקל לשכוח. אהבה זו תמיד תמיכה ואכפתיות, דאגה ורצון לעטוף ולעזור אבל בלי לנסות לכפות על מישהו אחר להיות מה שנכון לי. לטשטש את הגבול ביני לבין האדם שאוהבת כאילו אחד אנחנו. כשעושה את זה אני בעצם מנסה לשלוט באחר ולשנות אותו כדי שיתאים לי. השוני הוא המפתח להתפתחות בתוך הקשר. כולנו רוצים שיאהבו אותנו בדיוק כפי שאנחנו כי הקבלה גורמת לנו להרגיש אהובים. אז אם זו השאיפה של כולנו אז למה כל כך קשה לעשות את זה עבור האחר?. גם כשמונעים מאהבה היא מתערבבת לא פעם עם פחד. כי אין מדינה לאהבה ואין לה גבולות, היא חסרת שליטה ולהאחז בוודאות או חוקים או כללים זו אחיזה בפנטזיה. "להיות עם מה שיש" הוא תרגול שמנסה להתמיד בו. לחשוב טוב על עצמי, להתייחס לעצמי עם רוך וחמלה, להתיידד עם חלקים שפחות מחבבת. כשאנחנו מחוברים לעצמנו האותנטי ומקבלים את הצד "המואר" שבנו שאינו מתאפשר ללא הצד "האפל והחשוך" זה עוזר לנו לקבל את

"כל פעם שאנחנו רבים, יוצאות לי מילים מהפה שאחר כך אני

מצטערת עליהם. זה פשוט חזק ממני אבל זה הורס את הקשר שלנו" כשאנחנו כועסים יש 2 תגובות אופייניות Fight or Fly שמלווה את האדם מימי אבותינו. כדי לשרוד אתה בורח או נלחם כך גם ברגעי כעס או עלבון. שניהם בעצם אותו רגש על קצה השונה של הסקאלה, כעס הוא האשמה גלויה ועלבון הוא האשמה סמויה. ישנו טריגר חיצוני שלוחץ לנו על כפתור ההפעלה זה מפעיל את המנגנון האוטומטי הקדום. אנחנו חסרי שליטה, לא חושבים על התוצאות וההשלכות שיהיו למילים שלנו. "אמרתי לו שאני רוצה להפרד ואז משום מקום יום למחרת הוא הודיע לי שלא יגיע הביתה. אני הייתי מזועזעת מהתגובה שלו, נעלבתי עד עמקי נשמתי! ". באותם רגעים אנחנו מסירים את האחריות מעצמנו, משליכים את האחריות על הצד השני על מנת להרגיע את הכעס, העלבון, הפחד. הציפייה היא שהאחר יהיה "סוכן הרגעה" של סערת הרגשות שלי. עלבון הוא רגש קשה שמכניס אותנו למוד של רחמים עצמיים ולאטימות רגשית. אבל זה בעצם גם הגנה על הדימוי העצמי שלנו המאפשר לנו להחזיק באמונה שאין פגם בי או בהתנהגותי, כך זה מאפשר להרגיש שאני הטובה בסיפור והוא הרשע. לרוב הזוגות יש סגנון אוטומטי שונה כלומר אחד עושה פעולה של התקפה והשני עושה פעולה הפוכה של בריחה. כך ככל שאת צועקת יותר הוא מקשיב פחות. ככל שאת זקוקה להרגעה הוא מסתגר ולא מצליח לדבר. זה מעגל שלא רק שלא מוביל לשום פתרון אלא רק מגביר את התסכול, הכעס והעלבון.

מתי הזמן הנכון לוותר וללכת? איזו שאלה בלתי אפשרית זו. ‏אתמול

הצפיה במור ב"חתונמי" גרמה לי להתכווץ. יודעת ‏כמה קשה לקבל החלטה שהיא תלויה בך ולהחליט אם לקום וללכת. גם כשיש דחיה אבל הצד השני לא מקבל החלטה, זה קשה מנשוא. ההקשרות היא כמו כוח כבידה ולשחרר זה להשמיט את הקרקע לעצמך מתחת לרגליים. לפרק את המשפחה שבנית זה לנפץ לעצמך את החלום עם פטיש 200 קילו. איך אוזרים אומץ להסתכל לפחד בעיניים? כי הלב מרגיש אבל הראש נלחם. מתנהל דיאלוג בלתי נגמר ובלתי אפשרי כמעט. לשחרר משהו בלי למצוא משהו חדש להאחז בו, נוגד את היצר הבסיסי של כולנו. ‏לוותר על משהו גם אם הוא רע יותר קל מלבחור באי ודאות. "חרא לי אבל לפחות החרא מוכר". פרידה היא תמיד ממשהו קיים ומוכר. תחושת כשלון, פחד, כאב, פגיעה, כעס, פחד מבדידות מתערבבים להם ומייסרים אותנו. לכן החלטות כאלו יכולות לקחת זמן ארוך מאוד תוך שיח פנימי בלתי פוסק. יש כאלו שנוטים לשתף ולהתייעץ, ויש את אלו שלא. אבל יש שלבים שחייבים לעבור כדי להשלים עם הפרידה. מור אומרת "תפעל, תעשה את מה שנכון לך!" אבל קל להגיד ומאוד קשה לעשות. גם היא לא מצליחה לנקוט פעולה וכך נשמר איזה סטאטוס קוו שלא מאפשר שום שינוי. עם כל התקווה שמשהו ישתנה לטובה המצב הזה משמר את הקיים אבל אין סיכוי למשהו חדש לקרות. ‏ ‏אני למדתי שלבד בלתי אפשרי לפעול בצומת כל כך קריטית שמחיר הטעות והפסד בה עצום. לאף אחד אין תשובות נכונות ואין איש שיודע לקבל במקומך את ההחלטה. אבל כשיש מולך אדם חכם ששואל שאלות אמיצות וחדות זה מתניע תהליך שיוביל לקבלת ההחלטה. ‏אני לא אשכח את השאלה שטלטלה את עולמי כשנשאלה בחדר הטיפולים. ‏"על מה את בעצם נלחמת?" ‏לכאורה שאלה פשוטה אבל היא שאלה שמעולם לא נשאלתי או שאלתי את עצמי. ‏אותה שאלה קטנה הובילה אותי למסע חקירה פנימי כואב, קשה, מייסר אבל בלתי נמנע. מור אזרה אומץ ועזבה, זה בוודאות ישתלם לה. לכאן או לכאן משהו יקרה כי להשאר בתקיעות בוודאות לא מקדם לעבר הטוב. ‏