שבת עם כבדות ענקית על נרצחי הפיגוע בדיזינגוף, המצטרפים לנרצחי פיגועי
3 השבועות האחרונים. כשאתה חוטף את הבומבה אתה לא מבין איך העולם ממשיך כאילו כלום. הרי אתמול ושלשום כל המהדורות והעיתונים היו על זה ואיך כבר היום אנשים יוצאים לטיולים, מעלים מנות ממסעדות, חוגגים אירועים... בא לך לצעוק, רגע אתם רצים לי מהר מידי חזרה לחיים. 14 משפחות שכולות חדשות. זר לא יבין את זה . משפחה שכולה זה לא כותרת בחדשות, זה לא כתב טלויזיה בפריים טיים. משפחה שכולה זה לתמיד. הכותרות ימשיכו להתחלף ואתה תשאר שייך למשפחת השכול. כל אחד מבני המשפחות יעבד יעכל יתנהג יגיב אחרת. זה מייצר זעזועים משפחתיים. לעיתים הצער מביא עוד מחלות. והחיים מסביב ימשיכו. יעברו השנים, ואתה עדיין משפחה שכולה. אז מה הסיבה שאני מחייך בתמונה? כי כשהבומבה תפסה אותי העסיק אותי רבות מה לעשות עם החיוך? עם הריקוד ברחבת הריקודים? הדרינקים? חוויות החיים? והתייסרתי מזה. ואז, שיתפתי בתחושה רכזת משאבי אנוש בארגון גדול שעבדתי בו אז, שאחיה נהרג בתאונת צלילה, והיא אמרה לי משפט שהולך איתי עד היום: תהיה בתוכך צלקת לעד, לא תברח ממנה, האבלות הזיכרון הכאב לא ייעלמו ואחותך ז"ל בטוח שרוצה שאתה תמשיך לחיות לצחוק להשתולל להנות כמו שאתה אוהב. עברו 20 שנים ואני בוחר לחייך ומבקש ממשפחות השכול החדשות לקחת גם את התובנה הזאת. עכשיו יותר מתמיד אתם ראויים לחיות ובעוצמה.
