המשל על ארנב והצב
לפני כמה ימים שמעת ממישהי שהיא משמעותית לי "את רצה על מאתיים ומאבדת אנשים בדרך". האמירה הזו לא מפסיקה להדהד לי ואני מודעת לעוצמת הדיוק, לפעמים למילים יש כוח לפגוע כמו חץ. המפגש עם מה שמוכר לי נחווה מרגיע ומהנה לעומת מפגש תחושתי עם משהו שאינו מוכר לי. זה יוצר תחושה מאיימת על תפיסת העצמי. התגובה האוטומטית כששומעים אמירה שהיא פוגשת אותנו איך אינה נעימה זה לדחות ולהתנגד. זה מרגיש כמו חיה רעה שמאיימת לפלוש לביתי המוגן. במקום לנתח, להסביר או להכחיש אני בוחרת להיפתח ולאפשר לחיה ביקור. משמע אני מכירה בכך שתגובתי אינה מתרחשת בריק ויש לה רלוונטיות אחרת לא היה הדהוד. שלחתי הבוקר הודעה ללקוח שיצא מפגישה הקודמת עם משימה להכין תוכנית אסטרטגית למפגש הבא. לא קבענו מועד כי רציתי לאפשר לו לנוע בקצב שלו. היום בבוקר דגדג לי כבר להבין מה קורה עם התוכנית כי הרגשתי כאילו עבר מלא זמן. רק אחרי ששלחתי את ההודעה קלטתי שעבר רק שבוע. בשעון הפנימי שלי עבר מספיק זמן כדי שיסיים עם המשימה. התגובה שלו "אני מרגיש שהמוח שלי כבוי, לא חשבתי על כלום ולא עשיתי כלום" שמחה אותי כל כך. אז תהיתי איך יכול להיות שהרגשתי שמחה כי הרי הוא לא זז. מוכר לי להרגיש אכזבה שאנשים סביבי לא זזים מספיק מהר, לא עומדים בקצב שלי. אבל הבנתי באותו הרגע שהעבודה שלי מולו היתה בדיוק על זה. על היכולת שלו לאפשר לעצמו להיות באיזון, לא לחשוב ולהיות עסוק כל הזמן במירוץ אלא לדעת גם לעצור, להתבונן פנימה, לאפשר גם שקט ופשוט להיות ברגע. להבין שעצירה או האטה מאפשרות לעיתים פריצת דרך משמעותית יותר מאשר ריצה על ספידים. ראיתי איך הוא הצליח להזמין את הצב להתחיל להתיידד עם הארנב. זה הדהד לי שאולי גם אני יכולה להתחיל בדיאלוג פנימי כדי להתחיל להכיר בחיה שבאה לביקור. שאם אסכים לטפל
