נורית אלדר

התפתחות – מבלי לצאת מאזור הנוחות הרבה פעמים אומרים לנו, שכדי להתקדם

ולהצליח, אנחנו צריכים "לצאת מאזור הנוחות". מהו בעצם אזור הנוחות שלנו? – אני מאמינה, שכשאנחנו יוצאים מתוך אזור הנוחות, אנחנו מרגישים פחד, תחושת איום, עולים בנו ספקות שמקשים עלינו לפעול, ולכן אנחנו נעצרים. לעומת זאת, בתוך אזור הנוחות שלנו, יש מרחב גדול, המכיל את המקום שבו אנחנו מאוד בטוחים ולא ממש מתאמצים, ולצד זה, גם אזור שכן מאתגר אותנו, אבל בו אנחנו מרגישים מספיק בטוחים כדי לפעול. בעיניי, זהו אזור ה- "Win-Win" – בו אנחנו מרגישים שיש לנו יכולות ואנחנו מאמינים בעצמנו, אבל הוא עדיין מאתגר אותנו. המקום הזה נמצא בתוך גבולות אזור הנוחות,

כוח התודעה לתודעה שלנו יש כוח. לא סתם אומרים, שזה תלוי במצב

הרוח. באנגלית הביטוי מוצלח יותר - State of mind/ "סטייט אוף מיינד" – הכוונה היא לא למצב החשיבה או השכל, אלא למצב התודעה. התודעה היא לא רק החשיבה שלנו, אלא גם, על מה אנחנו שמים דגש, למה אנחנו נותנים משקל רגשי ובמה אנחנו מאמינים? תודעה היא לא מודעות, אלא בעצם, מעבר למודעות, לחשיבה, ואחרי הגעה לתובנות, נשארת הבנה עמוקה או תחושה – איזושהי ידיעה פנימית קבועה, שמאוד משפיעה עלינו. לפעמים אומרים, שמדובר בפסימיות לעומת אופטימיות, אבל זה מעבר לכך. למשל, מצב תודעתי של תקווה תמיד ידחוף את האדם לעשות יותר, לנסות יותר ולהקשיב יותר. מצב תודעתי של ייאוש או של חוסר אונים תמיד יעצור את האדם, יגרום לו לעשות פחות, יגרום להתכווצות... זהו מצב הישרדותי. לכאורה, אין לנו שליטה על התודעה שלנו. קורים סביבנו דברים ואנחנו נתונים לכל מיני אירועים שמאוד משפיעים עלינו, אבל ברגע שאנחנו מבינים, שיש לנו בחירה מסוימת, אנחנו יכולים להרים את התודעה – להוביל אותה למקום שהוא יותר טוב לנו, כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים להתנהל כאן בעולם בתחושה יותר טובה, ולכן זה מאוד תלוי, במה אנחנו מתמקדים. גם בתקופה הקשה הזאת, שבה מכל כיוון יש אתגרים, והמצב באמת לא פשוט ולוקח אותנו למקומות שלא חשבנו שנהיה בהם – גם עכשיו אפשר לחפש נקודות אור, גם אם הן קטנות. יש מי שאומרים, "אל תהיי נאיבית", אבל זה לא קשור לנאיביות, אלא לעובדה שכרגע, אני חיה בתקופה מסוימת, ואני רוצה לחיות; אני לא רוצה להיות מכווצת מפחד כל היום, לא רוצה להרגיש שמחר העולם יחרב, הרי הוא עוד לא נחרב, ואני רוצה בעצם, להיות בערנות גבוהה למצב ולעשות מה שצריך, ומצד שני, לאפשר לעצמי ביומיום לחיות, לנשום ולתפקד. לכן, אני נאחזת בתקווה, שיש אנשים שפויים במדינה הזאת, בתקווה שמשהו ייפתח, שמשהו ישתנה, שבסופו של דבר אנחנו אחים, גם כשאנחנו במשבר, ואמנם יש כמה קיצוניים שמאוד משפיעים, אבל אני מקווה, שבסופו של דבר, יישמע ויכריע קולו של הרוב המשמעותי, הנפלא והיקר.

מהי הדרך להצליח? אנחנו מחפשים הוכחות וחיזוקים... אז אם מישהו מספר, שהוא

יודע איך לעשות משהו, ומראה לנו שהוא קידם עסקים והצליח להביא אותם להכפיל את שכרם ואת קהל הלקוחות, אנחנו מאמינים בו; אבל יש בזה טעות גדולה מאוד, כי חסרה לנו ההבנה, אם הדרך שלו, באמת מתאימה לנו. זה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיכשל ולהתאכזב, כי כשאנחנו פונים למישהו כזה, מעבר לכסף שאנחנו משלמים, אנחנו מקווים שהוא יעזור לנו לעשות את השינוי הנכון, שיגרום לנו לצאת מהמקום שאנחנו תקועים בו. אנחנו מגיעים עם תקווה ואז, אם משהו בדרך לא מתאים, הרבה פעמים אנחנו לא כועסים על הצד השני, אלא על עצמנו. אני חושבת על עצמי, שבמהלך הדרך שעשיתי, עברתי אצל שלל מומחים, באמת טובים ומוצלחים, השקעתי המון כספים... ותמיד קניתי את ההבטחה, שכביכול היו לה "קבלות", גם אם הציעו לי משהו שלא התאים לי. ב-2011 עברתי קורס-שיווק יקר במיוחד. מנחה הקורס הנחה אותנו, לעשות בדיוק כמוהו, וכך נצליח. היינו בקורס 60 אנשים בערך, אך מבין כולנו, רק כ- 15 הצליחו לעשות את מה שהמנחה הציע, וכל השאר היו מתוסכלים נורא. כביכול, סיפקו לנו הוראות מאוד מדויקות, כיצד לפעול ומה לעשות. למשל, הייתי צריכה להתקשר לאנשים, לדבר אתם, לגייס דרכם עוד אנשים... – דברים שעשו רושם כנכונים מאוד, רק שלא היו נכונים לי, ולכן לא יכולתי ליישם אותם. אני זוכרת שבקורס, ראיתי את אותם 15 שכן הצליחו, כמובן שאותם תמיד העלו לבמה, ואני ישבתי בין הארבעים וחמישה האחרים, שלא הצליחו והיו מאוכזבים, בעיקר מעצמם. זאת לא הייתה אשמת המנחה – הוא היה מדהים, עד היום ממשיך לעבוד בהצלחה ואני מאוד מעריכה אותו, אבל לי הוא לא מתאים, כי הדרך שלו לא נוגעת לי. עם השנים הבנתי, שיש שני פרמטרים להצלחה מהסוג הזה: האחד, הוא 'מנטור' שבאמת מבין מה הוא עושה, והשני, לא פחות חשוב, הוא 'מנטור' שמבין אותי! רק כשרואים באמת את האדם שמולנו ויודעים לכוון ולהתאים את הדרך עבורו, תהיה לזה הצלחה. בחיים אי אפשר להצליח באמצעות "העתק-הדבק". לכל אחד/ת יש אישיות ייחודית ולא כל דבר מתאים לכל אחד/ת. לכן, אם לא הצלחתם לעשות

השלם לא מושלם הרבה מדברים על כך, שבכל הרשתות החברתיות, אנשים מציגים

רק חזות יפה, ו'מנטורים' שמעבירים קורסים וסדנאות, תמיד מציגים את הצד היפה והמרשים שלהם. אני חייבת להודות, שאני מאוד אוהבת לדבר, דווקא על החולשות שלי, על הרגעים הקשים, על דברים שפחות עבדו לי, בכל תחום בחיים שלי, כי אני חושבת, שזה מה שהופך אותנו לאנושיים. כשאני משתפת בדברים שקשים לי, אז גם אחרים מדברים על קשיים שלהם. אחד הדברים שאנשים אומרים לי במשוב על קורסים ותהליכים שאני מלווה, זה שאני מאוד "בגובה העיניים" ומאוד מאפשרת. לקח לי הרבה זמן להבין, מה זה "בגובה העיניים"? היום אני מבינה, שזה שבכל קורס אני משתפת בחולשות שלי, בקשיים שלי, בתהליך שבו נפתחתי לעולם הזה שמעבר, בספקות שהיו לי בדרך, באתגרים שחוויתי בעסק, בבית... והדוגמאות שאני נותנת הן תמיד מהחיים האישיים שלי – בסופו של דבר, זה מה שהופך את החיים שלי לטובים יותר. זאת היכולת להתבונן, לראות ולהבין, שאני ממש לא מושלמת, אבל זה לא אומר, שאני לא יכולה להצליח בגדול, להיות במערכות יחסים מצוינות, להצליח בעסק ולהגשים מטרות וחלומות. אני רק צריכה להבין, מי אני ומה נכון לי, וכנראה שבשביל זה, אני עושה המון טעויות בדרך. לכן, אני תמיד אומרת לכולם: אל תפחדו מטעויות ולא מהחולשות שלכם, כי חולשות יש לכולנו ואנחנו לא אמורים להיות מושלמים – זאת טעות בכלל לנסות להיות כאלה. אל תחפשו את המושלם, אלא את מי שאתם באמת; תלמדו להכיר בחלקים החלשים יותר, אבל גם באלה החזקים, כי הם קיימים. זה הופך את החיים להרבה יותר

בין הרוח והחומר – איפה אנחנו? דיברתי עם משהי, שרוצה לראיין אותי

לתוכנית הרדיו האינטרנטית שלה. היא אמרה שהיא מבינה, שחייב להיות חיבור בין רוח לחומר; שכשהיא מרגישה שהיא יותר מדי בחומר, היא פונה לרוח, וכשהיא יותר מדי ברוח, היא עוסקת בחומר... ואני חשבתי על זה, שאני אפילו לא יודעת לעשות את ההפרדה. בדברים מסוימים אני אדם מאוד ארצי, ובדברים אחרים, אני מחוברת לרוח, אבל בעצם אני אחת – אין אצלי הפרדה בין רוח לחומר. ההבנה היא, שאנחנו הרבה יותר ממה שמגדיר אותנו, ואנחנו יכולים "לפתוח את הראש" ולחוות את הדברים בכל מיני צורות – בעיניי, זאת הדרך הנכונה לחיות, ואני לא אוהבת את ההגדרות האלה. אני אף פעם לא קוראת לעצמי "רוחנית" וגם לא "ארצית", כי אני חושבת, שכל הגדרה היא נורא מגבילה, ושכל אחד יכול להיות איפה שהוא נמצא ובדרך שהוא עושה. אנשים שהם מאוד לוגיים – זה בכלל לא אומר, שהם לא מרגישים ומחוברים לדברים מסוג אחר, אבל בשם ההגדרות, הם נרתעים מזה. במקום ללכת עם מה שהם מרגישים, להסתכל על דברים מנקודת מבט גבוהה יותר, "לפתוח את הראש" ולנסות לראות דברים אחרת ואפשרויות נוספות (שזה, אגב, נכון לכל מצב), הם נאחזים במוכר ונשארים בתחום ההיגיון "הרגיל", ואז מפספסים מתנה מאוד משמעותית. אני חושבת, שהשליחות שלי, היא לפתוח כל אחד, איפה שהוא נמצא, בלי הגדרות מעצבנות של רוח מול חומר. גם אדם שמחובר מאוד ל"רוח", בלי "רגליים על הקרקע", לא יצליח להרוויח כסף ולחיות טוב, כי רק השילוב האמתי בין הדברים, הוא שמאפשר לנו את זה. עם "רגליים על הקרקע" ו"ראש פתוח" ולא מוגבל, אנחנו רואים הרבה יותר

צריכים עזרה מלמעלה? למה הם לא עוזרים לי? – הרבה פעמים, אנשים

אומרים לי, "ביקשנו מהמדריכים למעלה עזרה, והם לא עוזרים לנו, אז או שהם לא אוהבים אותנו, או שהם לא מקשיבים לנו, או שלא אכפת להם – אלה האפשרויות". אני אומרת, שהרבה פעמים, זה הפוך. הגענו לעולם עם מגוון משימות ושיעורים. כנשמה למעלה, לפני שירדנו לגלגול, בחרנו לעצמנו מטרות, יעדים, כדי להתפתח ולהתקדם. אם בחרתי למשל שיעור, להאמין בעצמי, אני לא יכולה לבקש, שהמדריכים יגרמו לי להאמין בעצמי, כי זה יהיה בעצם, מנוגד לשיעור שלי. מה שכן אפשרי, זה לבקש מהם עזרה בדרך. לכן, אם אנחנו מבינים, למה דברים לא עובדים לנו ומה החלק שלנו בזה, אנחנו יכולים לבקש את העזרה הנכונה וגם להרגיש אותה. דווקא בגלל שמלמעלה אוהבים אותנו, ויש מין הסכם חשוב בין כל הנשמות שלמעלה ולמטה, שלא יקלקלו לנו את הלימוד, אלא רק יתמכו בנו לטובתו, הדרך היא לרוב שלנו, והם מלווים אותנו מלמעלה. אז אפשר לבקש עזרה, כי בין כל מה שאנחנו עושים, יש המון שאנחנו עושים נכון, ושם נוכל לקבל תמיכה ויותר הכוונה. לפעמים, כשאתם מרגישים שלא עוזרים לכם, זה פשוט כי הבקשה שביקשתם, מתנגשת עם הדרך שאתם אמורים לעשות, כחלק מהלימוד שלכם. כמו שמורה לרוב לא יגלה לתלמיד את התשובות במבחן, לא כי אינו אוהב את התלמיד, אלא מתוך ההבנה, שאם יגלה לו את כל התשובות, הוא לא ילמד אף פעם, כך גם המדריכים. אז למרות שמלמעלה

מותר לא לעשות כלום? קמתי בבוקר בלי חשק לעשות כלום – לא

לכתוב פוסטים ולא לחשוב, לא לדבר עם המדריכים ולא לארגן חומרים שכבר יש לי... פשוט לא לעשות כלום, ואז התעורר הקול הנוזף: אבל יש המון דברים לעשות וזה סתם בזבוז זמן, כדאי לנצל את הזמן, זה לא בסדר, סתם ככה, "להסתלבט" ולנוח בשעות שאמורות להיות שעות עבודה... ואז הקול האחר אמר, אבל מותר לנוח, היה לי שבוע עמוס וזה בסדר... מצאתי את עצמי "טוחנת את השכל", אם זה מותר או לא, ואז חשבתי, בעצם, מי מחליט אם זה מותר או לא? – בגלל כל הקולות שאימצתי לתוכי, בגלל כל הדברים שאנשים תמיד אמרו, בגלל קולות של אימא שלי, שעדיין בתוכי, ושל הבן זוג שלי וספרים שקראתי... אין לי חופש לבחור. החלק המתסכל הוא, שפשוט ישבתי וניהלתי ויכוח בתוכי, ומרוב קולות, לא עשיתי שום דבר, אבל גם לא נחתי, ובטח שלא נהניתי מזה, שלא עשיתי שום דבר. לא יכולתי להרשות לעצמי פשוט "להסתלבט", וכששמתי לב לזה, עצרתי והחלטתי, שעכשיו אאפשר לעצמי חצי שעה בכיף, ואהנה מזה. אני שמחה להגיד, שחצי השעה הייתה שעה וחצי, שבה צפיתי בטלוויזיה, ככה, באמצע היום, וזאת הייתה תחושה נהדרת. הקולות האלה בתוכנו, הם גוזלי זמן ואנרגיה, שגורמים לנו להרגיש רע, מסבכים לנו את החיים, ואנחנו כל כך שבויים בתוכם. נסו לרגע לעצור ולעשות סדר בכל הקולות, אולי אפילו לרשום אותם ולערוך ביניהם שיחה מודעת, אבל אוהבת ומבינה, שגם הקול שאמר לי, שאסור לנוח, ניסה בעצם לשמור עליי, כי פעם, כשהייתי נחה, כנראה שהייתי מקבלת נזיפה, אולי מאימא שלי, או שאולי לא הייתי מספיקה לעשות דברים, והרגשתי רע עם עצמי. אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את הכוח, ולכן עלינו ללמוד להשקיט, לפחות קצת, את הקולות שמפריעים לנו, כדי שבאמת יהיה לנו החופש לבחור. מותר לפעמים, לא לעשות כלום – מותר! אני באמת מאמינה בזה, אז כשאני בוחרת לא לעשות כלום, אני לא רוצה, שבגלל כל

אינטואיציה – "הוראות הפעלה" יש תפיסה רווחת שאומרת, שמה ש"קופץ" לי ראשון

בבטן, זה אינטואיציה, אבל האמת היא, שזה בכלל לא כך. מה ש"קופץ" לנו ראשון בבטן, יכול להיות פחד, כוחו של הרגל, או מנגנון אוטומטי שקיים בנו. אם תשאלו אותי למשל, משהו על הדרך להשכיב ילדים לישון, מיד אזכר, איך זה היה אצלי בבית. האם זו אינטואיציה? – וודאי שלא. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת, אם מה ש"קופץ" לנו זה אינטואיציה, הרגל, פחד, או מחשבה אוטומטית. לכן, כשאתם רוצים להשתמש באינטואיציה, אל תסתמכו על מה שעולה בכם ראשון, אלא המשיכו לשאול את אותה השאלה ובדקו, מה עוד? – מה עוד עולה מתחושת הבטן? ומה עוד...? רק אחרי שיש כבר אוסף של תשובות, עוצרים ומתחילים להתבונן בהן ולבחון אותן. לפעמים, דווקא התשובה השלישית, פתאום "פותחת את הראש", ולפעמים, השילוב בין כל התשובות יעשה את זה. השאלה 'מה עוד?', תמיד מאפשרת עוד משהו, עוד איזה היבט חדש, ובסופו של דבר, בתהליך החשיבה שלנו, ההיגיון יודע למיין, לסדר ולהפיק משמעות, כי כשאנחנו נוגעים במשהו משמעותי, אנחנו מרגישים, מה שאני קוראת לו, 'הדהוד פנימי' – אנחנו יודעים

חישוב מסלול מחדש הפעם אני רוצה לשתף אתכם במשהו מרגש. אני פחות

מדברת על זה, אבל אני מקיימת מפגשי-הכוונה לאנשים שנמצאים בצומת דרכים; שיש להם קושי במערכות יחסים / בקריירה / בעלי עסקים שרוצים להבין ולשפר את התנהלותם בעסק... ועוד. אני משתמשת ביכולות שלי על מנת לראות את האדם, להבין מי ומה הוא, ולהציע הכוונה בהתאם. השבוע נפגשתי עם משהי שנמצאת במערכת יחסים מאוד מאתגרת, וביקשה להתייעץ בנושא. תוך כדי השיקופים שעלו, מתוך היכולת שלי להראות לה את המצב כמו שהוא, היא כבר קיבלה את התובנות המתאימות. בין היתר הבינה, שבאמצעות שיחה עם בן הזוג שלה, היא צריכה לפתוח סוג של דף חדש. אני לא יודעת לאן זה יוביל ומה יקרה, אבל מה שיכולתי לראות ושגם היא אמרה, זה שהיא הגיעה לפגישה עם דמעות בעיניים ויצאה עם חיוך – עם הבנה לאן היא הולכת, מה היא צריכה לעשות, ויותר מכך, למה הדברים לא עבדו עד עכשיו ומה נכון לעשות אחרת. הדברים האלה שקורים בפגישותיי עם אנשים, בין אם פיזיות או בזום, נותנים לי המון כוח וכל כך מרגשים אותי... אני באמת מרגישה שהחזרתי אדם שסטה מהדרך שלו, מהאמת שלו, או מהיכולת שלו

של מי הרצון הזה? קראתם פעם לעצמכם, "פראיירים" / חסרי גבולות /

חסרי עמוד שדרה / לא אסרטיביים / אולי נותנים יותר מדי / הססנים / דחיינים... ועוד? – אני רואה את הדברים אחרת. גם אני נהגתי לכנות את עצמי בכל מיני ביטויים כאלה, בכל פעם שלא הצלחתי לעשות משהו, שחשבתי שהייתי צריכה לעשות, בכל פעם שוויתרתי ואחר כך שאלתי את עצמי, למה ויתרתי?... או בכל פעם ששתקתי, במקום להגיד מה שרציתי... ובמשך שנים, זה גרם לי להרגיש חלשה, לא בסדר ואשמה... עד שהבנתי, את מה שאני יודעת היום. לכולנו יש בו זמנית המון רצונות, חלקם שכליים וחלקם נשמתיים, והרצונות הנשמתיים תמיד מנצחים. לדוגמה, אם מה שחשוב לי בחיים, זה הרמוניה ושלווה, אז במצב שבו יש לי אפשרות להגיד משהו קשה ולגרום לאי נעימות, גם אם רגעית, או לא להגיד ולשמור על הרמוניה, הרבה פעמים אבחר לשמור על הרמוניה, כי לי זה חשוב ומשמעותי. אם אני רוצה לשנות את האיזון שבין הרמוניה לבין היכולת שלי לבטא את מה שאני רוצה, על זה אני צריכה לעבוד. אני צריכה בעצם, לאפשר לעצמי להרגיש, שזה לא מקלקל את ההרמוניה, אלא שזה חיוני וחשוב. זה כך גם לגבי גבולות ודברים אחרים, ונכון גם למי שאומר לי, "אני מרצה". אני שואלת, את מי אתם מרצים? אתם רוצים שיאהבו אתכם? – יכול להיות. מי רוצה שיאהבו אותו? – אתם. אז אם אתם אלה שרוצים את זה, אתם בעצם מרצים את עצמכם. רוצים לרצות פחות? לשנות את הרצון? – על זה אפשר לעבוד. חלק גדול מהדברים שאנחנו מכנים בביטויים שליליים, שבעיניי הם כינויי גנאי, שגורמים לנו להרגיש חלשים, הם לא באמת חולשה, אלא פשוט, התנגשות פנימית בין שני רצונות שלנו –

להקשיב לנשמה כולנו משתמשים במונח 'נשמה', מדברים הרבה על הנשמה, אבל אנחנו

לא באמת מתייחסים אליה, לא באמת שמים לב, מתי היא מדברת אתנו ואיך, ולמעשה די מתעלמים מכך, שבתוך כל אחד/ת מאתנו, יש נשמה. לפי הבנתי, יש בנו את הנשמה ויש בנו את החלק האנושי, כמו שבקבלה יש את הנפש האלוקית ואת הנפש הבהמית – במובן הארצי והאנושי, וזה לא אותו הדבר. בין שני הדברים קיים חיבור ויש תקשורת, וממש לא כדאי להתעלם מהנשמה, כי היא כוח עזר משמעותי מאוד. כמו שכבר אמרתי, הנשמה מדברת אתנו בתחושות, וכשאנחנו מתחילים לשים לב למה שאנחנו מרגישים ולמה שעולה בנו, אנחנו מבינים הרבה יותר. גם פחד הוא סימן, לפעמים איתות מהנשמה, שאומר לנו, לשים לב לאיזשהו קושי. זה

איך את יודעת? אחת השאלות שרבים שואלים אותי היא, "מאיפה את יודעת?".

לאחרונה אני עובדת עם הרבה אנשי עסקים, שכירים או עצמאיים, למשל לקראת בחירת תפקידים, התלבטויות לגבי כיווני התקדמות נכונים, וגם עם אנשים שמתמודדים עם קשיים במערכות היחסים עם הבוס / עם שותפים / עמיתים... זה מוכר לרבים מאתנו. כשמגיעים אלי, יש לי יכולת לראות את המצב, את מה שנכון לאדם עצמו, לאלה שסביבו... ולא פעם שואלים אותי, "איך את יודעת?" / "איך את יכולה לתאר את האדם שמולו אנחנו עובדים, מבלי להכיר אותו ומבלי שסיפקנו לך פרטים?" – האמת היא, שאני לא יודעת להסביר איך, אני רק יודעת שזה קורה. כשאדם מולי מספר לי על מישהו (בין אם מדובר באחד הילדים / בני זוג או משפחה / חברים...), אני מרגישה אותו – את הנשמה שלו, ויודעת מהם הדברים שחשובים לו, או מדוע הוא נפגע, למה הוא זקוק... ועוד, וזה הופך את הדברים להרבה יותר פשוטים, כי במקרים רבים, אנחנו לא באמת יודעים, למה מישהו דיבר כמו שדיבר / למה נעלב מאתנו / למה הגיב כפי שהגיב / מדוע הוא מתנהג בצורה מסוימת... ויותר מזה, אני גם יודעת לומר לאנשים, על אילו נקודות זה לוחץ להם אישית, מדוע נוצרות התנגשויות... וכולי, וזה יוצר משהו מאוד משמעותי במפגש. אני ממש שמחה לראות את השינויים שמתרחשים, ולפעמים באמת נוצרת תחושה, שאני "הופכת לאנשים את הראש" – כמובן שזאת לא אני, אלא הידע שאני מקבלת. זאת תחושה כל כך טובה, לעזור לאנשים, וכמה מספק ומרגש, להראות לאדם, שהדרך שבה חשב, בעצם

לאן זורמת התודעה? רבים נרתעים מהמילה 'תקשור', שנתפס בעיניהם כדבר מיסטי או

כסיפור מומצא. אני הייתי שמחה מאוד לוותר על המילה הזאת, ולחפש מילה מדויקת יותר למה שאני עושה, ולמה שבהנחייתי, אנשים לומדים לעשות. ההיבט המשמעותי הוא, שהתודעה שלנו מכילה את מגוון הידע שברשותנו, אך גם את כיוון החשיבה. ניתן לדמות אותה לנחל, הזורם בערוץ מסוים. חיבורים שונים שעשינו, מנתבים את המחשבות שלנו באותו הכיוון – זה מוכח מדעית – אבל בהרחבת התודעה שלנו, אנחנו בעצם יוצרים ערוצי "נחלים" נוספים, המאפשרים ל"מים" לזרום גם בדרכים אחרות. המשמעות היא, שהמחשבות שלנו מפסיקות להיות אוטומטיות ומוגבלות לאותו הכיוון, ואנחנו מקבלים יכולת, לראות דברים אחרת, להיות יצירתיים יותר, לחשוב על דברים בצורה שונה. הערך בכך הוא עצום, במיוחד בעולם שלנו, כשאנחנו מוצפים בכל כך הרבה התלבטויות ומחשבות... ונוטים להיקלע למה שמכונה, "לופ". באמצעות הרחבת התודעה ונתיבי החשיבה, אנחנו יכולים לצאת ממצבי ה"לופ". עדיין אנחנו אלה שחושבים, בוחרים ומחליטים, אבל

חקר התקשור לפני כשבועיים נסעתי לאוניברסיטת חיפה, להשתתף במחקר, על מה שקורה

לגלי המוח בתקשור. במשך כחמש שעות מילאתי שאלונים, שאלו אותי שאלות, כמובן שגם תקשרתי, ובנוסף, התבקשתי לספר על חוויות שחוויתי ביום הקודם. בשלב זה, החוקרת רק אספה את הנתונים, כך שייקח עוד זמן עד שיתקבלו תוצאות, אבל במסגרת המחקר, מה שהיה לי מאוד עוצמתי, היה ההבדל המובהק שהרגשתי, בין היכולת שלי לזכור כל מילה שנאמרה בתקשור, לעומת הקושי לשחזר שיחה שהייתה לי עם הבן שלי יום קודם לכן. נוכחתי עד כמה, בתקשור הכול חד וברור – במשך חמש דקות רצופות יכולתי בקלות לספר, על מה דיברתי קודם במהלכו. לעומת זאת, כשהייתי צריכה לשחזר את השיחה עם הבן שלי, סיפרתי בקצרה על הצלחה שהייתה לו בעבודה, על חוות דעת חיובית שקיבל, שהייתה מאוד מרגשת, ותוך דקה בלבד סיימתי לתאר את כל השיחה, שבפועל הייתה מדהימה וארכה לפחות רבע שעה – לא ידעתי לחזור על המילים שנאמרו, זכרתי רק את החוויה ואת "השורה התחתונה". זה קורה לי גם בחיים. משהו בתדר התקשור מגיע באופן חד וברור, עם הכוונה מאוד מסודרת. את החשיבה הרגילה, קשה לי יותר להחזיק או לשמור בזיכרון. אחת השאלות שהחוקרת שאלה הייתה, "כמה פעמים ביום את מתקשרת?" – וזה שעשע אותי, כי כיום, אני כבר גם חושבת בתקשור. כשאני צריכה לשאול את עצמי שאלה, או כמובן גם במסגרת פגישות עם אנשים שאותם אני מלווה, או בכלל, כשמשהו מעסיק אותי, אני תמיד מפנה את השאלה גם "לחלל". אני לא רואה את המדריכים שלי, לא מדברת אתם, אלא פשוט פונה ליקום עם השאלה, והתשובות מגיעות – לפעמים דרך כל מיני דברים בסביבה החיצונית, כמו טלוויזיה, חברים שמדברים, שלט מסוים שנקרה בדרכי... וכד' (אני מאוד אוהבת להתבונן סביבי ולראות את הדברים), ולפעמים באמצעות ידיעה פנימית שמגיעה מתוכי. העולם הזה – תקשור / אינטואיציה / קליטה טובה יותר של הסביבה – לא משנה איך נקרא לו, פתח אותי מאוד, גם לידע וגם

נשמה שלי במשך שנים רבות התעלמתי מהנשמה שלי, ולא ידעתי מה

היא בכלל. האם הנשמה שלי היא אני? אנרגיה שבתוכי? ישות כלשהי...? לא ידעתי איך בדיוק להתייחס לזה, וגם כשהמדריכים היו מדברים אתי על נשמה, התייחסתי לזה כאל אנרגיית החיים, אבל לא ממש הבנתי את המשמעות כמו שאני מבינה אותה היום. הנשמה שלנו היא לא אנחנו, אלא אנרגיה שבתוכנו, שמגיעה אלינו בלידה וכמובן עוזבת אותנו כשאנחנו עוזבים את העולם, והיא לא בן- אדם. חשוב להבין, שלנשמה אין רצון, היא לא כועסת ולא מענישה, אלא היא אנרגיה גבוהה מאוד וחשובה, שיכולה לכוון אותנו בחיים. הדרך להקשיב לנשמה, היא לשים לב לתחושות. היא מדברת אתנו באמצעות אנרגיה, שמייצרת תחושת התרחבות או התכווצות, נעימה, או לא נעימה. היא לא מספרת סיפורים או מדברת מילולית, אך ניתן להרגיש אותה ולהבין בעצם, לאן היא מכוונת אותנו. מאז שהתחברתי יותר ויותר לנשמה שלי, אני מרגישה חזקה יותר, הרבה יותר שלמה, ואני חושבת שאני

משהו מיוחד לפעמים אנשים אומרים לי, שהם לא יכולים או לא בשלים

לעשות דברים מסוימים, כי עדיין לא חוו את ההצלחה שהיו אמורים או רוצים לחוות. אני אומרת, שאנחנו בני אדם, ולא צריכים מישהו שהשלים את הדרך, אלא את מי שהולך בה ויודע להסביר לנו כמה צעדים קדימה; שעבר דברים דומים לאלה שאנו חווים; שמביא באותנטיות את האמת שלו ואת כאביו – אלה הדברים המשמעותיים, שנוגעים ומרגשים אותנו. אני רוצה לומר לכם, כמו שאני אומרת לעצמי: לכו תמיד עם האמת שלכם! אנשים מחפשים את האמת, את החוויה האנושית, האותנטית, ממנה אפשר ללמוד. אם יש לכם משהו לבטא / לספר / לומר לעולם, אל תחשבו שאתם לא מספיק מיוחדים, או שאת מה שיש לכם לומר, כבר אמרו אחרים. מה שתביאו לביטוי אמיתי, יהיה האמירה שלכם, מתוך החוויה האישית שלכם, ולכן תמיד יהיה בה חידוש. זה נוגע, וזה מה שחשוב. אני חייבת להודות, שגם אני עוד לא סיימתי אף תהליך. יש רגעים רבים שבהם אני מרגישה עם עצמי נפלא, אך ישנם גם לא מעט רגעים שבהם אני מרגישה, לא מספיק טובה; רגעים שבהם אני מרגישה מאוד מוצלחת ומצליחה, ורגעים שלא. הדרך המספקת והמהנה, היא לראות את ההתקדמות – כמה אני מרגישה מוצלחת יותר משהרגשתי בעבר, כמה אני יכולה להכיר ביכולתי המופלאה לראות אנשים במהותם ולכוון אותם, וכמה אני מרגישה עם זה בנוח. הדרך להגיע לתחושה הזאת, כרוכה בהסכמה, לשתף גם בחלקים הפחות טובים, המאתגרים יותר, שבהם אנחנו נוטים לאבד את האמונה בעצמנו – זה כל כך אנושי וקורה כמעט לכולם. אם נהיה אמיתיים ונסכים להיות במקום הזה, כל מה שסביבנו יהפוך לאמתי ונוגע, כזה שכולם יכולים להזדהות אתו, כי כולנו בני אדם, שעוברים דרך עליות ומורדות – זה לא פוסח על אף אחד. ההכרה בכך יוצרת תחושה