נלי וילק

פרידה היא כן סוף העולם! ככה הרגשתי במהלך פירוק הנישואים שלי ולא

ניחמו אותי האמירות ששמעתי מאנשים. ראיתי רק שחור ומחשבות טורדניות בלתי פוסקות העסיקו אותי. פחד עצום שכל עולמי קרס ואני בבור עמוק שסוגר עלי. כולנו חווים בחיינו משברים. פיטורין, גירושין, משבר אמצע החיים, מחלה. אירוע טראומתי שגורם לשינוי ברעה בחיים וגורם לסבל, כאב תקיעות וחוסר אונים. הקיים מתערער ויש תחושת סוף העולם מלווה ברחמים עצמיים וחוסר אונים. באותם רגעים אין אור אלא רק חושך. אין לי סיכוי לצאת מזה! אינטואיטיבית נראה שיש קשר שלילי בין צמיחה למשבר. אך מחקרים לא בהכרח תומכים בכך. כלומר גם משבר יכול להיות הזדמנות! 30-70% ממשתפי המחקר דיווחו שחלו שינויים חיוביים בעקבות המשבר. כלומר אחרי הירידה תגיע הצמיחה מתוך הכאב והקושי. על פי התאוריה שפותחה ע״י הפסיכולוגים ריצ׳רד טדסקי ולורנס קלהון, אנשים מדווחים על שלוש דרכים עיקריות בהן השתפר התפקוד שלהם עקב משבר: 1. מערכות יחסים משתפרות - אנשים נוטים להעריך יותר את הסביבה הקרובה כי ישנה תחושת חמלה מוגברת וכמיהה למערכות יחסים אינטימיות יותר. 2. אנשים משנים את השקפותיהם על עצמם. אדם מצליח להכיר ולקבל את המגבלות והפגיעות של עצמו, ישנה הכרה בכוח אישי והכרת תודה. 3. אנשים מתארים שינויים בפילוסופיית החיים שלהם. מצליחים לראות את החיים באור אחר ולהעריך מחדש מה באמת חשוב להם. אז מה עוזר לאנשים לחוות צמיחה בעקבות משבר? 1. שיתוף ברגשות שליליים - לא מעט אנשים נוטים להסתיר את הקושי אבל דיברור הקושי הוא הגורם שמסייע לצאת ממשבר ולא ההסתרה. אחרי שנים ששמתי מסיכה וחיוך מזויף הבנתי שעלי לדבר ולשתף בקושי. גיליתי עד כמה זה משחרר! 2. עיבוד קוגניטיבי- מהתחלה יש לופים בלתי פוסקים של מחשבות שליליות. את לא מסוגלת לישון מרוב המחשבות. התקפי חרדה פתאום מגיעים לביקורי פתע. ואז הבנתי שאני צריכה עזרה! עם הזמן החשיבה הפכה לרפלקטיבית ומבוקרת. כלומר מתאפשרת בהירות שמובילה להתבוננות עצמית תוך למידה וצמיחה. 3. אימוץ אסטרטגיות התמודדות חיוביות - למדתי לרכוש כלים חדשים שהשפיעו על פעולות מקדמות צמיחה, אימוץ מחודש של דפוסי חשיבה שעם הזמן אף אפשרו לי לזהות המשבר כבעל ערך. 4. תפיסה של האירוע הטראומטי כחלק אינטגרלי מהחיים - Shit happens ואי אפשר לדלג על שלבים. בהתמודדות עם אבל (דרך אגב גם גירושין ופיטורין לגמרי נכללים בהגדרה הזו) מוכרים 5 שלבים ואי אפשר להגיע לקבלה בלי לעבור את הכחשה, כעס, דכאון. כך שעל אדם לעבור תהליך כדי להצליח לצאת מחוזק מהמשבר. הזמן אכן עושה את שלו אבל אפשר להקל על עצמך ולסבול פחות. אני מאמינה גדולה שניתן לתעל ולצמוח מהדברים הקשים בחיינו. זו הזדמנות ל"תיקון", לראות את עצמנו ואת העולם באור חדש, לגלות משמעות מחודשת לחיינו. אחרי שחוויתי על בשרי צמיחה מתוך משבר אני מלווה אנשים במסע שלהם. בתהליך עמוק אך

יש משהו במרינה מקסימילאן שנוגע בי, השירים שלה מדברים אלי. כנראה

אחוות המהגרות נוגעת בי. גם השיר החדש שלה "רגעים" ישר עורר אצלי מלא זכרונות ורגשות. וזה בעיני הקסם של מוזיקה שיש בה יכולת תרפויטית כי מישהו מצליח לשיר לך את הרגשות, החווית והזכרונות שלך. חשבתי על היכולת הזו להבין את רגשותיו ותחושותיו של האדם שנמצא מולי. כשאדם משתף אז חלק אחד מהקשב מופנה אליו וחלק אחר מופנה פנימה. עולות בי שאלות איזה רגשות, מחשבות וזכרונות עולים בי כתגובה לסיפור ולאדם שמולי. מתקיים ססמוגרף עדין שמלמד הרבה מהתגובות והרגשות שלי כלפי מי שיושב מולי. זה עוזר להבין איך אדם נחווה על ידי העולם החיצוני. היכולת להסתכל עליו בעיניים טובות לשקף לו איזה רגש זה עורר אצלי פותח לו צוהר לפרספקטיבה אחרת. כך למשל הוא שיתף בפגישתנו שהוא לא לוקח ללב הערות ולכן כשהוא מעיר זה ענייני ולא אישי. גם לא ברור לו מה יש להעלב! האמירה הזו ישר הקפיצה אותי ותוך כדי ההקשבה ניסיתי להבין איזה רגש, מחשבה ותחושה עולה אצלי. איך זה להיות במערכות יחסים עם אדם "ענייני" שהלב לא משחק תפקיד. תוך כדי בירור הדפוס מולו התחיל לעלות הכעס. בלא מעט מקרים חלקים שאינם רצויים מושלכים עלי, אני יכולה לשמש כ"מיכל" נוח. העבודה עם התנגדות מלמדת המון על התכנים הלא מודעים. זה המקום שמאפשר לפרוץ את הגבולות ולייצר תנועה. בתהליך הקוגניטיבי של מסירת הידע נחשפות המשמעויות לא מודעות שהוא מחזיק. אלו החלונות שאפשר להציץ דרכם כדי ללמוד על החיווטים העמוקים. הנגיעה ברגשות הכואבים והקונפליקטים הפנימיים מסייעים להבין את קשרי סיבה - תוצאה. יש סיבה שאדם אימץ דפוס מסוים. אם זו דרכו להגן על עצמו אז חשוב להכיר במנגנון, ולהבין איך זה משרת אבל מה גם לא מאפשר. ככל שאדם מבין את הקשר בין הדפוסים שלו לבין ההשפעה שלהם הוא מתחיל להיות בקשר. הוא מתחיל להרהר, לבחון, להקשיב ולא לפעול מתוך אמונה עיוורת שאין דרך אחרת. בשירה החדש מרינה שרה "יש רגעים שבשבילם שווה לחיות, יש מתנות שמקבלים רק מטעויות" הרגע שאדם מבין משהו חדש על

"תכננו לבלות ערב ביחד, אבל אחי הציע לי לבוא לראות משחק

כדורגל. לא חשבתי שזה ביג דיל אבל איך שהיא שמעה היא פשוט התפוצצה. ככל שהיא צעקה יותר חזק ככה היה בא לי לברוח ולא להקשיב לה" "כששמעתי את התגובה שלו, פשוט התפוצצתי. תכננתי שנבלה ביחד והוא בחר ללכת במקום להיות איתי. צעקתי, והוא לא הגיב. ואז ואמרתי דברים קשים שלא התכוונתי אליהם. והוא שוב לא הגיב אלא פשוט הלך. וזה עוד יותר פגע בי, הכעיס אותי, הפחיד, הכניס אותי ללחץ" זו דוגמה לדינמיקה שפגשה את הילדה הפנימית. בכולנו יש ילד פנימי - מכלול של מחשבות ורגשות שחווינו בילדות ונשארו טבועים בנו כתבנית קבועה. זה המקור לכאב שמופעל כאוטומט. יש לנו גם ציפיית כזב שבן הזוג ישמש בתפקיד ההורה המטיב. ציפיה שאין לה סיכוי ולכן תהיה אכזבה הדדית מתמשכת. בן הזוג מרגיש את הר הציפיות, זה יוצר לחץ וגורם לו להתרחק. לכן עבודה על ציר התקשורת בלבד יהיה רק פלסטר על הפצע. רק כאשר נגלה את מקור הפצע ונבין איך זה מפעיל אותנו נוכל לייצר שינוי עמוק. זה תהליך של

אפקט הפרפר העולם שבו אנחנו חיים הוא כאוטי למרות שרובנו היינו

מעדיפים לחיות בסביבה שתתנהל כמו נוסחה מתמטית - לחשב את המצב העתידי בהינתן המצב הנוכחי או מצב העבר. פרופסור קרול דווק דיברה על דפוס חשיבה מקובע לעומת דפוס חשיבה צומח. לכולנו מגוון אמונות שעליהן גדלנו, כך שיכולה להיות לנו תבנית חשיבה של צמיחה בנושא אחד, ותבנית חשיבה מקובעת בתחום אחר. אבל ברור לגמרי במצב של כאוטיות כגון התמודדות עם משהו חדש שמלווה בתחושת אי ודאות אנשים נוטים להאחז במוכר ולהצמד לחשיבה מקובעת אשר מקנה תחושת ביטחון. שתי דוגמאות מעולמות שונים אך דומים ששמעתי השבוע מלקוחות: 1. אדם מחפש עבודה חודשיים, שולח קורות חיים דרך אתרי דרושים ואחרי שפנה מעל ל-200 משרות ולא חזרו אליו מאף מקום, הוא מאמין שזה יצליח לו. "חוק המספרים הגדולים מוכיח שככל שתשלח יותר ככה בסוף משהו יתפס". בנוסף הוא גם מחזיק באמונה שאין לו הרבה השפעה על התהליך, הוא עושה את מה שהוא יכול ולכן מאמין שמה שהוא עושה יוביל אותו בסוף להצלחה. 2. אישה רוצה זוגיות, כשהחיפוש הוא לחכות שמשהו יקרה כי אולי מישהו יכיר לה גבר מתאים. היא לא מאמינה באפליקציות, לא מאמינה ברשתות חברתיות, לא מספרת לאנשים שהיא מחפשת זוגיות אלא מאמינה שהגבר הנכון יגיע - "מה שצריך לקרות יקרה". ב- Growth mindset לעומת Fixed Mindset אדם רואה בהתמודדות עם מצב חדש הזדמנות לצמיחה, הוא גמיש ומוכן להתנסות בדברים חדשים גם אם לא יצליחו מתוך אמונה כי טעות היא הזדמנות לשיפור ולמידה. הוא מוכן להעז ומוכן לשחרר את המוכר כלומר להשתנות כדי להגיע לתוצאות אחרות. מה אפשר לעשות כדי להתחיל לתרגל חשיבה צומחת: * מסגור מחדש של הסיפור- אין אמת אובייקטיבית אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. בעולם הפנימי אתם יכולים לשלוט בשונה מהעולם החיצוני. לא סתם אמריקאים לא אומרים קושי אלא אתגר כי למילים יש משמעות. * לקיחת אחריות- לקחת אחריות כלפי עצמנו מתוך אמונה שתנועה קטנה עושה שינוי. * יציאה מאזור הנוחות- להתנסות בדברים חדשים, לפעול מסקרנות, לקחת סיכונים מחושבים. בסביבה כאוטית שינוי קטן ביותר בתנאי ההתחלה של המערכת יגרום לאורך זמן לשינויים דרמטיים. עד שלא

במקרה לא רציונלי היא התקשרה אלי השבוע באמצע ההיום ואמרה שחייבת לדבר

איתי כי אני ה"קול הרציונלי" שהיא צריכה עכשיו. שמעתי אותה כועסת והרי כעס מכסה על כל רגש אחר וקל לחוות אותו כי הוא מופנה כלפי מישהו חיצוני והעיסוק בחוץ יותר קל מאשר להתבונן פנימה. בעצם באותם רגעים בלתי אפשרי לחשוב צלול או לחשוב בכלל אלא אפשר רק להרגיש. לדברר את הכעס והתסכול בקול כל כך חשוב כי רק כך האנרגיה משתחררת ומתאפשר לאוויר נקי להכנס. רק שמאפשרים לרגשות לצאת החוצה במקום לבעור בפנים ולפגוש את העולם החיצון אפשר לנשום קצת. אז קודם כל הייתי ה"מיכל" שאליו אפשר להשליך את כל הכעסים, הרגשות, המחשבות. רק הקשבתי, בלי להגיב ובלי לשאול שאלות. למדתי לפתח את שריר "ההקשבה" כי ברור לי שהיא צריכה כרגע רק שאקשיב, שהצורך של מי שמולי לדבר ולהוציא החוצה הוא הבסיס שיאפשר ונטילציה כדי להתקדם לעבר הפתרון. ומה היא מבקשת הרי כשהיא אומרת תהיי עבורי הקול הרציונלי?! למחשבות שלה יש השפעה קטנה בהרבה מכפי שהיא מאמינה. הן אינן משפיעות על שום דבר מלבד על מי שחושב אותן. כי העולם הפנימי ניתן לשליטה ונוצרת אשליה שזה גם העולם החיצוני. היא צובעת את הסיטואציה בפילטר פנימי שהוא מנגנון ההגנה. ואני רק שואלת שאלות להעביר אותה מסערת הרגשות לעבר חשיבה תוצאתית. אני לא שואלת "איך את פותרת את הבעיה" אלא "למה זה מפריע לך ומפעיל אותך?". כדי שתחווה פריצת דרך צריך לשנות את אופן ההתייחסות ולסייע לה לא ללכת לאיבוד בתוכן הבעיה. אי אפשר להתמודד כשכועסים ולכן כשנעשים צלולים ומתחברים ל"פתרון הפנימי" אפשר להתקדם. ושאלה הבאה תהיה "איזו תוצאה רצויה לך?" וכשהיא עוברת למוד חדש היא מצליחה למצוא את התשובות בתוכה, מה היא צריכה לעשות כדי להגיע לתוצאה הרצויה. הדבר אינו תלוי באחר אלא בה ובהחלטה שלה לגבי אופן התגובה והפעולות שתנקוט. לאט לאט היא מצליחה לגבש את הפתרון ולסלול את הדרך. רציונלית אני בוודאי לא! דן אריאלי בספרו סתר את הסברה שאנשים מקבלים החלטות רציונליות אלא שכולנו מוטעים ע"י הרגשות שלנו. הקולות כולן שלה והפתרונות אצלה, אבל בתוך סערת הרגשות

התערטלות נפשית היה לו קשה לתאר מה הוא בדיוק הרגיש אבל בין

שלל המילים הוא פתאום אמר "הרגשתי כמו ילד נזוף ששמו אותו בפינה". כשאני מקשיבה לאדם אני מחפשת רובד נוסף, את המשמעויות המסתתרות מאחורי המילים. שפה מייצגת התערטלות נפשית ונותנת תוית לרחשי הלב. אנחנו עושים שימוש בביטויים ציוריים כדי לתאר באופן אסוציאטיבי את עולמנו הפנימי. אסוציאציות הן סמל אשר יכול להעביר את הסיפור ובכך לשמש גשר בין הגלוי לסמוי. הבחירה בביטוי הזה טמנה בתוכה הרבה מידע. כשהוא מרגיש ככה, מול הבוס, מול אשתו, מול ילדיו כל פעם עולה אותה מחשבה שגורמת לאותו הרגש ולאותה פעולה. השימוש בביטוי מספר מה קורה בתוכו - הפחדים, הכעסים, הזכרונות, החוויות שמגיעים מהעבר אבל מנהלים אותו גם כיום. זה מאפשר הצצה לאופן שבו הוא תופס מציאות. ייצוג מטאפורי של הקושי מאפשר מבט ממרחק. הקושי הופך למעין תמונה הנותנת ביטוי לתפיסה. באמצעות ייצוג קונסטלטיבי זה לגמרי מקבל מוחשיות ומאפשר לגשת לכך בדרך חדשה. עבודה עם הכלים ההשלכתיים עושה שימוש בדמיון והיצירתיות, מייצרת מרחב מוגן שבו מתרחשת עבודה. תהליך המזמן הבנה, מודעות ומקדם הקלה במצוקה. לכן אימוץ מטאפורה חדשה יכול להפוך לקוד סודי וייחודי שילווה אותו גם מחוץ למפגש. ברגע שישנה מודעות, כשתעלה

ממלכת הקרח- תאהב אותי תשנא אותי אל תהיה אדיש אלי ריבים הם דרך תקשורת שבה

יש בקשה לתשומת לב, הערכה ולכך שתראה אותי. אם אתם רבים, כועסים או נעלבים סימן שיש לכם רגש חזק כלפי בן/בת הזוג. אבל מה קורה כשברגעי משבר אין עם מי לריב? "זה כמו לדבר אל קיר! למה אתה כל כך אטום?" חוסר שיח, שתיקה, אדישות גורמים לתחושה של חוסר אכפתיות, אהבה ומשמעות. "תגיב! תגיד משהו!" כאשר אחד מבני הזוג מתקשה לשתף ברגשות ולהביע את רצונותיו וצרכיו זה מוביל לתסכול ויאוש של שני הצדדים. נוצרת חומה של קרח שיוצרת שכבת בידוד. יכולת הבעה רגשית היא האופן שאדם מתרגם את הרגשות והתחושות למילים. ישנם אנשים שמתקשים לדבר על המחשבות והרגשות שלהם. קשה להם להשתמש במילים כדי לתאר את החוויות הרגשיות שלהם. אם אדם לא מחובר למה שהוא מרגיש, לא מזהה את רגשותיו, לא מבין אותם אז אינו יכול לתקשר אותם. הוא לא מוכן לפגוש את הרגשות הקשים בעצמו. ישנה חוויה של חוסר אונים וחוסר יכולת להכיל את הקושי. מתחת לאדישות שמופגנת כלפי חוץ יש רגשות של כאב, תסכול ואכזבה. כל אחד פועל מתוך מערכת רגשית שמתעצבת לאורך החיים וכוללת חוויות, התנסויות, ארועי עבר. אחד ממנגנוני הגנה שאדם מאמץ לעצמו כדי להתמודד עם אירוע קשה הוא התנתקות רגשית. ישנה מעין חסימה פסיכולוגית שגורמת להמנע מלהרגיש רגשות מסוימים. אדם מפתח שריון רגשי שמעמם את הרגש, מרחיק אותו ובכך יוצר הקלה. אותו מנגנון הגנה גם חוסם דיאלוג ומחרב את הקשר. קהות חושית וניתוק באים לידי ביטוי בחוסר יכולת להרגיש, לחוות אינטימיות, אהבה וקרבה. במקום לחיות ליד אפשר לאט

סיפור נישואים הפילוסוף אלברט קאמוס חשב שאנשים מתאהבים באנשים מסוימים מפני שבמבט

מבחוץ הם נראים כה שלמים, והשלמות מושכת אותנו כאשר בראיה סובייקטיבית אנו מרגישים נבוכים ואבודים. עם תחילת ההכרות בן/בת הזוג נראים מושלמים, יש משיכה והתלהבות. כאשר חולף השלב של ההתלהבות מתחילה השגרה וקשיי החיים גורמים לשחיקה, ומובילים להתפכחות מכאיבה מאשליות. עולה גם התהיה אם בחרתי באדם הנכון. פרופסור איילה מלאך פיינס עשתה מחקר מקיף במטרה לענות על השאלה מה מכשיל מערכות יחסים. היא ראיינה 60 זוגות במטרה להבין איזו תכונות אופי של בן/בת הזוג גרמו להם להתגרש ואילו גרמו להם לרצות להיות ביחד מלכתחילה. מה שהיא גילתה שתכונות האופי הבולטות שגרמו למשיכה וריגוש בהתחלה הן אלו שהיו כוח ההרס של היחסים. הסרט "סיפור נישואים" נפתח בקטע שבו ניקול מספרת מה היא אוהבת בצ'ארלי בעלה. ואחרי דקות ראשונות מלאות קסם ורומנטיקה הסצנה הבאה היא בחדרו של המטפל הזוגי. היא בעצם משחזרת לפי בקשתו מה אהבה בבעלה רגע לפני הפרידה. היא אהבה את הדומוננטיות שלו, את התחרותיות, את כך שדעות של אנשים אחרים לא מונעים ממנו לעשות כרצונו, את היכולת להעלם בעולם משלו. בהמשך הסרט היא מסבירה: "אני לא השתייכתי לעצמי כל הרהיטים היו בטעם שלו, כבר לא ידעתי מה הטעם שלי כי מעולם לא התבקשתי להשתמש בו" "אילו פרגן ואמר אני שמח שתהיה לך חלקת ארץ משלך אולי לא היינו מתגרשים אבל הוא לעג. ואז קלטתי הוא לא ראה אותי. הוא לא ראה בי משהו נפרד ממנו" חווית ההתאהבות היא חוויה שברובה מתקיימת ברובד הלא מודע. ההתאהבות ההדדית קשורה גם בנקודות הכאב של שני בני הזוג, וכך הם יוצרים בתיאום מושלם מענה לצורך לא מודע. בהמשך הצרכים האלו יתנגשו ויהוו קונפליקט שישתחזר שוב ושוב. עיבוד הקונפליקט

ירושה אני ועידו ממהרים וצריכים לחצות כביש. הכביש ריק אבל הרמזור אדום

אז אני עוצרת וממתינה בחוסר סבלנות "אמא אני יודע שאת לא חוצה באור אדום בגללי. את רוצה לשמש לי דוגמה אבל שתדעי שאני בכל זאת אחצה מדי פעם באור אדום" חשבתי על האמירה שלו בהקשר של הילדים שאנו שהופכים להורים. לפני שהיו לי ילדים אמרתי שאני לא אעשה את הטעויות של הורים שלי, אני אהיה הורה שונה. ואיך עם הזמן פגשתי לא מעט דפוסים שהם copy paste. גם באמירה שהילד דומה לי והוא מיני מי שלי, יש עונג גדול. הרי זו הוכחה שהצליח לי כי הילד הוא העתק שלי. מארי בוהן כתב שהורים מעבירים לילדיהם את רמת הנפרדות שלהם כלומר את היכולת להיות אוטונומי ובעל יכולת עצמית להתמודד עם קשיים. או לחילופין אי הנפרדות שלהם כלומר את התלות וחרדת הנטישה הקיומית שלהם. הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג תיארה בדרך מטאפורית כי בחדרי הילדים שוכנות רוחות רפאים. אלו הן החוויות הבלתי מעובדות של ההורים, והילד, לימים בוגר, מוצא עצמו משחק תפקיד בדרמה שאת מקורותיה אינו מכיר. הכרות ואף התיידדות עם הרוחות האלו עוזרת לנטרל לפחות חלק מההשפעה הפוגענית שלהם. אני פוגשת לא מעט רגעים כאלו, הרגע שהאסימון נופל לאנשים והם בוכים פעם אחת על עצמם ופעם שניה על ילדיהם. הם מבינים שהשריטה שהגיע מהבית שלהם עוברת בירושה לילדיהם. תהליך של העמדת הקונסטלציה, מאפשר לקבל תמונה של ההעברה. הזכרון למשל של ילדה שהרגישה שהיא לא מספיק כי שמעה מהורים שלה ביקורת וציפיה ליותר. וההבנה שכהורה היא עושה בדיוק את אותו הדבר כואבת מאוד. היופי הוא שקונסטלציה מדייקת את המקור של הבעיה שהוא בעבר. הרגש החבוי שאני מסתירה מעצמי ומהעולם ש"אני לא מספיק" מקבל הכרה. ההבנה שלהיות מנוהלת מבחוץ על ידי קולות בלתי פוסקים של ביקורת שגורמים לכיווץ יכולים להפסק. גם הקולות שאני משמיעה של ביקורת בלתי פוסקת על ילדי יכולה להפסק. ואחרי ההכרה יכולה להתאפשר תנועה אחרת שאינה חלק מהסיפור שהורישו לי הורי. מתאפשרת גם חמלה עצמית ומפגש עם חלקים בי שדחיתי. תהליך הריפוי שהוא מסע לא פשוט ומלווה בהמון כאב. אבל מה המהות של הורות מיטבית אם לא לתת לילדי את החיים הטובים ביותר. כל הורה רוצה שילדיו יהיו מאושרים ויתהלכו בעולם עם תחושת בטחון ואהבה. המשפט הקצר הזה של עידו טמן בתוכו כל כך הרבה חוכמה ולקח לי זמן לעבד אותו. מקווה שבגילו המוקדם הוא הפנים שיש לו חופש בחירה. הוא יכול לבחור מה ללקחת ממני ומה פחות נכון לו. זו תזכורת

Diversiry in the bedroom יפני ואיטלקי מגיעים לפגישת יעוץ. הם לא couple אלא

pair, הם עובדים ביחד. שניהם אמריקאים, יש ביניהם פער של 20 שנה ופער תרבותי. הוא איטלקי חם מזג, אמוציונלי, מביע רגשות ולא מפחד להראות פגיעות. הוא יפני שמור, כביכול פתוח, שומר על חמימות מרוחקת, הבעת רגשות מחוץ לתחום. כמו בכל מערכת יחסים הצרכים זהים: כבוד, הקשבה, הערכה. הערכים שונים בגלל הפערים התרבותיים והמנטליים. אחד נפגע מהתנהגותו של השני כי הרגיש זלזול, חוסר כבוד, חוסר הערכה. הוא בחר לכבס את ה"כביסה המלוכלכת" בחוץ והשני מזוזע מכך שהוא בחר לשתף גורם שלישי על הבעיות בזוגיות. "אני לא הייתי נוהג כך!" נכון כי כל אדם פועל אחרת ומונע ממקומות אחרים. הכלת השוני הוא מרכיב חשוב בכל מערכת יחסים. "למה הוא כל כך כועס ופגוע? "לא היתה לי שום כוונה רעה וממש לא התכוונתי לפגוע!" אף אחד לא בחר לפגוע ואף אחד לא בחר להיפגע. אבל הכוונה לא בהכרח קשורה לתוצאה. הנפגע רוצה לקבל הכרה ולא להשאר בתחושה שהוא אשם בכך שנפגע. חובה לצאת מהתנהגות פאסיבית וליטול אחריות על הפגיעה. למה צריך גורם שלישי? הרבה יותר קל לספר למישהו שלא מעורב. במקרה הזה אין כמעט התערבות אלא

גיליתי את הקונסטלציה לפני כמה שנים לגמרי במקרה ומאז שצללתי, נחשפתי, חוויתי,

גיליתי והתאהבתי. שואלים אותי מה זה הקונסטלציה וקשה למצוא את המילים כי זו חוויה שקשה להעביר את עוצמתה במילים. בעקבות כנס "קונסטלציה אהובתי" שנתן השראה החלטתי לנסות להסביר אם כי כדאי לחוות כדי להבין באמת. החיים שלנו הם פאזל, הסיפור שלנו הוא שלם המורכב מחלקים - אירועים, תמונות, זכרונות, התנהגויות, טראומות, דמויות, חוויות שנחרטו. הפאזל קיים בתוכנו והוא בא לידי ביטוי בכל רובד בחיינו בצורה ישירה או עקיפה. כשיש חלקים של הפאזל שלא מסודרים בצורה "הרמונית" נוצר רעש וחריקה במערכת. אפשר לדמיין תזמורת שהכלים מפיקים צלילים לא מכווונים זו חוויה של רעש צורם, מטריד ובלתי נסבל. כדי לייצר סדר בזרימת החיים אנחנו עושים כל מיני פעולות המונעות לרוב מרבדים בלתי מודעים. קונסטלציה מאפשרת לעשות ויזואליזציה של חתיכות הפאזל שלא מתחברות ולעשות תהליך של פיוס, ריפוי, חיבור מחדש כדי לאפשר זרימה ולשחרר מתקיעות. במהלך התהליך אנחנו מאפשרים מפגש עם אותם החלקים שקיימים בתוכנו שהושפעו מחוויות העבר. אהבתי את הדימוי של "ענן" cloud שבו מוחזק כל המידע הזה, ובדיוק כמו ששולפים מאיזו תיקיה בלתי נראת את התמונה כך התהליך מאפשר גישה מהירה לחלק שבו מאוחסנים כל הזכרונות והחוויות שלנו. התהליך מפגיש אותנו עם החלקים בצורה מאוד טבעית, בחיבור ישיר ועמוק ללא צורך במילים או בהסברים. זה מאפשר תנועה קדימה, ומאפשר לשנות את הכאוס הפנימי באופן מיידי בזמן אמת בדרך שהיא חזקה הרבה יותר ממילים. אני אדם פרקטי, אוהבת להרגיש בתנועה וכדאי שתהיה מהירה אבל עמוקה ולכן הקסם של הכלי הוא בדיוק בכך! עבודה עם נושאים מאוד מורכבים ועמוקים בדרך מאוד פשוטה, קלה וטבעית. כל אי סדר במערכת ולא משנה איזו מערכת זו (זוגית, משפחתית, תעסוקתית, ארגונית), שואף להגיע לשקט והרמוניה כדי לאפשר זרימה. התקיעות מאוד נוכחת אבל לרוב הסיבה היא בלתי מפוענחת, חבויה, נסתרת. כמו סיב אופטי שנמצא מתחת לאדמה והוא מפעיל אותנו בלי שנבין את כוחותיו. עבודה עם כלים השלכתיים מאפשרת מרחב מוגן ולא מאיים, יש בזה פן של משחקיות וחופש. מתרחשת עבודה "עוקפת" ראש ורציונל, נגיעה בנפש בדרך מוגנת שמעלה רגשות עמוקים וחבויים. החוויה מאפשרת חיבור בין הבעיה הנתפסת/ הקושי לבין הפתרון בקפסולת זמן קצרה. מעלה את

להשתקם מבגידה הם נפגשו סביב גיל 20 והתחתנו כי היא נכנסה להריון,

אחרי כמה שנים הם הביאו עוד 2 ילדים. החיים נכנסים לשגרה עמוסה, הם מתרחקים אחד מהשני. יום אחד אחרי 10 שנות נישואים בגלל וירוס במחשב שלה היא נכנסת למחשב שלו ומגלה שהוא בוגד בה. היא בהלם, כועסת, זועמת, אבודה, בפאניקה, בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים ולתפקד. אבל בשביל הילדים היא חייבת לתפקד. בראש רצות אלף מחשבות וכל אחת יותר מפחידה מהשניה. היא שואלת את עצמה: האם אי פעם נחזור להיות משפחה? האם אהיה חד הורית? האם זה יהרוס את הילדים? האם יום אחד תהיה אמא אחרת לילדי? היא מסוחררת ומרגישה את הקטסטרופה אבל מבינה שעליה לא לאבד שליטה. היא שואלת את עצמה מה עליה לעשות ואז מנסחת אותה מחדש "מה הצעד הבא שאעשה?" היא מחליטה להלחם ולגרום לזה לעבוד. אבל הכאב, הכעס, האשמה, העמדת פנים שהם בסדר פשוט לא עובדת. אז היא מחליטה להתגרש ומבקשת ממנו לעזוב את הבית. היא מודיעה לו שזה נגמר והיא לעולם לא תוכל לסמוך עליו ולכן עליהם להמשיך הלאה. הוא לא מוכן לוותר עליה ועל המשפחה ולכן אומר לה שהוא ילחם ולא יפסיק לנסות. חודשיים אחרי היא מותשת, עייפה, באפיסת כוחות. היא חושבת שאולי להתפשר זה בסדר ואולי "קשה מדי לעזוב" זו סיבה טובה להשאר. אז היא מבקשת ממנו לחזור הביתה ולנסות. הזמן עובר אבל הכאב לא פוחת. היא מחליטה לצאת למסע ריפוי עצמי מתוך החלטה ברורה שהיא צריכה לדאוג לעצמה, ללא קשר אם הנישואים יחזיקו מעמד או לא. היא יוצאת למסע גילוי עצמי, היא פותחת את הדלת לכאב כדי ללמוד. היא מבינה שהבריחה מכאב מנעה ממנה שיעור. גם הוא עושה מסע משלו. הבנה שהפחד, כעס ובדידות הם הזדמנות. לאט לאט היא מתקרבת לעצמה והיא מצליחה להבין את עצמה. אחר כך הם מתקרבים ובונים אינטימיות מחדש כדי לצלוח את המשבר ובוחרים להשאר ביחד. זה הסיפור האישי שמגוללת בספרה "לוחמת האהבה" גלנון דויל מלטון. היא פותחת פתח לנושא שלא מדברים עליו אבל לפי הסטטיסטיקה קורה ב-50% ממערכות הנישואים. הספר חושף את המשבר הכי גדול בזוגיות והדרך לשיקום עצמי וזוגי.

כדי להצליח צריך לעבוד קשה. עוד אמונה שספגתי וחייתי בצילה, מופעלת על

מהירות טורבו. אומרים שחיפוש עבודה זו עבודה בפני עצמה. בתהליך החיפוש כל המחושים מכוונים החוצה. הפוקוס שלנו מופנה מעצמנו אל הסביבה ולגורמים חיצוניים לנו. אדם עסוק ב- doing נקיטת פעולות בצורה יזומה כדי להשיג את המטרה. המצב הזה קשור לעתיד, שהרי אנחנו רוצים לגרום למשהו לקרות. כשאדם עסוק ונוקט פעולות הוא מרגיש בתנועה ואז יש תחושה שהוא בדרך הנכונה להשיג את המטרה. לא מעט פעמים זה פול גז בניוטרל. כך למשל השבוע הוא שיתף שלא הלך לו טוב. הוא הגיע לראיון עם תשובות שתרגלנו מראש. אבל אז נשאל שאלות שלא היו לו תשובות מוכנות וזה הלחיץ וערער אותו. הוא בעצם היה על אוטומט. במיקוד חיצוני כל דבר שלא תכננו – יכול לערער אותנו. הוא ביקש שנתרגל עוד שאלות כדי שיגיע יותר מוכן. הסברתי שהוא לא יוכל להתכונן לכל שאלה. בעצם עליו לקבל את המצב שאין לו שליטה. התרגול הוא איך להיות נוכח בסיטואציה בנינוחות ולאפשר לעצמו טווח תנועה. לכן כדאי להבין מה מערער אותו ומה יוכל לעזור לו להיות גמיש, פתוח וקשוב. כשאנחנו לא עוצרים ועסוקים בפעולות זה לא בהכרח ישרת את המטרה, אלא ישמור עלינו עסוקים ומרוקנים מאנרגיה שמתבזבזת על פעולות לא מדויקות. להתמקד ב-being שמפעיל את ה"אני" מאחורי הקלעים, מפנה את הפוקוס פנימה. ההשתהות ב-being קריטית לדיוק עצמי, להבנת הסיבה ולבחירת התגובה. אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שזה בעצם מצב של פסיביות. אבל זה רק יתן זמן ולא ייקח זמן גם אם זה נשמע מהתחלה לא הגיוני. כי התגובה הראשונית היא "אני לא עושה כלום אז איך זה מקדם אותי לעבר המטרה?" הנה כמה סיבות למה זה מקדם: ⬅️לא דורש שום דבר מיוחד, אלא כל מה שנדרש הוא פשוט להשתחרר ולהירגע. זו יכולת הטבועה בכל אדם, ומתוך מקום של רוגע ובטחון שאר הדברים יגיעו בטבעיות. ⬅️עצירה מאפשרת לבחון את הדברים מנקודת מבט אחרת ולגלות נקודות עיוורון שהיינו שרויים בהן מתוך התבנית האוטומטית. ⬅️ההתבוננות פנימה תסייע להטעין את האנרגיה ולהעצים את מה שבאמת חשוב. ⬅️כשאדם לא עסוק בחוץ אלא בעצמו הוא מתחבר לכוחות של עצמו ומחזיר לעצמו את מיקוד

משפיעה וגם מושפעת היא פתחה את הפגישה בכך שהיא מרגישה שהכל קשה והיא

נמצאת במלחמה. היא המשיכה לספר ולבכות, אני הזלתי דמעות יחד איתה. אז חלק ירימו גבה כי הרי כשאתה בא ל"מומחה" הוא אמור להיות אמפתי אך מרוחק. ואני נוגעת באנשים אבל גם הם נוגעים בי כי אחרת לא נוצר מפגש משמעותי. נכון שבחלק מהמקרים אני יכולה ללמוד ולהבין אבל לעולם לא אבין את התחושה אלא אם "הלכתי בנעליו". במקרה הזה לגמרי הלכתי בנעליה עד שלחצו לי והחלטתי לנסות אחרת. "הייתי רוצה להיות משפיעה ולא מושפעת" היא אמרה. אז עשינו קונסטלציה והיא הניחה בד ורוד בהיר שייצג את הרצון שלה ויותר לא התייחסה אליו. וככל שהמשכנו היא הבינה שזה לא מייצג את הרצון שלה אלא דווקא את הפחד. הפחד לאבד שליטה, הפחד שאחרים יראו אותה על כל גווניה, הפחד להיות פגיעה. האמונה שהחזיקה מילדות שהיא חזקה ואסור להראות חולשה או נזקקות. אז היא החזקה ולכן מערכות היחסים מתחלקות לכאלו שהיא המשענת או שהיא שק האגרוף. והיא בודדה ועייפה מלהיות לוחמת. כשאת מקבלת את עצמך אז גם אחרים יקבלו אותך. כשאת אותנטית את יכולה להביא את הגרסה הטבעית וה"אמיתית" שלך. אפשר לשחרר את הפחד "אוהבים אותי מפני שלא מכירים את כולי". להביא את עצמך במלואך, להניח את הלב על השולחן, להיות אמיצה ולהראות גם חולשות וקשיים. להביא כנות ללא מסננים. ישנם כאלו שיאהבו אותך והקשר איתם יעמיק, יתחזק ויהיה משמעותי יותר. אבל יהיו גם אחרים שיתרחקו ממך. אבל כשאת מחוברת לעצמך את שלמה עם הרווחים ועם ההפסדים. את לא נבהלת ואת לא מנוהלת לפי כיווני הרוח. נזכרתי במילים של חברה שהיו תזכורת מרגשת עבורי: "איזה שינוי חל בך מאז שאנחנו מכירות.. כמה רכות יש בך".

שוב חוזר הניגון קראתי שדנה פרידר התגרשה בפעם שניה אחרי נישואים קצרים. גם

נישואיה הקודמים היו קצרים ונגמרו באותו האופן. אין לי שום הכרות עמה אבל זה מעורר את אחת השאלות המעניינות בעיני. אם בני הזוג שונים למה הסיפור דומה❓️ אנשים מתאהבים באדם מסוים, מפרקים את החבילה כי זה לא עובד, טוענים שבפעם הבאה זה יהיה אחרת ובסוף בוחרים שוב באדם דומה. אם היתי מבקשת ממנה לערוך רשימת תכונות של שני בני הזוג ככל הנראה היינו מגלות דימיון רב גם בתכונות חיוביות וגם בשליליות. אם נלך לפי תיאוריות ביולוגיות אז ההסבר לבחירה בבני הזוג היא אינסטנקטיבית על מנת להבטיח את המשכיות המין. אם נלך אל פסיכולוגיה חברתית אז ההסבר יהיה שהבחירה היא של בני זוג ששווים לנו. אם נפנה לתיאוריית ה"פרסונה" אז הבחירה היא בבן זוג המחזק את הדימוי העצמי. אז האם הבחירה בבן זוג היא בעצם חופשית❓️ כשאמא שלך אומרת לך שתקשיבי לה כי היא יודעת הכי טוב מי מתאים לך היא בעצם צודקת. כי תרצי או לא את מקשיבה לה! אני למדתי והבנתי שמי שבוחר עבורנו את בן הזוג הוא הלא מודע שלנו. מתחת לאשה הבוגרת ישנה ילדה שמשחזרת את דפוסי האהבה באופן לא מודע. כל אחד נושא עמו את תבנית דמות הוריו. לכן במקום לבחור את הבן זוג הנכון תבחרי במוכר שיגרום לך להרגיש בבית. אנו בוחרים בבני זוג 'תואמי הורה' מתוך משאלה לא מודעת כי יהוו תיקון לחוויות הכואבות מהילדות, וימלאו את החללים הפסיכולוגיים שהותירו הורינו הלא מושלמים. הפרדוקס שזו משאלה שלעולם לא תתמלא ולכן אחרי ההתאהבות או בשלב כלשהו תגיע האכזבה. ואז תגיע הציפיה שבן הזוג ישתנה וכשזה לא קורה אז יש תקווה שנמצא מישהו אחר שהוא יהיה מושלם. אף אחד לא ימלא עבורנו את מה שחסר לנו ולא ישלים אותנו כדי שנרגיש שלמים. כל עוד סיבת השורש לא תשתנה יהיה שחזור. לכן לפני שרצים לזוגיות הבאה כדאי לעצור ולהבין

כנפיים / עידית ברק אל תספרו לי שכדי לעוף כל מה שצריך זה זוג

כנפיים אם רוצים לעוף יש לדאוג שיהיו גם שמיים לתת למישהו כנפיים זה להראות לו את הפוטנציאל שלו, להעניק לו את הבטחון והאמונה ביכולתו להתמודד ולפרוץ את החסמים הסובייקטיבים. לעזור לייצר מרחב פעולה וחופש שבו יוכל לשחרר את האמונות המגבילות ולהעיז לנסות תנועה חדשה. לפעול מתוך שקט, בטחון וכוונה פנימית כדי

לשחרר את המפלצת ולהשאר בחיים בסדנת כתיבה שהשתתפתי ניתנה משימה לכתוב דיאלוג עם

מפלצת. לכל הסיפורים שכתבו היה מכנה משותף: שיח שמתאפיין בפאסיב אגרסיב. חשבתי על זה שבמשימות האחרות לא היה מוטיב חוזר אז איך זה קרה? כעס הוא רגש בסיסי שמקושר לתוקפנות ולימדו אותנו מגיל צעיר שלבטא כעס לא לגיטימי. אם את אשה זה עוד פחות לגיטימי כי עליך להיות עדינה ומאופקת. אז אנחנו שומרים את הכעס בפנים, אבל נותנים לו להסתנן החוצה דרך סדקים דקים. פאסיב אגרסיב מאופיין בביטוי כעס או חוסר שביעות רצון בדרך לא ישירה. אז מצאנו דרך בטוחה להביע את עצמנו ולגרום לחוסר נוחות באחרים כדי להשפיע עליהם. לנהל שיחה כנה ואמיתית שבה מביעים את רגשותינו ושוטחים את הטענות מסובך וכבד. אבל לבחור בשתיקות רועמות, סינון הערות וקיטורים, מבטי נעצה יותר פשוט. יש בתים בהם נוהגים ההורים לא לריב מול הילדים. הם אוחזים באיזו אשליה שמתח ושתיקות רועמות לא עוברים. למען האמת יש במצב הזה יותר סטרס, עוינות ואשמה מאשר בריב גלוי. כל אחד מחזיק בתוכו מפלצת שמתה להשתחרר ולהתפוצץ ובסופו של דבר גם יהיה פיצוץ לא מבוקר. בדוגמה האישית הזו הורים גם מעבירים לילדיהם מסר שלהביע רגשות לעיתים עזים ומנוגדים זה רע. התוקפנות שקיימת בכל אחד בעצם מקבלת דה לגיטמציה. מנגנון הגנה של פיצול עושה חלוקה ל"טוב" ו"רע" כדי להתמודד עם קונפליקט רגשי. בעצם צובעים את העולם בשחור ולבן. כך מתפספסת הזדמנות ללמוד שאדם הוא מורכב, יש בכולנו תכונות מגוונות ואנחנו נמצאים בתנועה שיוצרת אינטגרציה של מכלול. אפשר לכעוס גם בלי להרוס, לקלקל ו"להרוג". אפשר לריב, להביע דעות שונות, לשחרר כעס ועדיין לאהוב אחד את השניה. בשירו של נועם חורב "להשביע את המפלצת" הוא כותב: "לאט-לאט מחלחלת בי ההכרה הברורה - חיה בתוכנו מפלצת, והיא אף

Thanksgiving שחל היום הוא הזדמנות טובה להזכר בכל הטוב שיש בחיינו

ולהוקיר תודה. יש לא מעט מחקרים שתומכים בהשפעה החיובית של תרגול הכרת התודה על תחושת האושר. להתמקד בטוב ובמה שעובד בחיינו עושה אותנו שמחים יותר. כמה דברים פשוטים שקל לאמץ: 1. בספרה "פרויקט האושר" גרטשן רובין לוקחת על עצמה משימה צנועה, לייצר פרויקט אושר בן שנה. המטרה להגביר את מידת האושר באמצעות משימות קטנות וזמינות לכולנו. אינני חובבת טיפים של מדריכי עזרה עצמית אבל אין זה back to basic: ⬅️לישון יותר ⬅️לעשות ספורט - סרוטנין ודופמין גורמים לתחושת האושר ⬅️לוותר על ויכוחים מיותרים ולהפגין אהבה באמצעות מחוות קטנות ⬅️למצוא זמן לבילוי עם חברים וזמן כיף אישי ⬅️להעריך את ההצלחות הקטנות של עצמנו 2. לרשום 3 דברים טובים שקרו לנו השבוע כזוג. גם מעלה את שביעות הרצון וגם תורם לאינטימיות. 3. הכרת תודה כוללת 2 חלקים: ⬅️האישור הפנימי לכל הדברים הטובים שקיימים בחיינו ➡️האישור החיצוני דרך הכרה שמקבלים מאנשים אחרים לפרגן, להעריך, להתלהב ולהביע את זה במילים (גם לייק הולך)

בעיטת עונשין הרגע שהוא מצפה לו כל כך הגיע. הוא ואהובתו יתאחדו, הרי

כאן מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר. היא לא מבקשת ולא מצפה, היא נחמה ותשוקה, היא משמחת ומרתקת אותו. הוא יכול לבלות איתה שעות, אף פעם לא נמאס לו. אין אף אחד בבית. הוא נוטש את הספינה בשביל התשוקה, העניין, ההתלהבות שהיא רק שלו. לך אין מקום על הסיפון! הוא מפליג לבד ואת נשארת על החוף. המונדיאל כמיקרו קוסמוס של משבר זוגי. שינוי חד צדדי, החלטה שנלקחת במעמד צד אחד. במסע החיים קורות לא מעט תפניות. למשל שינוי קריירה, לימודים, תחביב תובעני, פרויקט שדורש המון שעות עבודה. בן זוג שם את עצמו במרכז, הוא עסוק במה שטוב לו ובהגשמה עצמית. הוא מחליט לעשות לביתו שפתאום הרבה פחות ביתך. ואז יש חוסר סנכרון שגורם לך להרגיש נטושה, לבד, נשארת מאחור כשהוא מנוווט לכיוון אחר. ועוד לראות אותו פורח כשאת מרגישה בדיוק ההפך מתסכל ממש. להרגיש בדידות בתוך הזוגיות מפגיש עם כעס, תסכול, עצב, חוסר אונים. תחושה שאדם הכי קרוב אלי בעצם רחוק ממני. אנחנו משליכים על בן הזוג את כל התיסכולים. בן הזוג הוא מראה שמשקפת את מה שנמצא בתוכנו. ישנם חלקים שנעים לנו לפגוש ואחרים שהרבה פחות אבל כולם שלנו. כשקיימת אינטימיות רגשית והלב פתוח אנחנו רק רוצים לתת. כשאנחנו מפתחים אינטימיות עם עצמנו, האינטימיות עם בן הזוג כבר

אם שתיהן יוכלו לנהל שיחה ראיתי לאחרונה אצל כמה מפורסמות אז מבינה

שנהיה טרנד טיק טוק. להציג שיח בין האשה שאת היום לילדה שהיית. ואז מתחיל רצף תמונות מהילדות שמציג שיח מעצים וכל אחת מזכירה לעצמה איזו דרך מדהימה היא עברה וכמה היא יכולה להתגאות בעצמה. בסדרה "מי שמע על חווה ונאווה", חנה לסלאו המצוינת מגלמת את נאווה המגיעה למפגש מחזור שלא הוזמנה אליו. ואז יש פריים שנאווה של היום פוגשת את נאווה החיילת שמשמיעה לה את הטקסט הבא: פעם אחת את לא יכולה להראות נורמלי? מה אני מתפלא? את תמיד רק רואה משהו, ישר חייבת לדחוף לפה. אין שליטה! ההפך מליידי זה מה שאת! זה מתמצת בעיני את הפער בין השיח הפנימי הביקורתי שגורם לתקיעות לבין חמלה עצמית שמטיבה. במקרה שהמציאות אינה מתנהלת בדרך הרצויה כאשר יש קונפליקט פנימי הנובע מהפער בין רצוי למצוי, עולה שיח פנימי המורכב מביקורת פוגענית. חמלה עצמית אינה מעלימה את הפער, אלא גורמת לנו לשנות את התייחסותנו אליו באמצעות מודעות

וואסאבי בתוכנית "מטבח מנצח" היה רגע אחד קטן ונוגע ללב, שבו דנה ספקטור

פרצה בבכי. כשנשאלה לפשר הבכי ענתה בכנות שהיא מפחדת לא להיות הכי טובה. היא הודתה שהיא ממש בהתקף חרדה. כל אחד המגיע לתחרות רוצה לנצח. מצד שני מדובר באנשים שמגיעים בשביל החוויה והחשיפה. המרדף אחר שלמות, השאיפה הזו לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות הוא מסע מתיש. הצורך בלתי פוסק שכולם יאהבו אותי מצד שני הביקורתיות ובחינה בלתי פוסקת של עצמי ושל אחרים. שום דבר הוא לא מספיק ואני לא מספיקה נובעים מחוסר בטחון. קיימות עדויות לכך שהורים פרפקציוניסטים הם יותר ביקורתיים, תובעניים ופחות תומכים בילדיהם. הם מהווים מודל של "האדם המושלם" שמוביל לחרדה לגבי התפקוד האישי והמקצועי. לרוב זה גם עובר ב"תורשה" מדור לדור. אם אקבל את זה שאני לא מושלמת יהיה מרווח תנועה, חופש פנימי. להנות מהרגע, ללכת לאיבוד ולהתבלבל, לתבל את החיים בטעמים עזים ובועטים, לנוח ולהפסיק להחזיק את הפאסון. אפשר לשחרר את הפחד מלחשוף את כל הרבדים והצדדים שיש בי. להפסיק להרגיש שאת לא מספיק טובה ולא יאהבו אותך. בתרבות היפנית וואבי-סאבי מייצג את ההערכה של היופי בחוסר השלמות. הביטוי 'חוסר שלמות' מקבל משמעות מעניינת בהקשר הזה, היפנים מאמינים כי משהו הופך למושלם רק לאחר שנפגם. הטרנספורמציה שמתרחשת לאורך חייו של האדם, טומנת בחובה סוג עמוק של יופי אשר נובע מהכרה בשלמותו של הבלתי מושלם. בסוף היא

בפוסט הקודם כתבתי על מנגנון הזדהות השלכתית. התייחסתי להיבט אחד שהוא

ההשלכה, עכשיו אתייחס לצד השני - ההזדהות. אם אני בעלת דימוי עצמי נחות, אני אחפש אנשים חזקים ובטוחים בעצמם כלומר אני אמשך לבן זוג שונה ממני שיכול להשלים את מה שחסר לי. מה שמאפיין את א' הוא חוסר אונים ופחד מכשלון. היא גדלה בבית שבו אביה דאג להמטיר עליה הרי ביקורת. היא נישאה לג' שנוסך בה ביטחון בשל היותו אדם חזק, אך הוא שתלטן וביקורתי מאוד כלפיה. בעצם היא חיפשה חוזה הגנה תמורת הפקדת כוחותיה מתוך אמונה (בלתי מודעת) שזה דיל משתלם. בפועל הדינמיקה הזו משמרת אותה באותה עמדה ואף עם הזמן מחלישה אותה עד אובדן אמון בעצמה. היא נהית תלותית יותר ויותר ומצמצמת את עצמה עוד ועוד. זה משפיע עליה בחיים האישיים, הזוגיים וגם בקריירה. מנגנון ההזדהות ההשלכתית מאפשר לא' ולג' להנות מעסקת חבילה. רק אחד על חשבון השניה במקום אחד לצד השניה. היא הפקידה אצלו את החוזק שלה והוא נהנה מכך שהוא מרגיש חזק דרכה והיא מעריצה אותו. עם הזמן כל צד מפסיד מהסיפור הזה כי ה"חלש" נהיה חלש יותר וה"חזק" נהיה עייף מלהחזיק את המשקולות על כתפיו. א' הבינה שעליה לקחת אחריות על חלקה, לזהות את מה שהופקד אצל בעלה ולהחזיר לעצמה את האמון ביכולותיה. תהליך זה

"כעס שעובד על אש קטנה כמו גירוי שלא נותן לי מנוחה" כשאני חווה

הרגשת תסכול וכעס בזוגיות אני נוטה באינטנסיביות והאינטימיות של הסיטואציה לחוש את השני כמתסכל ולכעוס עליו. באופן מילולי ובלתי מילולי אני מתנהגת כלפיו כגורם הבעיה. בשיח הפנימי נוצרת תחושה ברורה שאני צודקת והוא אשם. נניח שאני מרגישה רגשי נחיתות והדבר מכאיב לי מאוד. אם אמצא בחוץ אדם אחר שאוכל לומר עליו שהוא בעל רגשי נחיתות, אוכל להשליך עליו את תחושותיי ובכך להיפטר זמנית מרגשי הנחיתות שלי. כעת הוא זה שיש לו בעיה, לא אני. מצד אחד, יש הקלה גדולה לחוש שמישהו אחר הוא הבעייתי אבל גם נוצר תסכול מתמשך מבן הזוג שלא מספק את הסחורה. ״הזדהות השלכתית״ זו דינמיקה שבה חלק שלי, שאיני יכולה להזדהות איתו, מושלך אל תוך האחר. תוך הכחשה שהוא שלי, מזהה את האחר איתו. הנרי דיקס חקר את השימוש בהזדהות השלכתית אצל זוגות נשואים. הוא טוע כי אדם בוחר בן זוג, בין היתר בגלל יכולתו של זה להכיל השלכות של תכונות וחלקי עצמי, שאינו מרגיש עמם בנוח. עוצמת ההאשמות וההתנהגויות יתחילו עם הזמן לגרום לצד השני להרגיש אשמה, חוסר הערכה, אי יכולת להתמודד עם חום הבעירה. הביקורת הבלתי פוסקת היא כמו כוויה. "באם אני צריך להסתתר לשקוע באשמה או לוותר" תהליך זה נוטה להסלמה ומוביל להתרחקות. קשר טוב הוא מצמיח ובמקרה הזה הוא הופך למחליש. לאורך זמן הצד השני לא יצליח להיות כלי הקיבול בלי לגלוש. אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך אבל כדאי לעצור, להתבונן פנימה, לעשות עבודה

מתי הזמן הנכון לעצור ולשנות כיוון? Sunk cost effect היא הוצאה

שכבר בוצע ולא ניתנת להחזרה. על פניו הרציונל אומר שאין זה אמור להטות את ההחלטה שלנו לגבי העתיד. אם השקענו ואפילו הרבה אבל התוצאה לא מוכיחה את עצמה אז הדבר הנכון הוא לעצור ולשנות כיוון. רק שהנטיה הלא רציונלית היא להמשיך להשקיע מתוך אמונה שנחזיר את ההשקעה. אם השקענו בכיוון עסקי שעליו החלטתנו ושפכנו מלא כסף האם נעצור ונבחן את המשך ההשקעה או נמשיך כי כבר השקענו מלא אז עכשיו נעצור? אם בחרתי מקצוע שהשקעתי המון בלימודים, בהכשרה, בצבירת ניסיון ואני לא אוהב את מה שאני עושה אז אזרוק לפח שנים של מאמץ? "Better the devil you know" אני אשאר במערכת יחסים שכבר לא טוב לי בה שנים כי אחרי כל מה שעברנו ביחד, אחרי שסבלתי שנים אז עכשיו אפרק את זה? האינרציה של אי פעולה קוסמת מאוד ויש מלא הצדקות והסברים למה להמשיך ולא לפעול. לפעמים הבושה ממה יגידו גוברת עלינו. לפעמים ההתנגדות מהסביבה גורמת לנו לוותר. לפעמים האכזבה שלי מעצמי ושל אחרים ממני כבדה מדי. לפעמים הפחד מאי ודאות משתק. אז קודם עלינו להבין שעלות אי הפעולה עולה על עלות הפעולה. תרגום ה"עלות" הוא רכיב קריטי שרובנו מתקשים או מתכחשים לעסוק בו. עד שמגיע בום חיצוני שלא משאיר ברירה. אלו הצמתים שאנשים צריכים שיובילו אותם וימקדו אותם כדי לפעול. היכולת ליצור call to action

רק שער לפני כמה חודשים התקלקל המקרר בשיא החום. פתחתי את הדלת ולא

היה אור. בלי לחשוב פעמיים התקשרתי לטכנאי. נכנס גבר עם ארגז הכלים, פתח את המקרר ואחרי דקה נזף בי: "גברת, למה קראת לי? לא חבל על הכסף שלך? כולה להחליף נורה. לא ראית שהכל עובד ורק אין אור? היית עושה לבד היה עולה לך 50 שח ולא 300" מתאמן סיפר לי על אבא שלו ואמר שמה שמאפיין אותו זה שהוא עושה לבד את כל התיקונים בבית. אבא שלו לא יסכים לעולם לאיש מקצוע מבחוץ. הוא יתקן לבד גם אם זה יוצא לא טוב. וכך הוא עושה את אותו תיקון שוב ושוב ולמרות שזה לא עובד הוא עדיין מסרב לבקש עזרה. הנזילה חוזרת כל חודש וכולם משלימים עם המצב. חשבתי על ההבדל בין נשים לגברים. גבר מתקשה לבקש עזרה כי בפרשנות שלו זה מבטל את הערך שלו. אם הוא לא מצליח לבד אז איך זה יתפרש? אם הוא נעזר זה אומר שהוא לא מספיק. ומי רוצה להרגיש לא מספיק? שנים רבות אני עובדת בסביבה גברית, ומרגישה בנוח. התכלסיות , פרקטיות, ישירות, אסרטיביות מסייעים לכך. אבל זה לא טריוויאלי לבסס את עצמך כיועצת. מה שנקרא להפוך ל-trusted adviser זה סיפור אחר. שם יש תמיד חסם. אני יודע לבד ולא צריך עזרה! כשאת מנסה לפתוח בשיח יותר "רגשי" ישר צצה התנגדות. "אני לא מבין מה את רוצה, מה אני אמור לעשות עם זה?" לגברים יותר קשה לפנות לעזרה. הם לא צריכים טיפול כי הם פותרים לבד. הם לא צריכים לדבר כי מה זה נותן?! גברים לרוב לא יוזמים טיפול ובמקרה של יעוץ זוגי מתנגדים להצעה שמגיעה לרוב מהאשה. אז אם משהו מפריע לך, לכי לבד ותני לו להחליט מתי להצטרף. כי זה רק עניין של זמן! כשהוא יצטרף הגישה המעשית תפגוש אותו. הוא גם ימתמסר ויעבור תהליך אם זה ידבר בשפה שלו. אשה לא היתה מתארת אותי ככה: "את רואה רק שער! יודע שאת תסייעי ותתני לי פתרון וכלים

בחרתם כבר? אז אתם מקסימייזרים או הסטיספייזרים? בחן את עצמך למטה. אתם לא בוחרים? כי

לא לבחור זו גם בחירה. בעיני אין אופציה לא לבחור! לא רק בבחירות אלא בחיים כי לשבת על הגדר זה נחמד אבל לאן זה מקדם? להגיד מה כבר אני יכול להשפיע הרי זה גדול ממני זה קול שכנראה מוכר לכם לא רק ביום הבוחר. אז לכו להצביע כי מחר בן גביר ינהל את המדינה וחייבת להודות שהמחשבה הזו מפחידה אותי. גם הידיעה שחצי מיליון אזרחים בוחרים בבריון שלא בוחל באמצעים ומכתיב פה מדינת הלכה קשה לי. נפוליאון היל, ניתח 500 מיליונרים, המאפיין הבולט שחזר על עצמו אצל אנשים מצלחים היה החלטיות! הם קיבלו החלטות מהר ושינו אותן לאט. לעומת זאת, חוסר החלטיות היה דפוס שחזר על עצמו אצל “נכשלים סדרתיים”, 25000 איש כאלה נכללו במחקר, הם קיבלו החלטות לאט ושינו אותן לעיתים תכופות. טוב שיש בחירות כל שנה אז אפשר להצביע ולשנות את ההחלטה מהר. בדרך לקלפי בחני את עצמך: 1. מקסימייזרים – ממקסמים מחפשים לקבל את ה – החלטה הכי טובה: ידברו עם הרבה אנשים, יחפשו בגוגל, יערכו טבלאות השוואתיות, יתייעצו עם מומחים, יקבלו החלטה ואז ישנו אותה… 2. הסטיספייזרים- המסתפקים מגבשים כמה קריטריונים שחשובים להם, בודקים מספר מסוים של חלופות וכאשר הקריטריונים שלהם מתמלאים זהו

להרוג את הג'וק מפגש חברות, צהרי שבת, כל אחת אשה עוצמתית ועצמאית, יושבות

בגינה בניחותא עד ש.. ג'וקקקק. נשים מתות מפחד מג'וקים. לא לגמרי ברור לי מה יש בחרק הזה שגורם לאובדן עשתונות. כשג'וק נוחת בסביבתן הן נואשות לעזרה, שמישהו יהרוג אותו! הן פשוט צורחות, רצות ובורחות חסרות אונים. אני קוטלת הג'וקים המוסמכת, מחזירה את השלווה לחבורה. שבוע שעבר לקוח אמר לי: "אני קורא את הפוסטים ועכשיו שיצא לי לפנות ולהכיר אותך זה לא משקף לגמרי את מי שאת. אני מכיר הרבה יועצות והן לרוב פקה פקה אבל את חדה, מקצועית, פרגמטית ונותנת פתרון" אדם שנקלע לסיטואציה שהיא סופר מלחיצה עבורו צריך מישהו שיהרוג לו את הבעיה. הוא במצב Fly. הוא מרגיש חסר אונים ולא מצליח לחשוב חד. פונים אלי גם בדילמות נקודתיות - יש לי שיחת משוב איך להתכונן? אני רוצה לבקש העלאת, איך לדבר עם המנהל? קיבלתי זימון לשימוע מה האפשרויות שלי? רוצה להתמודד על תפקיד בתוך הארגון, איך נכון להתנהל? אני מלווה אנשים בתהליך, אבל לעיתים בגלל הכרות ארוכת שנים עם ארגונים, הזמנת העבודה היא תני לי הנחיות, תני

כשנמצאים בצומת המעבר מהתלבטות לקבלת ההחלטה ונקיטת הפעולות זה השלב הקשה. "את

עוזרת לאנשים להסיר את חסמי האימפונטניות כדי לעבור ל-action" ציטוט ששמעתי בסיום הפגישה. לכל אחד יש נקודות עיוורון ועוד יותר חסמים שנובעים מהקול הפנימי. הקול שאומר "אי אפשר", "זה לא יצליח", "אני לא יודע". מחשבות שלנו הן שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו באופן לא מודע. הביטוי המילולי בו אנו משתמשים "אני שואלת את עצמי" משקף את הדואליות. בין ההבנה שרוצים אחרת לבין הקושי איך להוציא לפועל. הרציונלית של פעולה מסוימת היא יחסית לידע הסובייקטיבי של הפרט. כלומר במסגרת ידיעתו של האדם זו הפעולה הכי נכונה כי לא קיימת אחרת שתעניק לו תמורה גבוהה יותר. אבל יש עוד יציאות מהמבוך אם רק נשכיל לחפש. אם יהיה מישהו שישים לנו זרקור על כיוון אחר וחדש. אם נוכל לייצר תוכנית פעולה קונקרטית שתעזור לייצר בטחון בדרך להשגת התוצאות. שתי שיחות עדכון קיבלתי בימים האחרונים: 1. תקשיבי אני מודה שפחדתי לבוא אליך, לא סובל את השטויות האלו שאת עוסקת בהן. אבל הפתעת אותי ואני עדיין לא מבין למה פחדתי כל כך. היום אני מספר בהתלהבות לאנשים איך באתי אליך כדי להתלבט ואיך מצאתי את עצמי בוחר כיוון שלא חשבתי עליו. מאיפה הכנסת לי את הג'וק הזה? אשכרה הייתי נובל עוד שנים מהפחד. 2. את זוכרת שדיברנו אם אפשר גם וגם? תזכירי לי. אם אני יכולה לחפש עבודה ובמקביל לחפש זוגיות. זוכרת שהתנגדת ואמרת שזה לא יעבוד כי צריך להתמקד רק בדבר אחר כדי שזה יצליח. אז התנגדתי אבל משהו נפתח לי והחלטתי לנסות. אז מה המסקנה? מי אמר שאי אפשר גם וגם. אינשטיין אמר "התאימו

אינטלגנציה רגשית - מודל ה-Ruler מנהל שיתף אותי שהוא דיבר עם העובד

והם הגיעו להסכמה. אני: אם הסכמתם למה הוא לא ביצע? הוא: לא יודע אני: אני הבנתי שהוא לא הסכים איתך אלא פשוט לא רצה להתמודד מולך ולכן העדיף לא לדבר הוא: למה שהוא לא יוכל לדבר איתי? הציפיה של מנהלים שאנשים יבצעו את מה שהם רוצים. לעיתים הקשבה או הבנת האחר נראת טריוויאלית. לעיתים לא מושקע בכך מאמץ כדי לרדת לרבדים שאינם בהכרח נאמרים. כמו השאלה "מה שלומך?" שזורקים בתחילת הפגישה ולא באמת מתעניינים בתשובה. כי אם התשובה לא תהיה סבבה אז התפיסה היא שאני אשכרה אצטרך להקשיב, להפנות את הקשב לאחר ולהבין מה הוא מרגיש או חווה. איכשהו התפיסה היא שהוא גם יצפה ממני לפתור לו את הבעיה כי אני המנהל - מקדם ופותר. ואין לי זמן לבזבז על פוצי מוצי. מנהיגים מצליחים יודעים כיצד לנווט ולהוביל לתוצאות לא מעט בזכות אינטליגנציה רגשית גבוהה. וכולנו הרי מנהיגים במערכות יחסים בחיינו. העניין הוא שלא מלמדים בבית הספר, ולרוב גם לא בבית איך להביע רגשות ולהיות מודעים לרגשות של עצמנו ושל אחרים. ההפך לעיתים נכון, החצנת הרגשות לא לגיטימית. בסביבה ארגונית זה אפילו עוד פחות הולם. הגישה שטבעי לנו לאמץ היא של שיפוצניק שבא לפתור ולתקן ואני מציעה לאמץ גישה של צייר ‏ להבין איזה רגשות מונחים על הקנבס זו הגישה הנכונה לכל מערכות יחסים בחיינו דוקטור מארק ברקט מאוניברסיטת ייל פיתח את מודל ה-RULER, הכולל 5 מיומנויות של אינטלגנציה רגשית: 1.R- recognize לזהות את הרגשות של עצמנו ושל אחרים. 2. U- understanding להבין את הסיבות וההשלכות של הרגשות 3.L-labeling לסווג את הרגשות באופן נכון כלומר לרוב מתחת לרגש שקל לנו לזהות נמצא רגש נוסף. רוב האנשים מזהים 3 רגשות עיקריים: כעס, שמחה, עצב 4. E- expressing לבטא את הרגשות 5.R- regulating לנהל את הרגשות באופן אפקטיבי אפשר ללמוד ולפתח את שריר האינטלגנציה הרגשית. אפשר להתחיל בהקשבה, קודם כל לרגשות של עצמנו בלי להדחיק ולפחד להרגיש כי אין רגש רע. כשנוכל לתת הכרה לרגשות שלנו אז נוכל לתת מקום לרגשות של אחרים. כולנו מונעים מרגש, גם העניינים והרציונלים. כולנו צריכים שיראו אותנו כולנו רוצים להיות משמעותיים. רובנו גם יודעים לפתור בעצמנו את הבעיות. בפעם הבאה במקום לרוץ לפתרון אפשר לתרגל רק להיות נוכחים כלומר להיות בהקשבה. תדמיינו שאתם במוזיאון ואתם מתבוננים בתמונה. הקשב נתון לרגש שהיצירה

למה איזון פנימי זו לא רק סיסמה רוחניקית אלא הדרך הבטוחה להשגת

תוצאות? כי אדם מאוזן הוא ממוקד! הדברים החיצוניים לא מסיטים אותו או מערערים. הקולות של הסביבה משארים קולות רקע. הוא מחובר לאש הפנימית ולכוחות שלו. הוא מרגיש בטחון עצמי ולכן נוקט בפעולות המדויקות בדרך למטרה. אין בזבוז אנרגיה על פעולות חסרות תועלת אלא מיקוד. הוא יכול לאפשר לעצמו להסיר הגנות ולתת לרעיונות ולאנרגיה לפרוץ. בתהליך של מסע פנימי מתגלה הדרך להשגת התוצאות הרצויות. כן מדובר על מסע ועל תהליך שאינם ארוכים גם בהכרח. כך לומדים שהמכשולים שבדרך הם עוד חלק

לא היום.. מחר - דחיינות "אני מעדיפה לדחות את הפגישה שקבענו.

אני מוצפת רגשית וצריכה כמה ימים להתאפס" זו ההודעה שלקוחה שלחה לי כמה שעות לפני פגישתנו. מי מאיתנו לא מכיר את החוויה של הצפה רגשית, של עומס, מין תחושת מועקה וחנק שמכבידים עלינו. והאוטומט של רובנו מתוך המנעות מכאב יוביל אותנו להרחיק ולהתרחק. דחיינות היא בהחלט אסטרטגיה לויסות רגשות, הרבה פעמים ההחלטה מתקבלת ברמה הלא מודעת. דחיית משימה שמקושרת אצל האדם לתחושה של חשש או תסכול מאפשרת שיפור זמני במצב הרוח. כך גם נוצרת תחושת שליטה עצמית ומעבר מאי נעימות לתחושה הדונית. במחקר שנערך באוניברסיטה גרמנית במטרה להתחקות אחר דחיינות, התוצאות הראו שככל שתחושת השליטה והמשמעות נמוכים כך גוברת הדחיינות כלפיה. תשאלו את עצמכם למה אני דוחה? אם זה חשוב לי אז למה אני דוחה ודוחה? אם תתנו לעצמכם תשובה של "אין לי זמן" למשל תדעו שזה תירוץ. יש רובד רגשי שמוסתר על ידי תירוצים כאלו ואחרים. אם משהו חשוב לכם והוא בעל משמעות ל-well being שלכם אל תסתפקו בתירוצים. ולכן אני ממש ממליצה ללקוחותי להגיע דווקא בגלל ההצפה ולא ללכת עם האוטומט. כי עבודה עם מה שיש ומה שמציף מאפשרת פריצות דרך משמעותיות. השגת תחושת שליטה זמנית ודחיית ההתמודדות אינם מובילים לתוצאות אלא רק מאפשרים אשליה. במקום להדחיק תעשו בדיוק את הפעולה ההפוכה להרגל ותתנו מקום לפרץ הרגשות ולשחרור השליטה בסביבה בטוחה ומוחזקת שבה אפשר להתבונן, להעמיק ולהכיר. כשנצליח להבין קצת יותר טוב את עצמנו כך נקבל הזדמנות להכרה שתוביל לשינוי. לעבוד עם מה שיש וכאן ועכשיו זו הזדמנות פז שלא שווה לוותר עליה כדי לקבל הקלה רגעית. להתמודד עם זה לבד כמעט בלתי נסבל אבל בדיוק בשביל זה אני כאן! אם אתם חשובים לעצמכם ומצאתם

בחופשה הארוכה היה לי זמן ללמוד קצת על תחום שסיקרן אותי - אפיגנטיקה. מה

2 התובנות העיקריות שלי? 1. טראומות הן בנדוריות כלומר טראומה עוברת מדור לדור וזה מבוסס מחקר מדעי. 2. We know but we don't do what we know לא גילו לי את אמריקה כי הדברים מוכרים לכולנו רק שהידע לא משפיע בהכרח על הפעולות שאנחנו נוקטים. . אסביר קצת את 2 הנקודות: 1. בקונסטלציה משפחתית, שעובדת איתה, אחד העקרונות הבסיסיים הוא שמצבו של האדם קשור להיסטוריה המשפחתית שלו. אפיגנטיקה נותנת גושפנקא מדעית להנחת יסוד זו. השיטה שמבוססת חוויה ולא דיבור גם הוכיחה את עצמה בכמה מחקרים

אומרים אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בו אבל בחייאת מי לא

מסתכל על העטיפה קודם כל. העטיפה מספרת סיפור וכך קל לנו לנתח את המוצר. כך קל לנו ללכת לפי המוכר ולקבל החלטה. קל להשאר באזור המוכר ולא להתאכזב. המוכר והידוע הוא מנחם וממגנט. לכולנו יש סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הכי טוב סיפור שיאשרר את מה שאני חושבת ואז אני אהיה גם צודקת וגם חזקה. כי מה יותר מספק מלהגיד "צדקתי!". ניקח למשל סיפור על חברות שגליה מספרת. מה זו חברת אמת? חברה שנמצאת עבורי 24/7 ובכל רגע שצריכה אותה תהיי שם בשבילי. חברה שתהיה זמינה כשרוצה לדבר איתה. חברה שתכיל אותי בכל רגע שצריכה לפרוק. חברה שתבוא כשאני מבקשת ממנה. חברה שתאהב אותי בלי לבקר או לשפוט. חברה שתתעניין בי כל הזמן. היא תמדוד את החברות לפי הפרמטרים האלו. היא תשים את החברות במבחן. היא תחפש אישורים לכך שהסיפור שלה הוא נכון. ואז היא תגלה שהחיים מורכבים ואף אדם לא בדיוק עומד בציפיות שלה כל הזמן. לרעות יש ילדים קטנים אז אי אפשר לדבר איתה בערבים. כשאני מתקשרת היא תמיד אומרת שתדבר איתי אחר כך, ולא חוזרת. רונה תמיד עסוקה אז אין לה זמן להפגש. הצעתי לה כמה פעמים ותמיד יש לה משהו. רינת עברה לגור במושב רחוק אז אי אפשר סתם לקפוץ אליה. רננה בדיוק התחילה זוגיות חדשה אז הראש שלה במקום אחר. כל פעם שמנסה לדבר איתה היא בסיפורים שלה על עצמה. מה מוסר ההשכל? אף אחת לא נמצאת באמת בשבילי. אף אחת לא מתעניינת בי. אף אחת לא פנויה בשבילי. אף אחת לא אוהבת אותי. מה התוצאה? אין לי חברות! אם היא מרוצה מהתוצאה אז יופי. היא חיפשה את העדויות שיוכיחו לה שהסיפור שלה נכון, חיפשה במה להאחז כדי להשריש את תחושת הבטחון ואכן מצאה. הוכחתי לעצמי שאני צודקת. חברות אמת לא מתנהגות כפי שחברות שלי מתנהגות. אם הן היו אוהבות אותי באמת הן היו נוהגות אחרת. לכן אני לא מתקשרת אליהן, לא מציעה להפגש וכשמדי פעם הן נזכרות בי אז כבר לא בא לי עליהן. אולי אפשר לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? ברור שאפשר אבל זה דורש להודות בפני עצמי "מה שווה להיות צודקת אם אני לבד?" רק אחרי שתהיה מודעות שזה רק הסיפור שמספרת לעצמי, רק כשתהיה נכונות לשחרר את התבנית ואת המוכר, להסכים שהמציאות היא פרי עמלי ולכן עלי לנהוג אחרת, אפשר יהיה לכתוב סיפור חדש שישרת את מה שבאמת רוצה ולהגיע לתוצאה אחרות. ובתמונה ספר שעטיפתו מטעה לגמרי. ממש לא ספר טיסה על סיפור אהבה מתקתקה עם הפי הנד. שמחה שנתתי

פרידה שוחחתי השבוע עם אמא צעירה שהגוזל שלה בן שנה נכנס לראשונה לגן.

היא סיפרה על החוויה הקשה של הפרידה בבוקר. מצאתי את עצמי אומרת לה את התשובה הרציונלית והדידקטית של כמה חשוב להפרד מהר ולשדר בטחון בפרידה. אבל אז נזכרתי כמה קשה היה לי ליישם את זה בעצמי. איך הייתי נפרדת מבני הבכור שעמד בחלון בוכה והלב היה נשבר כל בוקר מחדש. הבנתי שזה הדבר הנכון אבל הרגיש לי כל כך חרא. איך הייתי בוכה שניה אחרי שהייתי מסתובבת. הרגשתי אמא גרועה שנוטשת את היקר לה מכל. האנלוגיה עלתה לי בהקשר של סיום התהליך עם הלקוחות. במפגש הראשון חשוב לי לדייק את המטרה כדי להגדיר את התהליך. הנועץ לעיתים לא מחזיק את מדד הזה אבל אני כן. כשהגענו ליעד שהוגדר אני מסמנת עבורו שהשגנו את המטרה. מבחינתי זה גם סימן לברר אם אפשר להפרד או להמשיך. הערך שלי הוא תהליך ממוקד המניב תוצאות. אז מסגרתי ללקוח את הדילמה שהגיע איתה ואיך הוא קיבל בהירות, הוא כבר בתנועה ולא בתקיעות. הוא הגיע עם בלבול מה נכון לו :להמשיך להיות שכיר או לעזוב לטובת מיזם משלו. עכשיו הוא מתחיל מסע כיזם שכמו בכל דרך חדשה יהיו בו קשיים, שאלות פתוחות ודילמות. הוא מצידו חשב שלא סיימנו אבל נכון לו לצעוד עצמאית. קשה להפרד ואני שונאת פרידות אבל מזכירה לעצמי

Wild like Cheetah בפודקאסט של ברנה בראון Unlocking us היא מארחת את גלוין

דויל שפרסמה לאחרונה את את ספרה Untamed (לא מאולפת). גלוין מספרת על הרעיון לספר שקיבלה מביקור בספארי. באותו ביקור הציגו לקהל צ'יטה שאילפו אותה לרוץ אחרי רכב שאליו נקשרה בובת ארנב. וכך צ'יטה מבלה את חייה במרדף אחרי הבובה במקום לחיות את חיי הפרא של סוואנה. מרוב האימונים ומגבלות של שומרי הגן היא איבדה את יעודה. הסופרת מעלה כמה שאלות מעניינות: 1. עד כמה נשים אומנו לצמצם את כוחן ולחיות לפי החוקים של שומרי הגן? המשפט שהדהד לי הוא "אשה צריכה להיות פחות" כי אני שמעתי בחיי המון שאני "יותר מדי" 2. מיהי אמא מספיק טובה? כל מי שפירקה משפחה שאלה את עצמה מלא פעמים האם במעשה זה היא בעצם אמא מספיק טובה. ואולי אמא מספיק טובה נותנת דוגמה לילידיה ובעצם משמשת רול מודל לחיות את החיים שהיא רוצה ומגיעים לה מתוך בחירה אמיצה שיש בה מחירים וכאב. 3. עד כמה אנחנו מעיזות לשבור חסמים ולתת לחלק הפראי שבנו לצאת ולהפסיק להיות בלופ של מרדף אחרי "הארנב הורוד". לצאת לרחבי הספארי ולטעום מחיי החופש בלי לפחד מחלקים שהחבאנו או הסתרנו עקב "האילוף" 4. הפחד שמשתקף מעיני אנשים שאוהבים אותנו הוא הרבה פעמים החסם שלנו. מתוך דאגה ופחדים של אחרים אנחנו בוחרות לצמצם את עצמנו. השאלה שיש בה ספק "את בסדר? טוב לך באמת?" גורמת לפקפוק עצמי. כי אם מה שטוב לי לא פוגש בהכרח את ציפיות האחרים המשמעותיים יש בכך אכזבה שקשה לשאת אותה. העיסוק בלהרגיע אחרים שבאמת טוב

מחילה לא הגיע לי ולכן זה כל כך כואב. כן הגיעה לי

בקשת הסליחה אבל היא לא נשמעה. פעולת בקשת הסליחה דורשת רגישות, יכולת חיבור לכאבו של האחר ולקיחת אחריות. אולי בעיניך הסליחה היא חולשה, הודאה באשמה. אולי אינך מסוגל להתמודד עם מה שעשית ולכן אינך מוכן לקחת אחריות. האם הייתי באמת מקבלת את הסליחה שלך? האם היה לי קל לוותר על כעס, האשמה, עצב וכאב? האם הייתי מוותרת על הצודקת תמורת חכמה? אולי לסלוח זו חולשה כי זה לוותר על עקרונות וערכים. אולי לסלוח זה לשחרר תחושת השליטה ועליונות עליך. אולי לקבל את החולשות שלך זה להכיר בכך שגם בי הן קיימות וגם אני יכולה למעוד. אבל גם לא מגיע לי שאני אסתובב עם כל הכעס המבעבע הזה בתוכי. זה כמו דלק שמפעיל ומניע אבל יש בו מלא אדים רעילים שאני נושמת אותם. מגיע לי לשחרר את "הילד הרע שנכנס בי בפנים". סליחה היא קודם כל עבור עצמי!!! להבין את חלקי, להתבונן בכנות על הטעויות שלי ולמחול לעצמי. הסליחה לעצמי היא הצעד הראשון. לסלוח באמת זה תהליך שלוקח זמן ודורש בשלות רגשית. לשחרר את הכעס זה לאפשר התחלה חדשה ולא להתקע בעבר. זה לאהוב את עצמי קצת יותר ולתת לעצמי הקלה. "מבקשת מחילה לא מאף אחד רק מעצמי לא

אשמה גורמת לביקורת עצמית, להלקאה עצמית, לפעמים היא כל כך קשה שנעשה

הכל על מנת לא להרגיש אותה. לפעמים אנחנו מענישים את עצמנו ואת הסביבה, כועסים, מתרחקים ובאופן לא

אשמה היא המחלה היהודית הקטלנית! בכל זוויות החיים אפשר לראות את

עצמנו בעמדת האשם או המאשים. במהלך חיינו לימדו אותנו להשתמש באשמה וזה מתחיל מהורינו שהם המורים הכי גדולים שלנו. "עמדתי ובישלתי אז למה את לא גומרת מהצלחת" "עבדתי קשה כדי לקנות לך את החולצה וכבר לכלכת אותה" גם כאמהות יש לנו הרי אשמה: " לא בישלת לילדים אלא הזמנת המבורגר הרי זה לא בריא" " אמא טובה מבלה זמן עם הילדים ולא מושיבה אותם מול מסך" האשמה היא מתעתעת ומורכבת ויש בה צד גלוי וצד סמוי. הצד הגלוי מוכר וברור לכולנו כי הוא נשמע היטב. יותר מסקרן לעסוק באשמה הסמויה שבאה לידי ביטוי בהתנהגות באופן לא מודע. לאשמה יש כוח רב עלינו בלי שכלל נבין עד כמה היא מכרסמת בנו. היא אוכלת אותנו מבפנים, ונמצאת בבסיסה של כל תקיעות או של כל חוסר תפקוד. אדם ספוג אשמה אינו רואה דברים בצורה חדה, הוא מבולבל ולרוב גם מתקשה לייצור מיקוד. רגשות אשמה מלווים בייסורי מצפון, בושה, ביקורת עצמית, לעיתים בביטול עצמי ולפעמים בריצוי הסביבה. וזה תמיד בא על חשבון צרכיו האישיים ורצונותיו כלומר זה מונע לחיות חיים חופשיים מאושרים. אמה מה הרבה פעמים לאדם יש גמול פסיכולוגי בבחירה באשמה. אז מה יוצא לנו מזה? ⬅️גורם לנו להרגיש טוב יותר כי זו דרך מילוט מאחריות ⬅️קל יותר להאשים את האחר במקום להודות בטעות ⬅️קל יותר לרצות את הסביבה ולהיות בסדר מאשר להתמודד עם כעס או אי שביעות רצון ⬅️האשמה מהווה לעיתים כלי מניפולטיבי ביחסים לאשמה יש תפקיד פונקציונלי- לעורר את האדם לעשות עבודה פנימית עם עצמו כי זה תהליך תיקון כדי לצמוח. מותר לנו לטעות בהחלטותינו, בהתנהגותנו או ביחסנו לבני אדם אחרים. מי שלא עושה לא טועה! אם לומדים מטעויות, מתקנים ופועלים אחרת אז הבחירה בידינו. במקום להרגיש אשמה

פנקסנות ביחסים תקופת החגים התחילה וכמנהג התקופה אנחנו נותנים ומקבלים מתנות. איך

אתם בוחרים את המתנה? איך אתם מעריכים את המתנה שקיבלתם? האם עלות הכספית קובעת את מידת האהבה? האם המשמעות הרגשית מנחה אתכם? ואולי מה שמנחה אתכם הוא מה נתן לכם הצד השני. תחשבו שכבר בגיל צעיר מלמדים אותנו את מערך הנתינה. בגן ובבית הספר קובעים סכום של מתנה וכך כולם יודעים מה ערך המתנה הסטנדרטי. אם חבר הביא לך מתנה יותר יקרה מהשאר אז הפרשנות היא שהוא חבר קרוב, השקיע בך קרי קרוב אליך ואוהב אותך יותר. יחסי תן וקח מוטמעים מגיל צעיר במערכות היחסים שלנו. דפוס של ניהול פנקס החשבונות במערכות היחסים עוסק במדידות וציונים. לא משנה כמה אנחנו אוהבים ונותנים מעצמנו, תמיד נצפה לתמורה הולמת, לפחות כמו שאנחנו השקענו. כנראה שכולנו רוצים שיתוף פעולה, מסירות, אמון, אכפתיות. מכיוון שאין מד מדידה אוניברסלי אלא רק סובייקטיבי לגבי מה נתתי ומה קיבלתי אז לרוב נתאכזב שלא קיבלתי בחזרה את מה שאני חושבת שהגיע לי. יש את הבדיחה שגברים נהנים לספר בכל מיני גרסאות שהכי כואב לאשה זה לראות גבר נח על הספה. בעבודה שעל פניו התנאים מוגדרים לא תופתעו לשמוע את הבוס אומר שהוא ציפה ליותר. בין אחים שאחד מאשים שהוא עוזר הרבה יותר להורים מאשר השני. מערכות הקשרים בהן אנו עוסקים במדידות, ציונים והערכות, מכניסות לחיינו רגשות שליליים, אשר כמובן שאינם מיטיבים עמנו. אם אדם מונחה מתוך פנקסנות שבה הוא עורך יתרות זכות וחובה הוא מוצא את עצמו במערכות יחסים עוינות, מלאות כעס, ייאוש, עייפות, חוסר אמון, חשדנות והלך מחשבה שלילי. כך מופיע לו האורח הקבוע העלבון שמזכיר שבעצם מדובר על מרמה כי לא קיבלנו את מה שמגיע לנו! העלבונות מצטברים להם בפנקס, יש כבר פקעת של תביעות והאשמות וכל דבר הופך למשא ומתן מפרך. המטרה הופכת להיות להוכיח לצד השני כמה אני בסדר והוא לא. כל אלו יובילו לתקשורת עוינת, לתסכול, לשחיקה, לריחוק, לירידה במוטיבציה. הרי אין זה באמת משנה אם קיימות סיבות ממשיות לאכזבה מהצד השני אלא הפרשנות שניתנת לכל מעשה. הפרשנות נוטה להיות שלילית ולרוב גם משמרת את תחושת הקיפוח והקורבנות. כל אדם במערכת היחסים מביא איתו את עצמו, לא חלקים ממנו, את כולו: דפוסים, הרגלי העבר, יחסים שראה בבית שלו, אוטומטים וגם כמובן ערכים. אין לנו שליטה על מה שהצד השני ייתן, אבל בהחלט יש לנו שליטה על ה 100% שלנו. כדאי שנזכיר לעצמנו שקשרים עם אנשים קרובים לנו אינם שדה משחק בו צוברים נקודות. כל עוד תתנו למנהל החשבונות לנהל עבורכם את היחסים, תמשיכו להפסיד באופן שיטתי. מציעה לכם לפטר את מנהל החשבונות וללמוד כללי

המשל על ארנב והצב

לפני כמה ימים שמעת ממישהי שהיא משמעותית לי "את רצה על מאתיים ומאבדת אנשים בדרך". האמירה הזו לא מפסיקה להדהד לי ואני מודעת לעוצמת הדיוק, לפעמים למילים יש כוח לפגוע כמו חץ. המפגש עם מה שמוכר לי נחווה מרגיע ומהנה לעומת מפגש תחושתי עם משהו שאינו מוכר לי. זה יוצר תחושה מאיימת על תפיסת העצמי. התגובה האוטומטית כששומעים אמירה שהיא פוגשת אותנו איך אינה נעימה זה לדחות ולהתנגד. זה מרגיש כמו חיה רעה שמאיימת לפלוש לביתי המוגן. במקום לנתח, להסביר או להכחיש אני בוחרת להיפתח ולאפשר לחיה ביקור. משמע אני מכירה בכך שתגובתי אינה מתרחשת בריק ויש לה רלוונטיות אחרת לא היה הדהוד. שלחתי הבוקר הודעה ללקוח שיצא מפגישה הקודמת עם משימה להכין תוכנית אסטרטגית למפגש הבא. לא קבענו מועד כי רציתי לאפשר לו לנוע בקצב שלו. היום בבוקר דגדג לי כבר להבין מה קורה עם התוכנית כי הרגשתי כאילו עבר מלא זמן. רק אחרי ששלחתי את ההודעה קלטתי שעבר רק שבוע. בשעון הפנימי שלי עבר מספיק זמן כדי שיסיים עם המשימה. התגובה שלו "אני מרגיש שהמוח שלי כבוי, לא חשבתי על כלום ולא עשיתי כלום" שמחה אותי כל כך. אז תהיתי איך יכול להיות שהרגשתי שמחה כי הרי הוא לא זז. מוכר לי להרגיש אכזבה שאנשים סביבי לא זזים מספיק מהר, לא עומדים בקצב שלי. אבל הבנתי באותו הרגע שהעבודה שלי מולו היתה בדיוק על זה. על היכולת שלו לאפשר לעצמו להיות באיזון, לא לחשוב ולהיות עסוק כל הזמן במירוץ אלא לדעת גם לעצור, להתבונן פנימה, לאפשר גם שקט ופשוט להיות ברגע. להבין שעצירה או האטה מאפשרות לעיתים פריצת דרך משמעותית יותר מאשר ריצה על ספידים. ראיתי איך הוא הצליח להזמין את הצב להתחיל להתיידד עם הארנב. זה הדהד לי שאולי גם אני יכולה להתחיל בדיאלוג פנימי כדי להתחיל להכיר בחיה שבאה לביקור. שאם אסכים לטפל

אני אוהבת תוכניות בישול ואוכל אז צפיתי לאחרונה בסרט על צ'ילי.

חייבת להודות שהופתעתי מכך שאפשר שעה ורבע לעסוק בפלפל. הסרט מציג אנשים מכורים לאכילת פלפל חריף. למרות שזה כרוך בכאב פיזי יש עונג שמרכך את החוויה. עם הזמן ישנה הסתגלות והכאב הופך לנסבל ולכן והם מעלים את רמת החריפות כדי להגיע לעונג מחודש. אז מה בין פלפל צ'ילי לשינוי? אנשים מונעים מ-2 מוטיבציות לשינוי: המנעות מכאב - המניע לשינוי הינו מצוקה כלומר אדם מונע מחייב. חתירה לעונג - המניע לשינוי הינו רצון להשיג תוצאה חשובה או לייצר שיפור משמעותי בחייו כלומר אדם מונע מרוצה. שינוי כתוצאה מהמנעות מכאב למרות שהוא כוח מניע חזק, לא מחזיק לאורך זמן. ברגע שחל שינוי קל ויש הקלה דועכת המוטיבציה. צריך שתהיה נקודת כאב חזקה יותר כדי לגייס כוחות חדשים להתמדה בשינוי. הצ'לי כבר לא מרגיש כל כך חריף. לכן כאשר מתחילים שינוי כבריחה ממשהו כדאי להגדיר לאן רוצים להגיע. אדם חייב להחזיק בתמונה עתידית מעוררת השראה. אם נוכל לדמיין את השינוי על כל מרכיביו המוחשיים אז נוכל ליצור אותו. המוח אינו מבחין בין מציאות אמיתית למציאות מדומה, זה תלוי בנו! בכל תהליך שינוי השאלה הראשונה תהיה "למה עכשיו?". לא מפתיע שאנשים מונעים ממצוקה או מרצון להמנע מכאב. לכן בכל תהליך גם חשוב לקבוע יעד ברור שאדם יוכל לראות תמונה מוחשית. ניתן דימוי למצב הרצוי, לחלום שאליו אדם שואף להגיע. מה שווה לחיות את החיים בלי טעם וספייס?! לכולנו

אין סיפוק גדול יותר מלשמוע מתאמן שאומר "נפלו לי מלא אסימונים!

לא חשבתי שזה יהיה עוצמתי כל כך!" שבוע שעבר שמעתי גם את האמירה "איך ידעת לצטט את אישתי מילה במילה?". והתגובה המצחיקה "התקשרת לאישתי וסיפרת לה מה אמרתי לך?" הכוח של הקונסטלציה הוא בדיוק בקסם שקורה בקפסולת זמן מצומצמת. התובנות העמוקות קורות בטבעיות, בלי התנגדות, ההסתכלות המערכתית מייצרת הבנה חדשה ונותנת פתח שמוביל לפיצוח. אין צורך בדיאגנוזה ארוכה בשביל להגיע לתובנות עמוקות. באנלוגיה לרכב שיש נורית חיווי שמאפשרת את הבנה לגבי מקור הבעיה. במקרה הזה של תהליך יעוץ זוגי עם יחיד אפשר להביא את הצד השני לחדר. להיות בלי ולהרגיש עם! ההבנה שנוצרת לאדם לגבי עצמו היא עצומה. בנוסף, ניתנת לו הזדמנות להתבונן ולהבין איך הוא נחווה בעיני הבת הזוג שלו בלי שהיא בחדר. בעצם מתאפשרת עוד פרספקטיבה, מעין הצצה מאחורי הקלעים שבו שדה ידע חדש וסמוי נגלה לעיניו. החופש לחקור, להפתח, להיות קשוב לעצמו, להסיר מנגוני הגנה הם המפתח ליצירת שינוי. זה השלב הראשון והמשמעותי בתהליך. אחרי שנוצרה המודעות וההבנה אדם פתוח ללמוד וליישם משהו חדש. הוא מוכן ללימוד כלים חדשים, לתירגול פעולות שמגיעות ממקום של בחירה מודעת ולא כתגובה אוטומטית. קצת כמו לימודי תיאוריה שמובילים לתרגול רטוב על

אתם לא קובעים עלי הצגה החדשה של גשר (א)רבולוציה, בהשראת ספרו

של יובל נח הררי, מציגה קפיצה בזמן. כיצד יראו חיינו בשנת 2040 תחת שליטת מחשבים, מכונות ורובוטים. ההצגה מציגה איך אדם העתידי נשלט על ידי הטכנולוגיה. התלות הופכת כל כך גדולה שאדם מפסיק להבין את עצמו, להקשיב לעצמו, לעשות בחירות חופשיות. מרוב שאדם מתרחק מעצמו הוא לא יודע מה הוא אוהב, מה הרצונות, החשקים והתשוקות שלו. יש לו רובוט אישי, שיודע מה הכי טוב עבורו, מנחה אותו בדיוק איך עליו לפעול ולנהוג. הוא קול הסמכות שלו! חשבתי שהתמונה הזו לא כל כך דמיונית אלא מוכרת לי מאוד רק יש לה צורה אחרת אבל אותו דפוס של שליטה. כולנו במידה זו או אחרת קשובים לקולות חיצוניים. שאלה היא כמה אנחנו מצליחים להיות מחוברים לסמכות הפנימית שלנו. אני פוגשת מתאמנים שלא מצליחים להיות קשובים לקול הפנימי. הם מנוהלים ע"י קולות חיצוניים במידה כזו שהצורך לרצות ממסך לגמרי את הרצונות והחשקים פנימיים. הצורך להיות אהוב גובר על כל חופש בחירה פנימי. הם הפנימו מגיל מוקדם שלשים את עצמם במרכז ולהביע את מה שנכון רק להם זה מסוכן. מסוכן כי זה עלול להוביל לקונפליקט מול אנשים משמעותיים להם ואין פחד גדול מעימות. אם יהיה עימות מישהו עלול לשלם על כך בחייו. לא נשמע רציולי אבל לחיווטים שהופנמו אין היגיון. פחד אינו רציונלי או נשלט אלא משתלט כמו מכונה אוטומטית ומנטרלת כל מחשבה חופשית. הם למדו לחשוב ולדבר באנחנו ולא באני, כי אני לא משמעותי. הם למדו להקטין את עצמם עד כדי כך שהם מרגישים כמו אוויר לעיתים. כל הקונוטציות השליליות לא מנותקות מהמציאות אבל ההבנה העמוקה והחשובה שקונפליקט הוא מרכיב התפתחותי. קטליזטור שמעורר ומציף מצוקות, כמיהות ושאיפות. זהו מנוף שיכול לאפשר לאדם לייצר תנועה. כשאין יצירת תפיסות, מצבים ותגובות חדשים, יש תקיעות. ומתי תהיה נכונות לייצר שינוי ולנסות דפוס אחר? כשהמחיר מתחיל להיות כבד מדי, כשמחלחלת ההבנה שאם האדם לא יחזיר את עצמו לעצמו הוא מאבד את עצמו ואת טעם החיים. כשהוא מבין שהאוטומט פוגע בו יותר מאשר משרת אותו. כשנוצר דפוס זהה בכל מערכות היחסים בחייו של האדם שבו הוא מדחיק בעיות, כשיש לכאורה שקט אבל בפנים יש רעש, כשהוא לא מצליח לבטא את עצמו ולהיות מאושר ומסופק. זהו תהליך להחזיר לאדם את הקול הפנימי, לייצר בהירות, להתגבר על הפחד העצום ולהתחיל להקשיב לרצונותיו. זהו תהליך שבו אדם מייצר אי שקט כדי להגיע לשקט פנימי ולבנות מערכות יחסים טובות יותר. זהו תהליך שבו אדם מעיז להביט על הבעיות ומבין שעליו לשנות דפוסים. זהו

סרט טורקי צפיתי הסופ"ש ב"האני האחרת" סדרה טורקית בטפליקס. מה לי ולסדרה טורקית?

טווסית אני משימתית מאוד ואוהבת לראות תוצאות ואם אפשר מהירות, חשוב

לי להביא ערך ולדעת שעשיה שלי מובילה לתוצאות. לפני שנים רבות אחרי שהייתי מנהלת גיוס כמה שנים מאוד רציתי לעבור לתחום ה-HR שהוא תחום הרבה יותר "רך" והרבה פחות מדיד. הייתי מנהלת גיוס מצוינת גם בעיני עצמי ולא רק בעיני לקוחות שלי כי לי היה מאוד קל למדוד את העבודה שלי ולדעת שהצלחתי. אחרי לא מעט זמן קיבלתי את ההזדמנות שכל כך רציתי ואז חטפתי כאפה מצלצלת. לא רק שהייתי צריכה ללמוד תחום חדש ולבנות את עצמי גיליתי שאני מתוסכלת נורא כי העבודה שלי ברובה היא מאחורי הקלעים, אין קשר ישיר וברור בין עשייה שלי לבין התוצאות, אם זה מצליח אז המנהלים אותם אני מלווה יקבלו את הקרדיט ואת המחמאות. החלק הכי קשה היה מול עצמי, לא היו לי סנסורים להבין אם אני מצליחה או לא, אם אני טובה במה שאני עושה ויש ערך לעשיה שלי. התהלכתי בעולם מעורערת, מפוחדת ועם מלא סימני שאלה. אחרי שיחת הטלפון שקיבלתי אתמול מלקוחה ופגישה עם מנהל בארגון חשבתי על האתגר שהיה לי במעברי תפקידים ועל המסע שעברתי מאז. אז לא השתנתי אלא "התעגלתי" או כדברי חברה חכמה שלי "עדכנתי גרסה" פלוס ניסיון של שנים וצבירת כלים. עדיין מאוד חשוב לי לראות תוצאות ולהבין את הערך שהבאתי בכל פגישה אבל התחדדה ההבנה ונוצר הביטחון המקצועי שהתוצאה תגיע בוודאות רק שזה תהליך שלוקח זמן, כל אדם עובר את המסע האישי שלו, האסימונים נופלים בקצב שלו, אחרי עיבוד של הדברים הם יקבלו את הצורה המתאימה וגם לא בהכרח יווצר קשר ישיר אצל האדם בין המפגש איתי לבין התוצאות בשטח. כשהיא התקשרה אחרי שלא נפגשנו חודשיים ואחרי תהליך ממוקד של 4 מפגשים, ראיתי מולי אפרוח מפוחד שהפך לטווסית. איך היא מחוברת לעצמה ויודעת בדיוק מה היא שווה ומה היא רוצה והיא לא מפחדת להראות את זה לעולם. היא מודה שהפחד עדיין קיים הרי זה רק טבעי אבל היא קיבלה בטחון ועכשיו היא מוכנה לפעול באומץ כדי להגיע ליעד שלה. תודה לך טווסית שעשית לי את ההיום וגרמת

חולצת בטן כמי שנמצאת משני צדדי המתרס, הן מראיינת והן כמלווה אנשים

בהכנה לראיונות, אני מתקשה להבין את התפיסה הרווחת בקרב לא מעט אנשים שבוחרים להציג את עצמם כ"פלקט". הם מחזיקים באיזו תפיסה שאם יציגו את עצמם בצורה "שטוחה" אז התפקיד יהיה שלהם. מכירים את הרגע שמישהו מושך את החולצה שהיא קצרה מדי כלפי מטה כדי לא לחשוף משהו ובעצם הפעולה הזו הוא מושך את הפוקוס בדיוק למה שניסה לכסות ולהסתיר. כך גם אדם שלא מביא את עצמו בצורה שלמה ופתוחה גורם למראיין לחפש מה הוא מסתיר. לכאורה אנשים מרגישים שכך הם ישיגו שליטה אם יבחרו לא "לחשוף" יותר מדי אבל מושלם זה משעמם ובעיקר זה לא מעורר אמון. אנו פחות מחבבים אנשים שנראים כאילו הם מסתירים את רגשותיהם, ומהצד השני, אנשים הפועלים מתוך אמונה ושכנוע פנימי, נוטים יותר לסחוף אחריהם אנשים אחרים ולגרום לאחרים להזדהות עם מטרותיהם. מה שמועמדים מפספסים זה שהבחירה במועמד נובעת מחיבור רגשי, גם בקניית מוצר מעורב רגש, אז בטח בבחירת אדם שהולכים לעבוד איתו. מועמד שלא מראה התלהבות, תשוקה, מודעות עצמית הרבה פחות מקרב מאשר מועמד שיודע להביא את עצמו ולעזור למראיין להבין מי עומד מולו. תאפשרו הצצה מבעד לשריון ותביאו את הצבע הייחודי שלכם, את ההצלחות אבל גם את הקשיים ואת המקומות שפחות הצלחתם. מה כדאי לעשות: @ להתכונן כדי לספר את הסיפור שלכם @ תקשיבו לצד השני אבל גם לעצמכם @ תאפשרו

אפקט הפרפר העולם שבו אנחנו חיים הוא כאוטי למרות שרובנו היינו

מעדיפים לחיות בסביבה שתתנהל כמו נוסחה מתמטית - לחשב את המצב העתידי בהינתן המצב הנוכחי או מצב העבר. פרופסור קרול דווק דיברה על דפוס חשיבה מקובע לעומת דפוס חשיבה צומח. לכולנו מגוון אמונות שעליהן גדלנו, כך שיכולה להיות לנו תבנית חשיבה של צמיחה בנושא אחד, ותבנית חשיבה מקובעת בתחום אחר. אבל ברור לגמרי במצב של כאוטיות כגון התמודדות עם משהו חדש שמלווה בתחושת אי ודאות אנשים נוטים להאחז במוכר ולהצמד לחשיבה מקובעת אשר מקנה תחושת ביטחון. שתי דוגמאות מעולמות שונים אך דומים ששמעתי השבוע מלקוחות: 1. אדם מחפש עבודה חודשיים, שולח קורות חיים דרך אתרי דרושים ואחרי שפנה מעל ל-200 משרות ולא חזרו אליו מאף מקום, הוא מאמין שזה יצליח לו. "חוק המספרים הגדולים מוכיח שככל שתשלח יותר ככה בסוף משהו יתפס". בנוסף הוא גם מחזיק באמונה שאין לו הרבה השפעה על התהליך, הוא עושה את מה שהוא יכול ולכן מאמין שמה שהוא עושה יוביל אותו בסוף להצלחה. 2. אישה רוצה זוגיות, כשהחיפוש הוא לחכות שמשהו יקרה כי אולי מישהו יכיר לה גבר מתאים. היא לא מאמינה באפליקציות, לא מאמינה ברשתות חברתיות, לא מספרת לאנשים שהיא מחפשת זוגיות אלא מאמינה שהגבר הנכון יגיע - "מה שצריך לקרות יקרה". ב- Growth mindset לעומת Fixed Mindset אדם רואה בהתמודדות עם מצב חדש הזדמנות לצמיחה, הוא גמיש ומוכן להתנסות בדברים חדשים גם אם לא יצליחו מתוך אמונה כי טעות היא הזדמנות לשיפור ולמידה. הוא מוכן להעז ומוכן לשחרר את המוכר כלומר להשתנות כדי להגיע לתוצאות אחרות. מה אפשר לעשות כדי להתחיל לתרגל חשיבה צומחת: * מסגור מחדש של הסיפור- אין אמת אובייקטיבית אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. בעולם הפנימי אתם יכולים לשלוט בשונה מהעולם החיצוני. לא סתם אמריקאים לא אומרים קושי אלא אתגר כי למילים יש משמעות. * לקיחת אחריות- לקחת אחריות כלפי עצמנו מתוך אמונה שתנועה קטנה עושה שינוי. * יציאה מאזור הנוחות- להתנסות בדברים חדשים, לפעול מסקרנות, לקחת סיכונים מחושבים. בסביבה כאוטית שינוי קטן ביותר בתנאי ההתחלה של המערכת יגרום לאורך זמן לשינויים דרמטיים. עד שלא

בחירתו של ספי סיפורו של לקוח אנחנו מכירים שנים רבות ואפשר להגיד

שנסיעה אקראית חיברה בינינו. לפני כמה חודשים התקשר אלי וביקש להעזר ולהתייעץ כי הוא נמצא בצומת קריירה. בגלל הכרות קודמת נחסך ממני הסבר על מה עושים בתהליך ואיך זה נראה. בתהליכי ליווי ויעוץ אני עובדת עם מה שיש כלומר עם הדברים שעולים ממי שנמצא מולי, ההבנה של מה מעסיק את האדם, איך אפשר לקדם ולסייע עולה תוך כדי התהליך ועם זה עובדים. כך הוא תיאר את הדילמה "יום אחד תפס אותי חבר ושאל באגביות "בא לך להחליף אותי בתפקיד?". פתאום, לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי. בדיוק הרגשתי שתפקיד הנוכחי מיצה את עצמו והתחלתי לחשוב, מה הלאה. איך הוא ידע לבוא אלי בדיוק ברגע הנכון? ומכאן הכל התחיל להתגלגל. מכל הגלגולים מצאתי את עצמי עם עוד הצעה מעניינת שלא חשבתי עליה. אבל זה עוד יותר סיבך אותי. כאשר יש אופציה אחת הכל ברור, אבל ברגע שיש עוד אחת על השולחן, העניינים מתחילים להסתבך. דילמות, חששות, מחשבות האם זה מה שאני רוצה ועוד אין ספור שאלות. ואז התחלתי לחשוב ולא הצלחתי להתחבר באמת לאופציה כלשהי. כל התפקידים היו מעניינים ולכל אחד היו יתרונות וחסרונות. אז איך לבחור את האופציה הטובה ביותר עבורי?. ברגע זה התחלתי תהליך עם עצמי במטרה לענות על שאלה -איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד 5 שנים". במקרה הזה אחרי שיחה קצרה של כמה דקות שהוא נותן לי את הרקע הבנתי שהכי נכון לעבוד עם קונסטלציה. כמובן שהשם לא אומר לו כלום ולרוב האנשים אבל אחרי לימודים מעמיקים של יותר משנתיים אני יודעת איזה עוצמה יש בזה. כשאדם עומד בפני החלטה בתנאי אי ודאות גם זוכי פרס נובל כהנמן וטברסקי אמרו שהכי טוב לעבוד עם אינטואיציה כלשונם system 1. האתגר שלי להעביר את האדם תהליך ממוקד ואפקטיבי שיגלה מה נכון לו הרי התשובות נמצאות אצלו. בשימוש בכלי זה אין צורך במילים ובחפירות עומק אלא נותנים למיינד ולגוף לדבר. עכשיו לכי תשכנעי מהנדס לשחרר נוסחאות ולסמוך עליך?! במילותיו " אז היא שואלת, בא לך לנסות משהו? אבל אתה חייב להיות עם ראש פתוח ולזרום. אמיתי, חששתי. מה עכשיו את רוצה ממני? אחרי כמה רגעים מצאתי את עצמי עומד על פיסות בד בצבעים שונים ועונה על שאלות שהיא שואלת. בהתחלה זה היה מה זה מוזר. אבל בהמשך קלטתי שזה אשכרה עובד. במהלך המשחק, לשתי אופציות התווספה עוד אחד, שלא חשבתי עליה. ומה אתם חושבים. פתאום היא הפכה להיות אופציה לא פחות רלוונטית משתי אופציות שהיו לי על השולחן. האמת היא קצת הפחידה אותי בהתחלה, כי לא חשבתי בכיוון לפני כן. ומשום מה התחלתי להימשך לאופציה השלישית יותר ויותר" אז גם הוא הרגיש שהוא משחק וכיף לו וגם אחרי פגישה אחת של שעה וחצי הוא קיבל החלטה ויצא עם תשובה שחיפש. הקסם קרה בפגישה אחת בלבד! נפגשנו לעוד מספר פגישות כי במהלך המסע שלו הוא ניסה אופציה שנראתה לו נכונה בזמנו ואז קיבל החלטה ללכת על אופציה אחרת. לפני שבוע קיבל החלטה אמיצה עבורו ללכת אל הלא נודע בארגון חדש "התשובה היא פשוטה. אתה בתת מודע יודע מה טוב בשבילך, אבל לא תמיד אתה יכול להבין את זה ללא עזרה של איש מקצוע. בן אדם שיודע לשאול

סיפור לקוח לחשוב מחוץ לכורסא כשלמדתי הנחיית קבוצות דינמית הדבר הראשון שחורטים

על הדגל זה ה-setting שזה סט הכללים שהמטפל חייב להחזיק בו. כך שיש מבנה, מרחב, קירות, תנאים, זמן מאוד ברורים שמתקיים בהם הטיפול. פרויד דיבר על אנלוגיה של שחמט להבהרת כללי המשחק הטיפוליים. אבל מאז פרויד עברו הרבה מים בנהר וגם הקורונה לימדה אותנו ש-setting משתנה ולא בהכרח לרעה. כשהחלטתי לצאת לעצמאות דבר ראשון שעשיתי הכנתי לי חדר משלי. אבל אני לומדת תוך כדי תנועה ובעיקר קשובה ללקוחות שלי וגמישה בהפעלת הטכניקות והמסגרת. כי יש השפעה הדדית בתהליך כזה שבו שני הצדדים נוטלים חלק ומעצבים אותו. במקרה שלה הרגשתי שיהיה הכי נכון לצאת לאוויר הפתוח ולהחליף את הכורסא בנעלי ספורט וים. אוהבת שזורמים עם הראש

נתקעת ורוצה חילוץ?!