מתוך - 'יומן הכזבים שלי - ברגעים של אמת' - 1/
נורית י.צ.
******************************************************
את כותבת בחרוזים? היא שאלה אותי.
מה זה חרוזים שאלתי בחזרה (השמתי עצמי תמה), חרוזים זה הרי לשרשרת, להשחיל, לקישוט, אמרתי באותו תום לב (מעושה כמובן) עם פרצוף תמים כזה כאילו הייתי לפחות 'הנסיך הקטן'.😇😇🐑
(בליבי חשבתי, שאלה טיפשית, קנטרנית, היא יכולה לקרוא ולהבין לבד - אבל נעזוב זה, זה יטופל מאוחר יותר).
נו, באמת, אמרה לי. תהיי רצינית. את כותבת בחרוזים?
תשמעי, אמרתי לה ושיניתי הבעה. הפעם, הבעה רצינית, כאילו אני לפחות איינשטיין 😤🤔. ואני מתחילה לנאום לה ברצינות מהורהרת.
החרוזים הם אלה שכותבים אותי. אני בכלל לא כותבת. זו העט, או המקלדת והיד. הם. אני לא כותבת. זה השיר והמילים שמתארגנים להם. יש להם מדינה משל עצמן, הן מתלכדות, לפי החוקים שלהם (אין לי מושג מהם), והן אלה שבאות אלי באופן מאורגן כדי לצאת, להעלות, להתגלות. במקרה הן שוכנות בתוכי. בתוך עולמי הנפשי הרוגש והחושב.
ואז, אצלי, במפעל של עצמי שיש בו ידיים, ועט, ומקלדת ואותיות ודף. שם הן נערכות להן. הן, הן אלה שמחליטות מה ואיך להיות. אני נענית להן, מבצעת. ורק בסוף בסוף, כמו איזה רס"ר עושה בהן קצת סדר. מיישרת, מהדקת, מקצצת, משפצת. הן באו אלי, זו האחריות שלי, כי כן, זה המפעל (בית המלאכה) שלי.
אז מה שאלת? אני שואלת. אם אני כותבת בחרוזים? אני מזכירה לה, כאילו שהיא לא זוכרת. אבל חשוב היה לי להדגיש. הרי אני עמוק בתוך השיח 🤢.
לא יודעת, אני ממשיכה ועונה שוב בשאלה, קוראים לזה חרוזים?
אני רק כותבת, כלומר מבצעת, בסוף, מתברר שאלה, שאת קוראת להם חרוזים, יוצאים להם ארוזים, בתוך שורה, בסוף שורה, באמצע, בצד, יחד, לבד
והם, הם אלה שכותבים אותי. זו הצורה שלהם. זה ה - DNA שלהם.
ואז אני נכנסת לפעולה, בשיח הזה. ומחזירה לה בעוד שאלה. כן, כמו כל יהודייה טובה, עונה על שאלה בשאלה. מה רצית להגיד, אני שואלת אותה, שזה לא אופנתי, אולי?
ולא מחכה לתשובה וממשיכה ומשיבה. אז מה? זה היה וזה יהיה. ממילא אני איני דוגמנית ואופנה זו מילה שאף פעם לא הייתה במילון שלי. אני הולכת לאט, למרחקים ארוכים אני 'צב האופנה'.
ובכלל, מה לי ולאופנה, אני אומרת. השפה העברית שזו השפה שבה אני משתמשת במפעל שלי הייתה לפנינו, תהיה אחרינו, מתה כמעט וקמה לתחייה. היא יודעת את עצמה טוב מכולנו. ואני, אם יש חלקים של העצמי שלי שזו ישות בפני עצמה, שקובעת מה להגיד או מה לשתוק, אני מתייצבת, אני בסך הכל חיילת ב 'צבא המילים'.
אבל, בואי ואגל לך סוד. אמנם חיילת אני אבל לא טוראית. אני היא המפקדת הגדולה של צבא מילותיי, ואלה משעה שהחליטו להגיח, צצו, העזו להרים אות, אני עושה בהם כבתוך שלי וגם אז לא ברור ידו של מי על העליונה.
הבנת? אני שואלת. ובו בזמן אני מנסה לברר ביני לביני, אם אני בעצמי הבנתי את מה שאמרתי.
ועכשיו, אחרי שעניתי לך על שאלתך (הלא מובנת), תרשי לי לשאול אותך. מה זו השאלה הזאת? האם זו שאלה תמימה? או קנטרנית? או בורה?
כי אם את קוראת את שיריי את יכולה בעצמך להבחין ולהחליט אם זה נכתב בחרוזים. או לנסות להבין את סגנון כתיבתי מתוך מה שאת רואה וקוראת, ולא בטוח שהתשובה תהיה ברורה וחד משמעית, ותכלס, גם לי אין תשובה ברורה וחד משמעית. בכל שיר אני מתגלה לעצמי מחדש, סגנוני מתגלה לי מחדש, ולעתים מחדש פניו. בשבילי זה מסע, דרך, ולא מתכון.
אגב, אלחש לך סודי. כיוצרת, מה שאני מבינה אם אני שואלת את עצמי, אני מזהה שהסגנון שלי הוא סגנון שמתהווה. אולי כשכבר לא אהיה פה, אז יתברר מהו הסגנון שלי. אם בכלל. ואולי בכלל המצאתי משהו? בינתיים, אני בדרך. פשוט עושה. אין מתכונים.
ואולי התכוונת לשאול אם מבחינתי המטרה היא לכתוב בחרוזים, ואז כל מה שמעניין אותי זה החרוז, ואז לכבודו אייצר שיר? אני מנסה לעקוב אחר המוח שלה, ואז אני מסיימת ואומרת.
אין לי מטרה, אני שליחה. שליחה של נפשי (שאולי מייצגת עוד הרבה נפשות) שליחה של שפתי, שליחה של השיר המתדפק על דלתי ((בלי אזהרה מוקדמת) ואני מבצעת את השליחות, ואם את רואה או שומעת גם חרוזים בשפתי, תדעי לך שאני מתפלאת כשהם עולים ומסתדרים בול לרעיון, למקצב, לצליל - בעיניי זה תמיד פלא. ואני רק השליחה.
אגב, אני אומרת לה, טוב ששאלת. נתת לי הזדמנות לחשוב קצת, לכתוב הרבה ועל הדרך ממש ליהנות.
בסוף אני גם אפרסם את זה, ואולי גם אחרים ימצאו בזה טעם ועניין.
ואת מוזמנת, תבואי עם עוד שאלות מעצבנות, אני אומרת לה, וקורצת. אני מבטיחה לא להתעצבן, ולעשות מזה מטעמים😋.
הציור / קולאז'
