תאיר זווצניק

גן עם אמא בבמביתא שבמזכרת בתיה! כל שני ורביעי- 9:30-12:30. לעוד

אי שם לפני הרבה שנים, נדבקתי במחלת הריקודים. בכיתה א' עליתי על במה

בפעם הראשונה, הייתי בנבחרת התעמלות קרקע והופעות היו דבר שבשגרה. הרגשתי שנולדתי לתוך במה. היא תמיד היתה חלק ממני, תמיד אהבתי אותה, תמיד הרגשתי בה הרבה חופש ושחרור, בניגוד ל-לא במה שאני הרבה יותר מובכת וסגורה. בכיתה ג' התחלתי לרקוד. בצבא הפסקתי לרקוד. אחרי הטיול הגדול- עשיתי תואר במחול, 4 שנים, כל יום כל היום. אחרי התואר הפסקתי לרקוד. הייתי רק מורה לריקוד. הריקוד ואני רבנו הרבה במהלך התואר, לפעמים אהבנו, לפעמים שנאנו. ואז ילדתי- לא דמיינתי שכבר אחזור לרקוד ממש, רק דמיינתי איך אתרגש כשאראה את הבת שלי על במה- בכל תחום שהיא תבחר.. אני והגוף שלי התרחקנו, אני ועצמי התרחקנו, והריקוד... מה זה בכלל? השנה נתתי לעצמי מתנה- חזרתי לרקוד. ופתאום... חזרות להופעות והמינוני חזרות עולים ואיתם הקונפליקטים האמהיים שלי. הייתי צריכה למרכז את עצמי, לפעמים תהיתי אם זה על חשבון הבת שלי. ועליתי על במה- שיא המרכוז מבחינתי. מרכוז עצמי שלא מתאפשר לי בהרמוניה בעצם היותי אמא. עבדתי קשה כדי ללמוד את הריקודים וקשה לא פחות כדי להרגיש שזה בסדר שיש לי תחביב ששואב אותי לא מעט. ושזה בסדר שאני אהיה על במה. בשבת היתה הופעה. גדולה. התרגשתי מהעובדה שאני שוב חווה במה. אבל לא יכולתי להחזיק את הדמעות כל פעם שחשבתי על זה שהבת שלי הולכת לראות אותי. כשרקדתי כל החיים- בחיים לא דמיינתי שיום אחד תהיה לי גורה קטנה שתהיה הקהל שלי. והיא כאן, כל כך אצילית, מכילה את המרכוז של אמא שלה, אחרי שהכילה את כל היציאות מהבית של אמא לטובת החזרות. אחרי שהסתכלה ומחאה כפיים, מבקשת לשמוע שוב ושוב מה עשיתי. ואז היא אומרת... "כשאני אהיה מבוגרת ואהיה אמא אני רוצה לרקוד". ופה מפל יורד לי מהעיניים. כן גם עכשיו בכתיבת הפוסט. לא כי היא רוצה לרקוד, זה פחות מעניין אותי... כי פשוט הרגשתי שזאת הדרך שלה להביע הערכה ולראות אותי. סה"כ ילדה בת 3, שרואה את אמא שלה ומפרגנת למה שעושה לאמא טוב, גם אם לפעמים בא לה שאמא תשאר איתה בבית וגם אם היא רצתה שנהיה ביחד על הבמה. אז נשארה לי השאלה מה זה מרכוז עצמי של אמא. כנראה שאתבחבש איתה עוד הרבה זמן. בינתיים אני כולי הודיה שזכיתי לחזור לרקוד, בקבוצה מדהימה

"כל מה שאת מאחלת לעצמך- לו יהי" זה איחול ששמעתי השנה הרבה

ביומולדת שלי. זה קצת הזכיר לי...כשהייתי ביסודי, לקראת המילניום נתנו לנו משימה- להמציא משהו. אני המצאתי מכונה של כסף, שפועלת בדיוק אותו דבר כמו המכונות מסטיקים/כדורים בכניסה לפיצרייה. והוספתי שאפשר לשלם עליה אחרי שקונים אותה כדי שיהיה אפשר לשלם עם הכסף מהמכונה. ואין לכסף סוף... זה הזכיר לי את המשימה כי העבירו אליי את הכדור ולא הגבילו אותי. והסתובבתי כמה ימים עם השאלה מה אני מאחלת לעצמי. והסתבכתי קצת. מודה. זה התחיל מברור שמאחלת שאני וכל אהוביי נהיה בריאים, ושכל העולם יהיה בריא, ושיהיה כסף, ושאני ואהוביי נהיה מאושרים ושכל העולם יהיה מאושר ושיהיה שלום עולמי וכולנו נתחבק ברחוב בלי מסכות. ואז עצרתי. וחזרתי ל"מה שתאחלי לעצמך-לו יהי" והבנתי שאם כבר חצי מהמשאלות של החיים שלי התבזבזו על "הלוואי שאהפוך לפיה" ועוד חצי על המשאלות של הפסקה הקודמת. אולי כדאי שאקח את המשאלות שלי קצת בידיים ואקדיש אותן לדברים שיש לי עליהם טיפונת יותר שליטה, או שאני לפחות יכולה לספר לעצמי שיש לי עליהם שליטה. אז הגעתי לאיחולים שלי לעצמי- אני מאחלת לעצמי לשאול את עצמי כמה שיותר שאלות. ובתוך השאלות לבחור לאילו אני מחפשת תשובות ואילו אני משאירה כשאלה. ואחרי שאמצא תשובות, לשאול גם עליהן שאלות. להשאיר את עצמי בתנועה מתמדת ובהתבוננות. וגם...הבנתי שהיחידה שתמיד תלך איתי בכל רגע ושניה זאת תהיה אני. אז אני מאחלת לעצמי לעשות הכל כדי להסתדר ולהיות במערכת יחסים טובה עם אותה

עיסוי תינוקות יכול להיות כל מגע עמוק שיינתן לתינוק. כל מגע עמוק

זה טוב. אבל! לא כל מגע עמוק דווקא יעזור לגזים או לעצירות או לצינון או לכל מיני מערכות בגוף. מזמינה אמהות לתינוקות בגילאי 6 שבועות עד זחילה לבוא ללמוד איך להפוך את המגע בתינוק לכלי תקשורת איתו ואיך לסייע להתפתחות המערכות השונות שלו דרך מגע

יש חולי יש בידודים יש פחדים ויש ילדים והילדים- עכשיו זה הזמן שלהם לחיות, לחוות

ולהנות מהילדות שלהם. והתפקיד שלנו, המבוגרים, זה לנסות כמה שיותר לייצר עבורם סביבה שתאפשר להם גם "לחיות ילדות" וגם לשמור להם על הבריאות. יום שישי בצהריים, אירוע מלא בתחנות יצירה סופר ייחודיות ומקוריות, משחקים, מוזיקה ונשנושים! והכל

צריכה את עזרתכן/ם!!

תינוק בפוף- כן או לא?! אתמול בסדנת ליווי התפתחותי אמא אחת שאלה

אותי "כמה זמן זה בסדר שהתינוק יהיה בפוף?" אז בואו נבין קודם את משמעות הפוף... תינוק שהה ברחם 9 חודשים, והוא היה עטוף, מעורסל ובמנח כפיפה. בחודשים הראשונים לחייו נרצה לתת לו כמה שיותר חוויות רחמיות, כלומר, חוויות שהן כבר מוכרות לו. כי הרי התינוק, בדיוק כמונו, מרגיש רגוע ובטוח במצבים שמוכרים לו. הפוף בעצם מאפשר את כל זה! התינוק מונח שם בתנוחת ערסול המייצרת את הכפיפה הפיזיולוגית שכל כך חשובה להמשך ההתפתחות המוטורית שלו. הוא עוטף את התינוק ומדמה חוויה רחמית! שילוב תנוחת הערסול והתחושה שהתינוק עטוף מאפשרת לו להרפות את השרירים ולהיות נינוח. לכן... תרגישו חופשי לשים את תינוקכם בפוף! הניחו אותו במרכז הפוף, ידיים אוחזות מאחורי האגן וככה נחפון אותו פנימה ונאפשר לו להיות בפנים במנח הרצוי. אפשר ומומלץ לשים אותם

המשך לפוסט של אתמול! כחלק מרעיון שאני מפתחת לבמביתא אני מחפשת שת"פ! עם

מי? יועצות שינה, מדריכות תנועה לגיל הרך, מטפלות בכל שיטה שהיא בהריוניות או לחילופין בתינוקות, תזונאיות לגיל הרך... מכירים כאלו? אשמח שתקשרו ביננו :) על קצה המזלג כדי שתדעו מה להגיד להן/ם עליי- מדריכה להתפתחות תינוקות, מדריכת עיסוי תינוקות, מדריכת פעילות גופנית לנשים בהריון ואחרי

שלחה לי את הסרטון הזה אמא ואמרה לי "מה את אומרת,

בת חצי שנה

יום ראשון- שבוע חדש, סדנא חדשה! תדמייני בוקר שבו את נכנסת עם

הבייבי למקום עם אווירה קסומה, סטייל ספא לתינוק וכל הבוקר הזה מוקדש להרפייה שלך ושל התינוק. מוזיקה נעימה, שמן עיסוי, משחקים, מגע עם אביזרים שונים לצד מגע עמוק... ואחרי שעשית לבייבי

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת- מחפשת איזה מסלול חיים יהיה לי

הכי נכון איפה נעים לי, מה לעשות כדי שמוצ"ש יהיה רגע של

מסתכלת על ה"יש". בתקופה האחרונה, אחרי כמה שנים שהייתי עסוקה רק בלהיות אמא וטיפה

שכחתי מי באמת אני, חזרתי. אני לומדת, מקימה עסק, כל פעם פותחת סדנא חדשה, רוקדת בפרוייקט באקדמיה, ורוקדת בסטודיו, יש הופעות באופק (ועוד הופעה ממש מחר!) התחלתי לעבוד בליווי התפתחותי עם ילדים עם צרכים מיוחדים, חזרתי להדריך זומבה אחרי הרבה שנים. וכמעט הכל אני עושה לא 100%. וכמעט הכל אני עושה בערך. אני לא מספיק משווקת את העסק ואני לא זוכרת ריקודים ואני מבולגנת בניהול עסק ובניהול זמן וכבר חודש שלא המצאתי ריקוד חדש לזומבה. הסתובבתי הרבה זמן עם תחושה שעושה הכל ועושה הכל לא טוב. והסתכלתי בעיקר על ה"אין". ואז, בטעות, הסתכלתי על ה"כן" ועל ה"יש". ואז גם עשיתי את הקישור. הגיוני שהתפיסה בעבודה שלי, משפיעה על התפיסה בחיים האישיים שלי. הכן והיש זה המפתח מבחינתי בליווי ההתפתחותי. מה התינוק כן עושה. "הוא לא זוחל", אומרת לי האמא- אבל הוא כן נעמד על שש, וכן יש לו מוטיבאציה, וכן הוא שולח יד.

אז אחרי הרבה פניות "מה עם חוג לגילאי שנתיים??" אני מתרגשת לספר

החיוכים והתמונות הלבוש החגיגי משפחות צעירות ומצומצמות משפחות יותר "אפויות" חג ראשון של הזוג במתכונת

של זוג+1 העייפות של אלו שבישלו כמויות אדירות של אוכל, אחרי שעשו קניות בסופר שוקק אנשים, שניקו, שערכו שולחן והגיעו לארוחה גמורים אבל לבשו לכבוד כולם את החיוך האמיתי גם אם הוא קצת מסתיר עייפות וכל רצונם כרגע זה להניח רגליים על כסא. האמא שלא ברור אם אוכלת ומתי אוכלת- כי דואגת לילדים. ההקשות על השולחן בשירים. הצלבות מבטים מקריות והחלטה מהירה אם לחייך או להפנות את המבט הלאה. מוטוריקה עדינה ומוצנעת כדי להתמודד עם מה שלא בא בטוב בצלחת מבלי שתשים לב המארחת. הדוד שמספר על הטיול בחו"ל ובעיקר על כל מה שהזמינו במסעדה כולל פתיחה, יין וקינוח ושילמו כמו על צלחת סלט בארץ. הסבתא שמביאים ומחזירים ואף אחד לא סגור אם היא באמת בעניינים אבל אותה כולם ממש אוהבים והיא שם כמעט "לזכר הימים..." ילדים מחפשים את העיניים של ההורים ושואלים בשקט "מתי כבר הולכים". ילדים שפשוט קמים ומשחקים וכל מבוגר בתורו, בהיסח דעת משנה את זווית כסאו כדי שהם יוכלו לעבור. אמא הולכת לחדר שקט עם התינוק לנסות להרדים. ילד בן 3 נרדם על אמא ליד השולחן ובטח שומע קולות עמומים של דיבורים, צחוקים ונקישות סכום וצלחות. קם האמיץ בהפגנתיות שמכריז שהוא סיים את הערב שלו ותודה רבה, היה טעים מאוד. קמה האמא ומתנצלת שהם

יש כמה רגעים בשנה שאנחנו אומרים בהם "אחרי..." אחרי החגים אחרי החופש הגדול אחרי

החורף/ כשהימים יתחממו... אחרי הגל קורונה אחרי פסח... לא ברור לי למה. אולי זה מהמקום האשלייתי שאנחנו אדוניי הזמן והוא מחכה לנו. אולי בגלל המקום האשלייתי שאנחנו נצחיים. אולי בגלל המקום האשלייתי ש"אחרי" יהיה יותר טוב ומתאים. אולי בגלל דפוס הדחיינות הטבעי. אני מלכת "האחרי"! חוץ מבתחום אחד. האמהות. מסיבה מאוד פשוטה, שאין אחרי. הילדים גדלים. ומהר. מאוד. ועכשיו זה אחרי פסח, והימים התחממו, והגל קורונה או שמאחורינו או שהפך לשגרתנו אז בינתיים, לי לפחות,

היו לי הרבה תוכניות לימים האלו שהילדים בחופש וזה לפני ליל הסדר וגם

הרבה תוכניות לימים של אחרי ליל הסדר. הרבה תוכניות ברמה האישית והרבה תוכניות לפעילויות אדירות בבמביתא. ואז חטפתי קורונה. והכל התבטל. ואני רחוקה מהבת שלי. ככה פתאום. בלי להכין אותה מראש. בימים שהיא בחופש. אחרי ימים שהייתי בטירוף וניחמתי את עצמי שתכף חופש ואהיה לגמרי כל כולי איתה. ובזמן שהחום גבוה והראש מתפוצץ אני בסרטים על איך הריחוק הפתאומי מאמא ישפיע עליה ואני בתוך פחד שתחווה חווית נטישה. ואז אני מגלה כמה כוח יש לכליל שלי. כמה גמישות ויכולת הכלה והבנה יש לה. וכמה היא רואה ומרגישה אותי. והיא מרגשת אותי. ופתאום הסיטואציה הזאת יכולה גם להיראות כמתנה. ללמד אותי לסמוך יותר על הכוחות שלה. ללמד אותי לשחרר את הייסורים על כל שעה שאני לא איתה. להבין כמה היא צומחת ומתפתחת בתוך הרגעים שאצלי נתפסים כחולשתיים. אז תודה לסיטואציה על השיעור באמהות שהיא נתנה לי. ולגבי במביתא...

לכל האמהות אחרי לידה! אני מתרגשת לספר שאני פותחת חוג זומבה עם

מנשאים במזכרת בתיה! השיעורים יאפשרו לך לחזק את השרירים שנחלשו, לחזק את ריצפת האגן ולשפר את היציבה וכל זה בשילוב של שריפת שומנים והעלאת המצב רוח! ומי ישמור על תינוקי בזמן הזה?? הוא יהיה איתנו! עליך במנשא! ככה עצימות הפעילות גוברת, הוא חווה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת- מחפשת איזה מסלול חיים יהיה לי

הכי נכון איפה נעים לי, מה לעשות כדי שמוצ"ש יהיה רגע של

סדנת עיסוי בזום! גם לתינוקות שנולדו לתקופת קורונה מגיע לקבל עיסוי!

פותחת סדנאות ליווי התפתחותי חדשות! והפעם גם בשעות אחה"צ לטובת אמהות שחזרו/חוזרות

"הדור של היום זה לא הדור של פעם..." כמה פעמים שמענו את