הילה אונא זמוש

כהורים פעמים רבות אנחנו נעים על רצף, בהרבה מהנושאים שמעסיקים אותנו,

התפקיד שלנו הוא למצוא את המקום המדויק לנו ולילדינו. פעמים רבות ההבדל שבין הצלחה לכישלון קשור ליכולת שלנו להתמקם על הסקלה. לדוגמא - כהורה חשוב מאוד להיות אמפתיים אבל כאשר אנחנו עוברים להזדהות, סביר שכבר לא נפעל באופן שמיטיב עם ילדינו, או התעניינות ואכפתיות לגבי החוויות בבית הספר חשובות מאוד לשמירה על קשר עם הילד.ה, אבל שאלות חוזרות, שמתעניינות בעיקר בנושאים שמטרידים אותנו, יגרמו לילד.ה להפסיק לדבר ולשתף אותנו וגם, חשוב לראות את הקשיים של הילד.ה ולפעול באופן שמסייע להם, אבל אם פועלים מתוך רגשות אשם או רחמים, מפסיקים לעזור. לטעמי, זאת התמצית של התפקיד הזה, הוא מחייב אותנו לדייק את עצמנו, להתכוונן לכל אחד מהילדים באופן אחר, כזה שמתאים לו ולנוע על הרצף, כך שמעשינו ישרתו את המטרות שלנו. גם ההבדל שבין מעורבות (רצוי) להתערבות (מצוי) הוא קטן, אנחנו מהלכים על חבל דק וצריכים לשים לב כל העת שאנחנו פועלים בדרך המועילה ביותר. בהקשר הזה, בהרצאה שנתתי השבוע באחד מבתי הספר בארץ, הורים העלו בפני את ההתלבטות לגבי הדרך הנכונה להתמודד עם מערכת החינוך, שהרי נשמעות טענות נגד הורים שמתערבים מידי ובכך פוגעים ביכולת של בית הספר להתנהל ובא בעת, בבתי הספר, פועלים פעמים רבות באופן שמחייב את ההורים להתערב (קבוצות וואטאפ של ההורים שבהן נשלחים שיעורי הבית, פניה להורים במהלך היום כאשר יש בעיות משמעת עם הילד/ה וכו'). בעיני חשוב להבין שמעורבות שלנו כהורים, למען ילדינו במערכת החינוך, היא כמעט תמיד הכרחית, המערכת כמערכת אינה מותאמת לילד הספציפי שלנו (או לכל ילד ספציפי אחר) אלא פועלת תחת אילוצים ומגבלות שברובם לא נועדו לשם שמירה על טובת הילדים שלנו. ועדין חשוב מאוד לעשות את זה בדרך אפקטיבית, כזו שמקדמת את הילד.ה שלנו, שלוקחת בחשבון את העובדה שאנחנו מהווים דוגמא עבורם ושלא מתערבת מעבר להכרחי. בעיני, מעורבות מועילה כוללת את אותן פעולות שנעשות על מנת לייצר מקום - להתאים מעט את המערכת לילד.ה שלנו - על ידי שיח קבוע ומתעניין עם המורים ומעורבות במקומות ספציפיים שבהם מההכרות שלנו אנחנו יודעים שיכולה להיווצר בעיה (לדוגמא - הכנת שיעורי בית בכיתות הנמוכות). אין כמובן הכוונה להתערבות נועדה לייצר לילד.ה תנאים טובים יותר או לחסוך להם מאמץ והתמודדות, אלא רק כאשר נראה שהתנהלות המסגרת נוקשה ועלולה ממש להזיק למאמץ של להפוך אותו.ה לתלמיד.ה מצליח.ה בהווה ובעתיד. לעומת זאת כאשר אנחנו מתערבים אנחנו פועלים במקום הילד.ה, מנסים להשפיע על החלטות שהתקבלו בקשר אליו.ה, מבלי לקבל את כללי המסגרת ומבלי לשתף איתה פעולה, במצב כזה, אנחנו לא תומכים ומסייעים לילד.ה שלנו אלא להיפך, מונעים מהם את היכולת ללמוד, להסתגל, לכבד את הסמכות ולקבל את הכלים הנדרשים על מנת לדעת להתנהל בתוך המסגרת. כדאי לדעת: יש ילדים שנכנסים לבית הספר לא בשלים מבחינה רגשית ולכן מתקשים להשתלב ולעמוד בדרישות בשנים הראשונות. כהורים עם נכנע ללחץ מבית הספר ונייצר גם לחץ משלנו, בד"כ נחליש את הילד ונפגע ביכולת העתידית שלו להשתלב, לעומת זאת עם נאפשר לו לקחת את הזמן ונדאג להוריד את הלחץ של המערכת

בסיום קבוצת הורים שהנחתי לאחרונה, אמרה אחת המשתתפות, אמא ותיקה –

"עכשיו אני מבינה... מה שהכי חשוב בהורות זה היחסים". לכבוד יום המשפחה שחל השבוע, חשבתי שכדאי לחלוק את התובנה הזאת, כי כפי שאמרה לי אותה אם, "הלוואי שהייתי יודעת את זה כשהייתי אמא צעירה". לדעתי, מערכת היחסים שאנחנו בונים עם הילדים שלנו, היא הגורם המשפיע עליהם ביותר בכל תחום. מתחיל בדבר הבסיסי ביותר – האופן שבו הם תופסים מערכות יחסים והדרך שבה הם יוצרים בעצמם תקשורת וקשר עם הסביבה. דרך הביטחון העצמי שלהם, שנבנה באמצעות קשר מגדל וחיובי עם דמות המבוגר בחייהם, אשר משקפת להם את עצמם, דרך עיניים חיוביות ואוהבות וממשיך ליכולת ההשפעה וההשגחה שלנו ההורים עליהם – לא באמצעות כפיה, דרישה לציות או איום בשלילת האהבה והחיבה שלנו, אלא מתוך רצון לשתף פעולה ומאחר שמתקיים קשר שמעודד אותם להתנהג כפי שאנחנו מלמדים אותם, כפי שהיינו רוצים שינהגו . קשה להגזים בחשיבות יצירת יחסים טובים ומשמעותיים עם הילדים ולכן כל ההתנהלות שלנו מולם כדאי שתעשה, תוך שאנחנו זוכרים מה חשוב באמת – לא התנהגות ספציפית כזו או אחרת שעכשיו מכעיסה / מדאיגה / מאכזבת, לא הצורך שלנו בשליטה או ציות ולא האופן שבו אנחנו חושבים שהדברים צריכים להיות / לקרות, אלא הקשר שאנחנו בונים - לאט לאט, בכל יום, כל דקה, עם כל אינטרקציה ובכל תגובה שלנו, בדוגמא האישית שאנחנו נותנים, בשליטה העצמית שאנחנו מפגינים - קשר שבקלות רבה וגם בלי כוונה, אנחנו עלולים לפגוע בו ולקלקל. להורים צעירים קשה לעיתים להבין את החשיבות שבהשקעה בקשר עם הילדים, כי כשהילדים קטנים אפשר להסתדר גם בלי, הצורך ביחסים קרובים ופתוחים מתברר כהכרח, במיוחד כאשר הילדים גדלים וכל אותם אמצעים אחרים ששימשו אותנו עד אותו שלב כבר לא עובדים. הבעיה היא כמובן, שכאשר הקשיים מתעוררים, כבר קשה הרבה יותר לשנות את ההרגלים, לבנות את הקשר וליצור את הקירבה שבכוחה לסייע לנוכח האתגרים, לכן חשוב להשקיע בבניית מערכת היחסים כבר כאשר הילדים צעירים. איך עושים את זה? א. משקיעים משאבים ותשומת לב, כל הזמן, בכל שלב, בלהכיר אותם ממש - את עולמם הפנימי, את תחומי העניין שלהם, את החוזקות והחולשות, את הדרך הייחודית שבה הם רואים את העולם וכו', ב. מבלים כמה שיותר זמן יחד ומנסים להתעניין במה שמעניין אותם (כן, גם כאשר זה משחקי מחשב או קונסולות, גם אם זה באינסטגרם או בטיקטוק, גם כאשר זה רחוק מאתנו מאוד), אם לא נצליח להיות חלק מעולמם, לא נוכל לבנות איתם מערכת יחסים משמעותית והדדית, כזו שתחזיק גם בקשיים והאתגרים שהם חלק מהדרך. כדאי לדעת: במקום לחטט במכשיר הנייד ללא הסכמת הילד, אפשר לבקש ממנו הסבר על האפליקציות והמשחקים שבמכשיר שלו ולגלות עניין במה שמעניין אותו,

השבוע, באחת הקבוצות שהנחיתי, הביעה אמא צעירה שמשתתפת בקבוצה משאלה: "אני

רוצה להיות חברה של הילדים שלי". הרגשתי שהיא דיברה ממקום מאוד אמיתי וטבעי עבורה ושבהבנה שלה התוצאה של הורות אולטימטיבית, היא חברות בין הורים לילדיהם. אני מניחה שישנם הורים רבים שמרגישים כך, צמצום הפערים בין הדורות בתקופה שלנו, עשוי לעודד הורים לחשוב שאפשר לבנות יחסי חברות עם ילדיהם, בנוסף, הרי אנשי המקצוע בתחום ההורות מדברים כל העת, על החשיבות ביחסים טובים ועל כך שהדרך שנמצאה אפקטיבית ביותר להיות משפיעים ומשמעותיים כהורים, היא באמצעות יחסים קרובים ופתוחים, יחסי חברות עשויים להישמע כהמשך הגיוני לכך. העניין הוא שהילדים שלנו לא צריכים אותנו כחברים שלהם, בשביל זה יש להם את קבוצת השווים, בני הגיל שלהם, אותם הם פוגשים במסגרות השונות. במיוחד בגיל ההתבגרות אבל גם בהמשך, בני הנוער עוסקים ומתעניינים בעיקר בבני גילם, שם הם מוצאים את החברים שלהם, איתם הם רוצים לבלות את רוב זמנם, לשם הם רוצים להשתייך ומולם הם בודקים את עצמם ומגבשים את זהותם. כהורים כדאי שניקח חלק משמעותי בחייהם, נתעניין בעולמם וניצור תקשורת חמה ופתוחה, אבל דווקא תוך שאנחנו מקפידים שלא לוותר על מקומנו כהוריהם, אם נכוון להיות חברים שלהם, קרוב לוודאי שנפגע אם וכאשר הם יבחרו שלא, וחשוב מכך לא נוכל למלא את התפקיד ההורי שלנו ונפגע במטרה ארוכת הטווח שלנו. מערכת יחסים חברית בנויה על שוויון בין הצדדים ואילו יחסים בין הורים לילדיהם אינם יכולים להיות שוויוניים, כהורים חלה עלינו האחריות לביטחונם, בטיחותם ורווחתכם של ילדינו ובתוך כך לעיתים מתפקידנו לעשות מעשים שאינם בהכרח מקובלים על ילדינו, עלינו להדריך ולכוון אותם מתוך היותנו בוגרים מהם ובעלי ניסיון רב יותר. יתרה מכך, הורים שינסו לקיים מערכת יחסים חברית עם ילדיהם, ימצאו עצמם מתקשים לעמוד על דעתם ולפעול לטובת הילד ובמסגרת אחריותם ההורית, במצבי קונפליקט, כאשר יש אי הסכמה בין הילד לבינם. דווקא כאשר האחריות ההורית תחייב אותם לפעול בניגוד לרצונו או להסכמתו של ילדם, הם יגלו שהינם חסרי כלים ומתקשים לבצע את תפקידם כהורים. כפי שכבר כתבתי פעמים רבות, היחסים עם הילדים חשובים והם למעשה התשתית המשמעותית שעליה נבנית היכולת שלנו להיות משפיעים ולהגן עליהם בשלבי הגדילה וההתבגרות שלהם, אולם סוג היחסים אינו נופל תחת ההגדרה של חברות, כהורים לא נוכל לצפות מילדינו למלא עבורנו את הצורך בחברות ו/או בשייכות, במערכת היחסים עם הילדים אנחנו המבוגרים האחראיים, אנחנו נותנים את הטון בקשר, אנחנו משפיעים על אופיו ועל איכותו, מתוך היותנו בעלי הניסיון, האחריות והמחויבות. מציעה לחשוב על זה: כאשר אנחנו רוצים להיות חברים של הילדים שלנו, אנחנו פועלים מתוך צורך שלנו, בזמן שכהורים

כמה שאנחנו יודעים מה נכון עבור ילדינו, כמה שהיינו רוצים להעביר

להם את ניסיון החיים שלנו, לחסוך מהם את הטעויות שאנחנו עשינו, ללמד אותם את כל הדברים שאנחנו למדנו לאורך הדרך שלנו. ואיך שאנחנו רואים את עצמנו בהם וכל כך רוצים לכוון, להסביר, לעזור להם לראות את העולם כמו שהוא נראה דרך העיניים שלנו. והם כל כך מלאי פוטנציאל, עומדים בנקודת הזינוק, בתחילת הדרך, אם רק נצליח לגרום להם לעשות את מה שנכון, השמיים הם הגבול. כולנו הורים טובים, כולנו רוצים בטובת ילדינו, כולנו פועלים, רוב הזמן, מתוך רצון להיטיב ולהשפיע עליהם לטובה, אבל לכל אחד יש את הדרך שלו ואפשר להניח שלא נוכל לקצר אותה עבור ילדינו (זה פשוט לא עובד ככה) ובעיני מה שחשוב מאוד להבין, שכדי להצליח להגיע ולהשפיע על הילדים שלנו, כדאי לשים לב איך אנחנו עושים את זה. כאנשים בוגרים, במקום העבודה ובתקשורת עם הסביבה, אנחנו מתרגלים לדבר בצורה החלטית ובטוחה בעצמנו, בעולם שבו אנחנו חיים, על מנת להישמע, רצוי לסגל טון דיבור אסרטיבי, בוטח וחשוב שהדיבור יהיה שוטף, זאת הדרך לשכנע ולקבל את תשומת הלב. לכן זה אולי טבעי שאנחנו מביאים אתנו לשיח עם הילדים, את הניסיון הזה שצברנו ואולי זה בכלל בגלל האופן שבו ההורים שלנו דיברו אתנו, אבל השורה התחתונה היא, שלהורים רבים יש נטייה לנהל שיח חד צדדי עם ילדיהם, להטיף בנחרצות, בחזרתיות, לנאום נאומים ולהסביר הסברים ארוכים ומפולפלים, לרוב בטון ביקורתי, חודרני ומכליל ("אתה תמיד", את אף פעם"..), כאשר מדברים עם הילדים בדרך כזו זה מעורר אצלם התנגדות, צורך להגן על עצמם ועל עצמאותם. מסרים שנאמרים באופן הזה נתקלים בהתעלמות, דחיה על הסף, אטימות, התנגדות ועוד, לכן לא משנה מה נאמר או כמה פעמים נחזור על זה, זה לא אפקטיבי ולא יהיה לכך שום השפעה. שיח חד צדדי ומטיף יכול להישמע מאוד רגוע ומתחשב, אבל במבחן התוצאה הוא לא יעיל, כי למרות כל הניסיונות, הילד לא משתכנע, הוא יכול להראות כמשתף פעולה ולהסכים עם כל מה שאנחנו אומרים ואז לעשות בדיוק את ההפך או להתנגד ולהתפרץ כלפינו ולהביע זלזול וכעס, בדרך שפוגעת בנו. אני מציעה, בשלב הראשון לקחת אחריות - להניח בצד את הכעס, התסכול, תחושת חוסר האונים והאכזבה מהמצב, מעצמנו או מהילדים, זה בידינו, אפשר לפעול לשינוי והוא יכול להתחיל בשיח, באופן שבו אנחנו מדברים עם הילדים, בדרך שבה אנחנו מנסים להדריך ולכוון אותם. אם נהיה מודעים יותר לאופן שבו אנחנו פונים אליהם, לדרך שבה אנחנו מעבירים אליהם את המסרים שלנו, נוכל אולי למצוא את הסיבה לתגובה שלהם אלינו. זה לא פשוט ומחייב אותנו להתאמץ ולהשקיע בכך זמן ותשומת לב, אבל אני מאמינה שהשינוי שאנחנו נעשה ישפיע לטובה על ההתנהגות של ילדינו. בנוסף, מעבר לסגנון, תעזור לנו ההבנה שאנחנו לא יכולים לשלוט בילדים שלנו אלא רק בעצמנו ובהתנהגות שלנו, כאשר אנחנו בשליטה עצמית, עומדים מאחורי הכללים הברורים שקבענו ומתעקשים לקיים אותם, הילדים ירצו בדרך כלל לשתף פעולה, כדי להרגיש שייכים, חלק מהמשפחה. כדאי לנסות – על מנת להחזיר לתלם יחסים שקצת יצאו משליטה, מפגשים של אחד על אחד,

לצערי נראה שאנחנו שוב בפתחה של תקופה של אלימות ופחד ברחובות

ישראל. בתקופות של מתח, אנחנו ההורים בעצמנו חווים חרדה ולעיתים מתקשים להתנהל ולנהל את השיגרה שלנו. החוויה הפנימית שלנו, משפיעה על האופן שבו ילדינו יחשפו למצב ויתמודדו איתו, לכן יש משמעות רבה ליכולת שלנו להכיל את המציאות ולהמשיך את השגרה שלנו לצד האירועים. בעיני, התפקיד ההורי שלנו הוא להרגיע ולתווך עבור הילדים שלנו את המצב, להיות גורם מאזן ואשר מסנן עבורם את המידע שמגיע אליהם (עד כמה שניתן). בנוסף, הדרך לסייע לילדים, היא לשמור ככל האפשר על שיגרת החיים. אני מאמינה שכולנו ההורים, איננו רוצים לגדל את ילדינו כך שירגישו שהעולם הוא מקום מסוכן ומפחיד, שלא נעים וטוב לחיות בו, לכן נרצה ללמד אותם שיש לנו ולהם את הכוחות להתמודד עם הפחד והחרדה, ונעזור להם להבין את המורכבות שיש בכל מצב (באופן שהולם את גילם). ההבנה שאין רק שחור או לבן, טוב מוחלט או רע מוחלט ושהעולם ברובו צבוע בגווני האפור, היא בעיני הבנה חשובה לחיים, היכולת להבין את המציאות כמורכבת, משפיעה לטובה על חיינו במובנים רבים. הבסיס להבנה זו הוא ביכולת להפנים שכל אחד מאתנו תופס את המציאות באופן אחר - מרגיש, חושב וזוכר אותה שונה. מערכות יחסים, קשרים בין אישיים ומיומנויות חברתיות מגוונות, בנויים על היכולת האישית של כל אחד להכיר בכך שלזולתו יש עולם פנימי השונה משלו ושאותו כדאי להכיר ולכבד, בעיני זהו מסר הורי שחשוב לקדם. קירבה וקשר פתוח ואיכותי, נוצרים בזכות הרצון והיכולת של כל צד להכיר ברגשות, בחוויות ובתפיסות של הצד השני, זה נכון בכל קשר ובטח בקשר שבין הורים לילדיהם אשר מהווה דוגמא עבורם והוא בעל השפעה רבה על הקשרים שלהם בהווה ובעתיד. מציעה לחשוב על כך שמצב קיצוני וכואב שכזה, כאשר באופן טבעי כול אחד מאתנו חש רגשות קשים ושליליים, הוא

אני פוגשת משפחות, רואה סביבי הרבה הורים (בעיקר צעירים), בעלי כוונות

טובות, שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, שפועלים ביום יום מתוך רצון כנה לעשות את המיטב ומנסים לגדל את ילדיהם באווירה מאפשרת ומכבדת, מתוך אמונה שכך יגדלו בשמחה ויחושו נאהבים. הורים אלו (בדרך כלל הורים לילדים צעירים) הם בעצמם תוצר של העידן שבו אנחנו חיים ושל השינוי המהותי שהתרחש במעמד הילדים בחברה שלנו. אני מסתכלת עליהם ומבינה אותם לגמרי, זה מאוד הגיוני שכאשר האושר של ילדינו עומד בראש סדר העדיפויות שלנו, קשה להגיד לא, קשה לקבל החלטות שגורמות תסכול, קשה ללמד דחיית סיפוקים ועוד ועוד. זה כל כך הגיוני ומובן וזאת בדיוק הסיבה שחשוב לי כל כך להבהיר את נקודת המבט שחסרה לאותם הורים. בעיני אכן אהבה וקבלה והכלה והבנה, חשובים מאוד בגידול ילדים, כל אלו אמצעים ליצירת יחסים טובים ומסגרת משפחתית תומכת ומחזקת עבור הילד, אבל חשוב להבין שזה לא מספיק, באותה מידה ילדים זקוקים להורים נוכחים ובטוחים בעצמם ואשר מנהלים את הבית וקובעים את הכללים ופועלים על פיהם. ילדים צריכים מסגרת ברורה ועקבית, הם רוצים להרגיש שיש מבוגר אחראי שמנווט את הספינה הזאת ויודע לאן כולם שטים, הם זקוקים להורים שיודעים לשמור עליהם ולהחליט עבורם כשצריך. גם כאשר ילדים מתנגדים, מערימים קשיים, מתעקשים ולא משתפים פעולה, הם עושים זאת דווקא על מנת לבדוק (ובתקוה למצוא) את ההורים שלהם שם ולהרגיש את החיבוק המגביל שלהם. ניתן בקלות להתבלבל ולחשוב שהכי חשוב ללטף ולאפשר, אבל כאשר נותנים לילדים חופש מוגזם, כאשר מצפים מהם לקבל החלטות באופן שאינו מותאם לגילם, כאשר לא מצליחים להביא לידי ביטוי את הצד של המבוגר האחראי, ההורה שלו המילה האחרונה - מול התפרצויות זעם, בכי בלתי מובן ובלתי נשלט, התנהגות אלימה, ונדליזם או סתם כניסה למקלחת, שעת השינה, מועד החזרה הביתה מחבר או מגן המשחקים, מסכים וכו' - מעבירים לילדים את המסר שהם יותר חזקים מאתנו – עבורם זהו מסר מפחיד, מערער ומעורר חרדה. הורות מודעת היא הורות שמצליחה לאזן בין הרצון להעניק, לאהוב, להכיל ולהגן לבין הצורך להיות המבוגר האחראי, שמסוגל לראות את התמונה הכללית ולהבין את תפקידו בטווח הארוך. אימוץ עמדה קשוחה ולא מתחשבת (אני האחראי (המחליט) היחיד פה), ויתור על עמדת האחראי ובחירה רק בהתנהלות מאפשרת (אני לא האחראי פה) או התנהלות המשלבת מעברים חדים ושאינם מותאמים, בין שתי עמדות אלו, יפגעו בסופו של דבר במטרה החשובה לכם, לגדל את ילדיכם כך שיהיו בעלי ביטחון עצמי ויחושו שהבית ואתם נותנים להם את הכוח שהם צריכים, על מנת לצאת החוצה לעולם ולהתמודד עם האתגרים והקשיים שהוא מציב בפניהם. כדאי לדעת – להתקפי זעם ובכי

כמה הכל היה פשוט וקל אם היה לנו פתרון קסם, זבנג

וגמרנו, משהו שאנחנו יכולים לעשות ופוף כל הבעיות נפתרות. בעיני, כאשר הורים משתמשים בעונשים הם קצת מקווים למצוא את הפתרון הזה, משהו שנעשה או נגיד והקושי עם הילד, ההתנהגות המכעיסה, ייעלמו. ואם נחשוב על זה רגע, ביננו, להעניש זה גם מרגיש מאוד סמכותי ונותן הרבה כוח ועוצמה - הינה אנחנו מטפלים בבעיה, שמים קץ לבלגן, לחוסר המשמעת, לאי ההקשבה, אנחנו החזקים פה ואנחנו אלו שמחליטים! וכמה משחרר, כמה משחרר, מכל הכעס שהצטבר בפנים, מהעצבים וההרגשה שתיכף, תיכף, אנחנו מתפוצצים. אבל מה לעשות שבחיים כמו בחיים, הדברים הרבה יותר מורכבים, אין פתרונות קסם. אומנם בעבר השימוש בעונשים היה נרחב מאוד וזה היה כלי לגיטימי ששימש הורים רבים, אבל היום אנחנו יודעים שביחסים שבין הורים וילדים הוא לא יעיל ואף מזיק במקרים רבים (ישנן כמובן מסגרות, כמו מערכת החינוך לדוגמא, שבהן השימוש בעונשים מהווה חלק לגיטימי משיטת הפעולה). אז למה לא עונשים? ישנן שתי סיבות מרכזיות שבגללן אני ממליצה לצמצם למינימום את השימוש בעונשים. ראשית, כולנו עוסקים ומכירים את המילה "גבולות", כל הורה מכיר ויודע וכל איש מקצוע בתחום ההורות עוסק בה, גבולות ברורים אכן הכרחיים בגידול ילדים. אבל גבולות יכולים להיות חיצוניים או פנימיים ויש הבדל גדול בין השניים. כהורים כדאי לנו שילדינו יפנימו את הכללים והערכים שחשובים לנו וינהגו על פיהם, כדרך טבע, גם כאשר אנחנו לא בסביבה. אנחנו רוצים שהדרך הישרה בעיננו, תהיה הדרך שבה הם יבחרו ללכת, שהיא תהפוך להיות הטבע השני שלהם. שימוש בעונשים משמעותו לשים גבולות חיצוניים, לגרום (בכוח) לילד להתנהג על פי הצרכים ו/או הרצונות שלנו, מבלי לעזור לו להפנים את הכלל או הערך או את הסיבה שבגללה אנחנו מבקשים ממנו לנהוג כך. כאשר אנחנו נותנים עונשים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא מתרחשת אצל הילד כל הפנמה או למידה (חיובית, יש סיכוי שהוא ילמד להימנע מאותה התנהגות, מפחד מהעונש), של הבקשה או הכלל שלנו וניתן להניח שלרוב ניצור דווקא התנגדות ודחיה מצדו. שנית, כבר מגיל צעיר חשוב לבסס מערכת יחסים פתוחה, שמתנהלת תוך שיתוף פעולה ומושתתת על אמון ועל ההבנה שכל הצדדים פועלים מתוך רצון טוב ולמען טובת הכלל (המשפחה). ביסוס מערכת יחסים שכזו בגיל צעיר, חשוב ויסייע לנו להמשיך ולהיות הורים משמעותיים ומשפיעים גם כשהילדים יגדלו וכבר לא יהיו תחת ההשפעה המוחלטת שלנו. עונשים פוגעים במאמצים הללו מאחר שהם נתפשים על ידי הילדים ככוחניים ומשפילים, במקום שיתוף פעולה ומאמץ משפחתי משותף נוצרים שני צדדים, האחד פוגע והשני נפגע. בנוסף, שימוש בעונשים מלמד את הילדים שעל מנת להשיג את מה שרוצים (גם בתוך מערכות יחסים) צריך להשתמש בכוח ושכדי להישמע ולהיות דומיננטיים, צריך להיות אגרסיביים, הבנת המציאות בצורה כזו, עלולה להביא לפגיעה נוספת במערכת היחסים המשפחתית ולגרור תופעות כמו אלימות בין אחאים, שימוש בקללות וצעקות כלפי ההורים והתנהגות אלימה וכוחנית. כדאי לדעת – עונשים פוגעים בביטחון העצמי ובערך העצמי של הילדים. נסו לחשוב מה אתם הייתם מרגישים במצב זהה. במקום עונש נסו את השימוש בתוצאה טבעית של המעשה, לדוגמא – אם הקצבנו זמן למסכים והילדה שלנו לא הסכימה לכבות כשהגיע הזמן, למחרת יהיה לה פחות או אפס זמן צפייה, זה לא

כשהפכתי לאמא התחלתי להרגיש שהזמן עף, מיום הולדת ליום הולדת, תחילת

שנה, סיום שנה בגן, בבית הספר, נראה שהשנים חולפות ביעף, כאילו שהקרוסלה שאנחנו יושבים עליה מסתובבת יותר ויותר מהר והכל מסביבנו נעשה מטושטש ולא ברור. הזמן לא באמת עובר מהר יותר, אבל נראה שזאת התחושה ככל שהאינטנסיביות של החיים עולה וילדים ללא ספק מביאים איתם לא מעט מתח והרבה עשיה ואולי זו בכלל העובדה שבשנות החיים הראשונות אנחנו עוברים עם ילדינו הרבה נקודות שאנחנו מציינים על ציר הזמן – 8 ימים, החודש הראשון, 3 חודשים, חצי שנה, שנה, תחילת השנה בפעוטון, שנתיים, סיום שנה, תחילת הגן וכו' – וואו איך שהזמן טס... מעבר לעובדה שהתחושה שהזמן חולף מהר כל כך אינה נוחה לבני אדם, מחקרים שנעשו על ידי מומחים העוסקים בחקר האושר האנושי, מצאו שמרכיב משמעותי באושר האנושי הוא היכולת לנוכח (להיות) ברגע, בהווה. לכולנו יש נטייה לנוע בין התרפקות על העבר לבין מחשבות ותוכניות לעתיד ואנחנו שוכחים לשהות (לנכוח) בהווה, כאשר מעבירים כך את החיים, נוצרת תחושה שהזמן טס, שהכול עבר כל כך מהר ולא הספקנו להיות, להינות, לחיות – כמה חבל. כתבתי כבר לא פעם בעבר, על למה וכמה חשובה לילדים נוכחות הוריהם ועל כך שכמה מהרעות החולות שהילדים כיום סובלים מהן, קשורות להעדר נוכחות הורים (פיזית, ערכית, רגשית). הפעם רציתי דווקא להתמקד בחשיבות של הנוכחות עם הילדים עבור ההורים. פרופ' חיים עומר, מפתח גישת "הסמכות החדשה", עוסק רבות בהשפעה המהותית שיש לזמן שהורים מבלים עם ילדיהם על היכולת שלהם לפתח סמכות, השפעה וקשר עם ילדיהם. במחקרים שביצע נמצא שככל שהורים נמצאים יותר זמן עם ילדיהם הם מרגישים מסוגלים ובעלי כוח והשפעה רבים יותר. אנחנו יודעים כיום, שלמשך הזמן שהורים מבלים עם ילדיהם השפעה ממשית על יכולת ההתנהלות והתפקוד שלהם כהורים. כל זה כמובן חשוב מאוד לחוויה ההורית, אבל בעיני יש סיבה נוספת וחשובה במיוחד מדוע חשוב למצוא כמה שיותר זמן לנכוח עם המשפחה, חוויות וזיכרונות שיש לנו עם ילדינו הם אלו שבונים את הקשר בהווה ולעתיד, התקופה שבה ילדינו זקוקים לנו, רוצים בקרבתנו ושמחים לבלות אתנו, קצרה וחולפת מהר, השלב שבו יש לנו הזדמנות להרגיל אותם לבילויים משפחתיים משותפים עובר מהר מאוד לבלי שוב, הורים רבים נוטים שלא להבין זאת בזמן אמת, מפספסים את חלון ההזדמנויות הקצר הזה ומתעוררים בשלב מאוחר יותר וחשים רגשות אשמה ופספוס. מציעה שלמרות העומס, הרצון להשקיע בעבודה, בחברים, המתח הכלכלי והלחצים הרבים, נשים את הנוכחות עם ילדינו במקום גבוהה בסדר העדיפויות שלנו ולו רק מתוך ההבנה שבכך נמנע מעצמנו כאב לב גדול בעתיד. הצעה – הקצו זמן ביומן לבילוי קבוע עם הילדים, מומלץ לפחות בחלק מהפעמים לעשות זאת אחד על אחד. זאת הזדמנות מצוינת להתקרב לילד.ה שלנו, להכיר את תחומי העניין שלו.ה, להבין את

נקודות ציון כמו שנה חדשה, יום הולדת, יום נישואין וכו' מהוות

עבור אנשים רבים, הזדמנות לעצירה והתבוננות במה שהיה בשנה שחלפה והתכווננות ובדיקה של מה שהיו רוצים לשנות בשנה החדשה. הרצון להשתנות ולהתאים את המציאות למי שאנחנו בכל שלב משלבי החיים, הוא טבעי וטבוע בבני האדם, החירות להשתנות ולהתפתח בהתאם למצב שבו אנחנו נמצאים בכל עת, הכרחיים על מנת לחיות בהלימה בין הפנים שלנו לבין החוץ. על מנת לחיות את החיים ולא לעבור אותם, חשובה החוויה שיש לנו שליטה על החיים שלנו וכי בידינו האפשרות לשנות ולהשתנות, להתפתח ולהתקדם בכל עת. חשיבות האירועים שמציינים שחלפה עוד שנה, היא בהיותם מעין שעון המעורר אותנו ואת התחושות (אם קיימות) של הצורך לעשות שינוי (גם אם קטן) על מנת שחיינו יתקדמו בכיוון הטוב והמתאים לנו ביותר. התפיסה כי מהות החיים היא היכולת להשתנות ולהתפתח באופן מתמיד, אינה טבעית לרוב בני האדם, המוח שלנו בנוי כך שהוא מחפש סדר וקביעות, מקטלג ומכניס למגירות על מנת להבין ולהרגיש בטוח בעולם המשתנה והלא צפוי שבו אנחנו חיים. זה קורה לנו כל העת, באופן טבעי אנחנו נמשכים לקרוב והמוכר וסולדים מהשונה והאחר. היכולת לשנות ולהשתנות היא כלי מהותי וחשוב במציאות שלנו כיום, כאשר אי הוודאות היא הוודאות החדשה והתמודדות איתה אינה באמצעות הסתגרות וקפיאה במקום, אלא על ידי חיזוק מיומנויות של התמודדות עם שינויים ועם הלא מוכר. כהורים יש לנו תפקיד מהותי בהכנת ילדינו, כך יוכלו להתקיים ולהצליח בעולם שמשתנה בלי הרף ומחייב מיומנויות מגוונות והמשתנות תדיר - זה מתחיל בבית. בואו ננסה לחשוב עד כמה אנחנו כהורים מאפשרים לילדינו להשתנות, לצאת מהתפקיד שנתנו להם שמתאים לתפיסת המציאות שלנו? עד כמה אנחנו מגדירים ומכוונים בהתאם למגדר, למיקום במשפחה, לאופן שבו אנחנו תופסים אותם ואת כישוריהם? עד כמה אנחנו מוכנים לתת להם להתנהל מחוץ לסכמות ולהגדרות המקובלות עלינו ושעבדו עבורנו? או כמה אנחנו שבויים בתבניות שהבאנו איתנו מבית הורינו או שמקובלות בקהילה שבה אנחנו חיים? היום יותר מתמיד, הדרך שאנחנו סללנו או שסללו אחרים שהצליחו על פי אמות המידה שלנו, אינה בהכרח הדרך שמתאימה לכל אחד וגם לא בהכרח כזו שתביא למטרה הנכספת (העולם דינמי ומשתנה כל העת). מיומנות חשובה שעלינו להקנות לילדינו היא היכולת להשתנות, היכולת להיות בעלי חשיבה עצמאית, הפתוחה לשונה, ללא מוכר, היכולת לשתף פעולה גם עם מי שלא חושב או מתנהג כמונו וכו'. כהורים נוכל לתרום בכך שנשחרר את הילדים מהמגבלות שאנחנו משיטים עליהם, נפנה תשומת לב ומחשבה ונהווה דוגמא אישית לאיך לא מקטלגים, לא מבקרים, לא פוסלים את מה שלא מוכר או מובן לנו. אני מאמינה שאם נצליח להסתכל עליהם בעיניים נקיות מתפיסות עבר והרגלים ונעודד אותם להעז ולהתנסות בכמה שיותר תחומים ותפקידים, ניתן להם את הכלים הבסיסיים שיעזרו להם להיות גמישים ובעלי יכולת להתמודד עם שינויים, בעתיד. מזמינה לשים לב – עד כמה

בשבוע האחרון אני צופה בעונה הראשונה של הסדרה המדוברת "הלוטוס הלבן",

הסדרה מקבלת הרבה תשומת לב ובצדק, היא עשויה היטב, מאוד רלבנטית ונאמנה למציאות. הסדרה עוסקת במערכות יחסים מכל מיני סוגים – במשפחה, בעבודה, גברים-נשים, מבוגרים-צעירים, עשירים-עניים, אדונים-משרתים וכו'. מעבר לעיסוק במערכות היחסים המגוונות הקיימות, הנושא שעובר כחוט השני לאורך הדיאלוגים והסצנות בסדרה הוא כוח ושליטה, המאבק בין הקבוצות השונות על כוח ושליטה, השימוש לרעה בכוח על ידי אלו שמחזיקים בו, המאבק על חלוקה מחדש של המשאבים, החיפוש אחר משמעות שלא מבוססת על כוח ושליטה וכו'. לא בכדי סדרה העוסקת בנושא זה, מעוררת הרבה תשומת לב והתייחסות, המאבק על כוח ושליטה תמיד היה ותמיד יהיה, המחזיקים בכוח לא מעוניינים לוותר עליו (לדוגמא – גברים לנשים) ואלו שמודרים מעמדות הכוח מעוניינים להשיג צדק וחלוקה שווה יותר מבחינתם. אנחנו חיים בעולם שבו המאבק הזה מתקיים כל הזמן, אנחנו גדלים עם ההבנה שבשביל להצליח צריך לשלוט, רובנו שואפים להצליח בגדול על מנת להשיג שליטה וכוח ובאמצעותם הכרה. את תפיסת המציאות הזאת אנחנו מביאים אתנו, בדרך כלל, גם למציאות הזוגית והמשפחתית שלנו, לעיתים אפילו מבלי לשים לב, אנחנו מתנהגים בשתלטנות וכוחנות ודורשים מהסביבה הקרובה לנו הכרה וציות. רבים מהמאבקים בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין אחאים, הם ראי של אותו מאבק על שליטה וכוח ומשקפים את התפיסה הכוחנית שהיא חלק מהעולם שבו אנחנו חיים. זאת לדעתי גם הסיבה לכך שכהורים יש לנו נטייה לנהוג בשתלטנות גם במה שקשור לחיי ילדינו, אנחנו נוטים לקבוע עבורם מה טוב להם ומה כדאי וראוי שהם יעשו, בדרך כלל, מתוך כוונה טובה ובלי להבין שזה מה שאנחנו עושים. התנהגות שתלטנית וכוחנית מעוררת באופן טבעי התנגדות, בני אדם זקוקים לחופש בחירה ולאפשרות לפעול למען המטרות והצרכים הפנימיים שלהם. ההתנגדות בקרב ילדים יכולה להופיע בצורות רבות ומגוונות, היא יכולה להיות אקטיבית (חוצפה, אלימות, אי שמירה על חוקי הבית וכו') והיא יכולה להיות פאסיבית (הימנעות מקשר ושיתוף פעולה, ריחוק, כישלון בבית ספר וכו'), היא יכולה להיות מוחצנת (מריבות, ויכוחים, צעקות) והיא יכולה להיות מופנמת (ייאוש, דיכאון, הסתגרות). לפעמים דווקא התנגדות קולנית ואקטיבית מועילה יותר כי היא מחייבת את ההורים להתעורר ולשנות את התנהגותם ובכך משתפר מצב ילדם, התנהגות פאסיבית בדרך כלל לא מעוררת את ההורים לפעולה ולכן הילד נאלץ להתמודד לבדו ולוותר על צרכים בסיסיים שלו. כדאי לדעת – במקום שליטה באחר, כדאי לעבוד על שליטה עצמית. זה מועיל בכל מערכות היחסים וכאשר מדובר בילדים – אם אנחנו מצליחים לשלוט בעצמנו במקום לנסות לשלוט בהם, מתאפשר לנו להתמודד בצורה

בחג חנוכה משולבים רעיונות רבים הקשורים לנס חנוכה ולאור החנוכייה, השנה

אני מתחברת במיוחד לרעיון שהיחד מעצים ומחזק את היחיד. הרעיון הזה עובר כחוט השני בכל הקשור להורות ומשפחה, החל מההבנה שכהורים אם נעבוד יחד, נשתף פעולה, נפעל בשם אותם ערכים ונסכים על החוקים והכללים של הבית שלנו, יהיה לנו הרבה יותר כוח והשפעה וסיכוי להגיע למטרה ולגדל את ילדינו באופן המיטיב ביותר איתם. דרך המשמעות שיש למשפחה גרעינית מלוכדת, הפועלת בשיתוף פעולה ובהסכמה והאחד לטובת השני ומתוך ראית טובת הכלל, על הילדים שגדלים בה. כולנו רוצים לגדל ילדים בטוחים בעצמם, שמחים ובעלי חוסן נפשי, ילדים הגדלים באווירה הרמונית שיש בה כבוד הדדי, חיבה וקירבה, שואבים כוח וביטחון מהוריהם וגדלים להיות אנשים המפיצים טוב על סביבתם. וממשיך בהבנה שחשוב לגדל ילדים תוך קיום קשרים קרובים עם המשפחה המורחבת - ככל האפשר, קרבה לסבא וסבתא, דודים ודודות וכו. כהורים המשפחה הרחבה יכולה להעצים אותנו ולתת כוח להתמודד עם קשיי היום-יום, לילדים (כמו לכל בני האדם) תחושת השייכות והקשר לדורות הקודמים ולמשפחה הרחבה, מגבירים את הביטחון ומפחיתים את הבדידות, שמירה על קשרים טובים עם המשפחה הרחבה, על נסיעות לביקורים ועל בילויים משותפים, מחזקת כל אחד מהיחידים במשפחה, מחזקת את החוויה החשובה של להיות חלק ממשהו הגדול מאתנו ואת המסר המחזק שכול אחד מאתנו הוא חוליה בשרשרת שנמשכת מהעבר דרך ההווה ולעתיד. כדאי לדעת - גם כאשר הילדים גדלים וכבר יותר קשה לייצר חוויות משפחתיות משותפות, חשוב להמשיך ולנסות, לעודד אותם להצטרף ולעשות מאמץ כדי למצוא את הפורמט המתאים, כי למרות שלפעמים התחושה היא שהם לא מעוניינים, בפועל יש לבילויים

חנוכה שמח!

המציאות של הילדים שלנו היא זאת שאנחנו מייצרים עבורם, פשוטו כמשמעו,

ילדים צעירים "רואים" את העולם דרך "המשקפיים" שאנחנו ההורים שמים להם על העיניים. עבורם הכללים, החוקים וההתנהגות שהוריהם מנהיגים בבית, הם המייצגים של העולם האמיתי, את המציאות כפי שהיא שם בחוץ. הזכרתי בעבר, שעד גיל 3 כחלק מהקשר שנוצר בין הילד להוריו, מתקבעת במוחו תפיסת המציאות והדרך שבה הוא יראה ויבין את העולם לעולם, גם הבנת כללי המשחק, התפיסה של מהי התנהגות המקובלת, היכולת להשתלב, לשתף פעולה ולהיות חלק, נלמדים בבית באמצעות ההורים בגילאים הצעירים. אם נחשוב על עצמנו כעל יוצרי עולמם של ילדינו, נבין איזה תפקיד משמעותי יש לנו ולמה מוטלת עלינו החובה לנהוג באחריות ובתשומת לב רבה במגוון של נושאים בהם אנחנו כל כך משפיעים, שעקביות הוא אחד מרכזי בהם. במונחים של אנשים בוגרים, ברור שהיכולת שלנו להתנהל בעולם, למלא את תפקידינו, להצליח ולהרגיש הנאה ושמחה, מושתתת על כך שאנחנו מתנהלים בעולם שהחוקים בו ברורים ומובנים לנו, כמה קשה הופכת ההתנהלות, אם הכללים משתנים פתאום (קחו לדוגמא את תקופה הקורונה) ואנחנו נדרשים להסתגל ולהתנהל במסגרת כללים שאיננו מורגלים בה? כמה בלתי אפשרי היה מצבנו, אם הכללים היו משתנים כל הזמן, ללא התרעה, בלי הסבר ובלי שום היגיון מסדר? מאוד. כך גם ילדים, היכולת שלהם לגדול ולהתפתח בצורה מיטבית, מתאפשרת כאשר הוריהם מספקים להם סביבת חיים עקבית וברורה, סביבה שפועלת על פי כללים ידועים וברורים מראש. סביבה שבה התנהגות X תמיד תגרור תגובה Y, מעשים מסוימים תמיד מקבלים חיזוק והערכה ואחרים תמיד נענים בכעס וחוסר שביעות רצון. סביבה שבה ההתייחסות ההורית תלויה בהתנהגות הילד ולא במצב הרוח או רמת המתח שבו נמצא ההורה. סביבה שבה הורים פועלים בשליטה עצמית וחשים בטחון ואלו מאפשרים להם להגיב באופן עיקבי ומותאם לכל אירוע. ילדים הגדלים במציאות שמשתנה ללא הרף, נטולת חוקיות והיגיון, מרגישים עצמם כל העת תחת מתקפה ולכן נמצאים לרוב במגננה, הם משקיעים המון כוחות בניסיון להבין את המציאות ולמצוא בה סדר ואנרגיה רבה בהגנה על עצמם, במקום בהתפתחות וצמיחה, פעמים רבות הם גדלים בתחושה של חוסר ביטחון וחרדה מתמשכת. כדאי לדעת – סדר יום ושיגרה עוזרים מאוד לשיפור ההתנהלות בבית, ילדים צעירים זקוקים לשיגרה על מנת להפחית מתח, באמצעות שמירה על השיגרה אנחנו עוזרים להם להבין את המחזוריות

אירועי האלימות ששוטפים את הארץ, מעוררים בכולנו תחושה של חוסר ביטחון

ואין אונים, אנחנו חיים במציאות שבה נראה שגם הפעולות השגרתיות ביותר עלולות להסתיים באסון. אני מאמינה שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות להשפיע לטובה ולתרום לשינוי שכל כך מתבקש, היכן שאפשר. כהורים, שמגדלים את דור העתיד, יש לנו הזדמנות בכל יום לפעול למען חברה טובה יותר – סובלנית, מכילה, נוהגת בכבוד האחד כלפי השניה והמתנגדת לאלימות וכוחניות, בכל רגע שבו אנחנו נמצאים עם ילדינו ומשפיעים על מי שיהפכו להיות. הדור הצעיר שגדל כיום, נולד לתוך מציאות טכנולוגית מרובת מסכים ועבר את הבידודים והריחוק החברתי בקורונה, זהו דור שמתנסה מהרבה פחות אינטראקציות חברתיות פנים מול פנים ולכן חווה קשיים בתקשורת וביכולת להבין ולקבל את הזולת. היכולת להבין ולכבד נקודות מבט שונות ודרכי התנהגות מגוונות, היא הבנה הנרכשת בעיקר באמצעות תקשורת, שיח והיכרות עם אנשים שונים, כאשר יש יותר אינטראקציות שטחיות ופחות הזדמנויות להכיר לעומק, להבין ולקבל שונות, היכולת הזאת נפגעת וזה מתרגם להעדר סובלנות, לאי יכולת להבין ולהתחשב באחר ולבחירה בקלות וללא הרבה עכבות בשימוש בכוח ובאלימות בכדי להשיג את המטרה. וכאן בדיוק נכנסים אנחנו ההורים לתמונה, לתפיסתי ההבנה שהמציאות כיום (רשתות חברתיות, מיעוט אינטראקציות חברתיות, האפשרות לשהות בעולמות וירטואלי במקום בעולם האמיתי) משפיעה ומעצבת את הדור הצעיר בכיוון המנוגד לטובת החברה ומסכן את הלכידות שלה, מניחה על כתפינו את האחריות להשפיע וללמד את ילדינו אחרת. כהורים יש לנו את הכלים ואת היכולת לפתח אצל ילדינו את היכולת לראות את האחר, את המוכנות לקבל את השונה ואת הרצון לעזור לחלש ולגלות אמפתיה וחמלה כלפי מי שזקוקים לכך. ממש מגיל צעיר, תוך הבית שלנו, אנחנו יכולים ללמד את ילדינו להתחשב האחד בשני (לדוגמא – במקום טלוויזיה בכל חדר, מרחב אחד שבו יש טלוויזיה אחת וככה לומדים לחלוק ולהתחשב בצרכים השונים), לעזור להם להבין שהזולת שונה ובעל צרכים ורצונות שיש לכבד, על ידי הנכחה של הצרכים שלנו ההורים והעברת המסר שגם אנחנו בני אדם שצריך להתחשב ברצונות ובצרכים שלנו (לדוגמא – כאשר ילדים אינם משתפים פעולה בבוקר ומקשים על ההתארגנות, כדאי להסביר למה חשוב לנו לצאת בזמן מהבית - "אני צריכה להגיע לעבודה בזמן"), להראות דרך דוגמא אישית איך אנחנו מצפים שהם יתנהגו כלפי מי שאינם חושבים כמותם או מהי דרך הנכונה להשיג את מה שאנחנו רוצים (בשליטה עצמית ומתוך כבוד ולא בכוחניות דורסנית המתעלמת מהאחר) ועוד ועוד. אני חושבת שאם נשים את החינוך לסובלנות וקבלת האחר, בראש סדר העדיפויות שלנו, בשורה אחת עם הישגים בלימודים,

אנחנו חיים בעולם חומרני, מכל כיוון בעלי אינטרס משכנעים אותנו יומם

וליל, למה אם נקנה עוד בגד, נאכל בעוד מסעדה, נטוס שוב לחו"ל נשיג את האושר שאנחנו כל כך מחפשים, נצליח להעלים רגשות מעיקים, נמנע סוף כל סוף מכל אותם דברים שגורמים לנו למתח וקשיים. המסר הזה מחלחל כל כך עמוק וכבר טבוע בנו ובתפיסת המציאות שלנו, שגם כאשר אנחנו חושבים על הילדים שלנו, אנחנו לעיתים קרובות מתבלבלים ומניחים שאת הצורך שלהם בתשומת לב, בהקשבה ביחס ובקרבה, אנחנו יכולים למלא באמצעים חומריים, כמו אוכל, ממתקים, קניות וכו'. הצורך שלנו להיטיב עם הילדים שלנו, לראות אותם מאושרים ולדעת שטוב להם, גורם לנו לא פעם לפנק אותם, בין אם זה במתן שירותים מיותרים (אנחנו עושים עבורם דברים שהם יכולים לעשות בעצמם), בהרעפה מוגזמת של צעצועים/משחקים/בגדים, בקושי להקפיד על הרגלי אכילה בריאים וצמצום צריכת ממתקים ועוד. פינוק מזיק לילדים, גם אם הוא נובע ממניעים טובים, הנזק לטווח ארוך רב על הסיפוק וההרגשה הטובה המידיים. ישנן מגוון התנהגויות הוריות שהן בגדר פינוק ולעיתים קשה להבחין בין התנהגויות שמטיבות עם הילד ועונות על הצורך שלו בחום ואהבה, במבט רואה טוב, מכיל ומאמין, לבין פינוק מזיק. בעיני פינוק זה כאשר הורים פועלים במקום ילדיהם, מסדרים עבורם ודואגים לפתור כל בעיה וכל קושי, ההורים מתנהגים כך מתוך דאגה ורצון לעזור ולעשות טוב, אבל התנהגות זו יוצרת אצל הילד.ה תחושה של חוסר ביטחון והעדר מסוגלות – המסר שהילדים מקבלים הוא שהוריהם אינם סומכים עליהם ולא מאמינים שהם מסוגלים לדאוג לעצמם ולכן התוצאה היא ירידה בביטחון העצמי והפנמה של האמונה שהם לא מספיק טובים ולא מסוגלים להצליח ולהסתדר לבד. פינוק זה גם כמובן לתת בלי גבול, לתת כי אפשר או כי לכולם כבר יש, לתת בלי קשר לצורך ותוך ויתור על ההכרח ההורי ללמד דחיית סיפוקים, התמודדות עם תסכולים ועוד. כאשר אנחנו מרעיפים על הילדים ללא גבול אנחנו מחזקים אצלם את ההבנה (המוטעית) שיש קשר בין אושר לצריכה (של אוכל, בגדים, חפצים), אנחנו מפספסים את היכולת ללמד את הילדים על הקשר שבין מאמץ ועבודה קשה להשגת הישגים (גם חומריים) ופעמים רבות קורה שללא כוונה, אנחנו מעודדים יצירת קשר בין אוכל להרגשה טובה ומטמיעים הרגלי אכילה מזיקים (ממתקים, חטיפים) שקשה מאוד להיפתר מהם בעתיד. כדאי לדעת – הפרס הגדול ביותר שילדים יכולים לקבל מהוריהם, הוא זמן ביחד. בשביל הילד.ה הזמן איתנו שווה יותר מכל דבר אחר, לכן מספיק שנציע משחק משותף,

בתוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" נכלל המערכון שצירפתי לפוסט הזה (בתגובה

הראשונה) שמתאר בצורה מצחיקה ביותר ומוקצנת כמובן, את מערכת היחסים שקיימת כיום בין הורים למורים בבית ספר ברחבי הארץ או לפחות את הכיוון שאליו אנחנו הולכים. חוץ מלצחוק וליהנות מאוד מהמערכון, הצפייה בו הדהדה אצלי הבנה שהתגבשה אצלי במהלך השנים, באשר לתפקיד ההורי, שלדעתי כדאי שכל הורה יחזיק אותה במחשבה שלו – כהורים אנחנו יכולים לפעול מתוך הרבה רצון טוב, מחשבה ואהבה לילד.ה שלנו ועדין התוצאה תהיה מזיקה מאוד עבורו. הורות מיטיבה היא הורות שמצליחה להיות קשובה, מתחשבת במגוון גורמים ומביאה לאיזון בין צרכי הילד.ה וצרכי הסביבה. זה נכון בנושאים רבים בהם אנחנו נדרשים למצוא איזון בין צרכים מנוגדים. אם נחזור למערכון וניקח לדוגמא יחסי הורים–מורים, גם כאן מתקיים המתח הזה, בצד אחד יש את הילד.ה שלנו - ומתוך הדאגה, הרצון להגן ולשמור, לעזור היכן שרק ניתן, לראות אותו.ה שמח ומאושר, למנוע סבל וקושי, כהורים נוכל לבחור לראות רק אותו ואת צרכיו ולהתייחס לכל מי שמציב קושי או מחייב בהתמודדות (המערכת), כגורם המסכן אותנו, שיש לסלקו, לפגוע בו, לדאוג (בכל מחיר) שלא יפריע. בצד השני יש את המערכת, שפועלת בשם החברה ומייצגת את האינטרסים הכלליים שלה וכהורים עומדת בפנינו גם האפשרות לחבור אליה ולצדד בעמדתה באופן מוחלט, לשתף פעולה בכל עניין, להזדהות עם המטרות שלה ולפעול כזרוע שלה מול הילד.ה שלנו, גם כאשר זו התנהלות שפוגעת בו. שתי הבחירות הללו, אינן הטובות ביותר עבור הילדים שלנו, בכל אחת מהן יש חסרונות ובשתיהן העדר האיזון בא בסופו של דבר על חשבון הילד.ה שלנו. ביחסים עם מערכת החינוך, אני הראשונה שמאמינה שהתפקיד ההורי שלנו הוא לשמור על הילד.ה שלנו ולהגן ולתווך לו את המערכת עד כמה שניתן, אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שהשתלבות במערכת היא מיומנות הכרחית, התמודדות עם תסכול וקושי מחוייבי המציאות, זלזול במורים והתנהגות הורית פוסלת ואלימה פוגעות קודם כל בילד, ביכולת שלו להבין ולקבל מרות וסמכות, ביכולת שלו לפעול בתוך מסגרת, להיות חלק ולכבד את הכללים ההכרחיים לקיום בכל חברה באשר היא. אפשר וצריך לעזור לילד שלנו מול אטימות, חוסר אכפתיות, או סתם חוסר בזמן ותשומת לב בגלל מיעוט משאבים, אבל כדאי לעשות זאת תוך חיפוש האיזון שבין מגוון הצרכים של כל הגורמים הנוגעים בדבר, אחרת הנזק עלול להיות מרובה מהתועלת. כדאי לדעת – ילדים בכל גיל זקוקים למסגרת, לכללים ברורים ולהורים הפועלים לשמור עליהם (אפילו בגיל ההתבגרות כאשר לעיתים נראה שהם כל הזמן מנסים לפרוץ אותם), כאשר המשפחה מתנהלת על פי כללים ברורים, קורים הרבה

הטכנולוגיה מקיפה אותנו מכל עבר, היא משנה את פני העולם ואת

פני החברה שלנו ומציבה בפנינו ההורים דילמות ואתגרים. כאשר הילדים צעירים יש לנו שליטה מסויימת ואנחנו יכולים להחליט האם ועד כמה הילד.ה שלנו ייחשף למסכים השונים, אבל ככל שהם גדלים, מתחילים הורים רבים להתלבט בשאלה מתי נכון לתת לילד.ה סלולרי משלו. וההתלבטות במקומה ושווה מאוד להקדיש לכך מחשבה. כולנו במוקדם או במאוחר נגיע לשלב שבו מתחילים הלחצים, מצד הילד – זה ברור, מצד הסביבה - לכולם כבר יש!, ומצדנו ההורים, אנחנו חוששים מפגיעה חברתית (הוא לא נמצא בקבוצת הוואטאפ הכיתתית) וגם אולי מרגישים שבאמצעות הנייד אנחנו יכולים עדין להיות בשליטה, לדעת איפה הם נמצאים בכל רגע שנרצה ולהרגיע את החרדות שלנו באמצעות שיחת טלפון שמבררת - איפה את.ה? אכלת צהרים? עשית שיעורי בית? כל זה טבעי ומובן, אבל חשוב, לדעתי ,להבין גם מהם המחירים ושבגינם לא כדאי למהר עם זה. אני אסתכן בהכללה ואומר שרוב ההורים נותנים לילדם את הסמארטפון הראשון מתוך תקוה להמשיך ולהיות בשליטה, לכן אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעובדה, שבפועל המהלך הזה תורם לפגיעה ביכולת ההשפעה ההורית - כאשר אנחנו נותנים לילדינו סלולר, אנחנו פותחים בפניהם שער לעולם שלם שמגיע ישירות לכף ידם, ללא התיווך שלנו וללא היכולת שלנו לשלוט בתכנים ובקשרים שילדינו יוצרים באמצעותו. אנחנו חושפים אותם לתקשורת, צורות התבטאות ושיח (בעיקר בקבוצות הוואטסאפ) שאין לנו שליטה אליהם ועלול להיות פוגעני ומנוגד למה שמקובל עלינו. אנחנו מוסיפים ליחסים ביננו, מתח וכעס סביב השימוש במכשיר, עוד נקודות חיכוך, עוד ויכוחים וחוסר הסכמה, עוד איסורים וניסיונות לשלוט במה שלא ניתן לשליטה - כל אלו מחלישים את הסמכות שלנו. וזה עוד בלי שדיברנו על השימוש במכשיר שמעצם היותו, נועד להשתלט על יותר ויותר מהזמן של המשתמש בו (וככל שמתחילים בגיל צעיר יותר כך יכולת השליטה וההתנגדות של הילד נמוכות יותר), על המשחקים והסרטונים המעוצבים ומתוכנתים כך שימשכו את תשומת הלב של הילדים וייקחו יותר ויותר מהזמן והקשב שלהם על חשבון עיסוקים אחרים, התורמים יותר להתפתחות השכלית ולבריאות הנפשית שלהם. ויחד עם כל זה, ברור שהשאלה אינה האם? אלא מתי? והתשובה בעיני – עד כמה מאוחר שאפשר! ועדין, כמו בכל דבר שנוגע לילדים שלנו, גם הסלולרי יכול וצריך להוות עבורנו ההורים, הזדמנות ללמידה והדרכה של הילדים שלנו, וכדי להצליח בכך, איסורים והגבלות שלא מלווים בהסבר וברצון להעביר גם חלק מהאחריות לילד, לא יעבדו, הם רק ירחיקו אותו מאתנו ויגרמו לו לחפש מקומות שבהם לא יפריעו לו, לעומת זאת שיח המשתף בחששות, שעוסק בנזקים האפשריים שמבקש להביא את הילד לשתף פעולה ולשמור על עצמו, יהיה משמעותי יותר ויגן עליו גם כאשר אינו נמצא קרוב אלינו ואף כאשר יגדל ויהיה ברשות עצמו. כדאי לדעת – הצורך להיות חלק מקבוצות הוואטאפ של הילדים (בתקופה שלפני שהילד מקבל סמארטפון) יכול להיות מטריד, אבל אם נסתכל על זה כהזדמנות שלנו ההורים ללמוד עוד משהו על הסביבה שבה מתנהל הילד.ה

היחסים של התינוק והוריו כבבואה של כל מערכות היחסים שלו בהמשך

חייו: "יחסי אובייקט אנאליים (מתפתחים בין הפעוט להוריו מגיל שנה ועד שלוש) עוברים כחוט השני במהלך החיים. מתחומי המרחב המשותף ביחסי הפעוט והוריו לתחומי מרחבים משותפים ביחסים בין בני זוג, בני משפחה, שכנים עמיתים. כל מערכת יחסים בין אישית חדשה רגישה לניגודי עניינים בין הצדדים ונפגעת מהתכחשות לאחרות (השוני הקיים בין אדם לאדם) ולנפרדות (הצורך בשמירה על העצמי) בכל מערכת יחסים נדרשים מאמץ רגשי רב ותעצומות נפש כדי למנוע מאבקי כוח מתמשכים, מתישים והרסניים, וכדי להעדיף תהליך של משא ומתן להתפייסות ו"שלום של אמיצים" על פני הסתגרות. חידת הילדות, רוני סולן. הלמידה הראשונית, הבסיסית של כל הקשור במערכות יחסית, מתרחשת בשלב מוקדם מאוד בחייו של אדם – בין גיל שנה לשלוש. בגיל זה מתחדדת ההבנה של התינוק שהוא נפרד מהוריו ושבמערכת היחסים שלו איתם, ישנם מרחבים משותפים וזמנים של "יחד" אבל ישנם גם רגעים שבהם הוריו אינם פנויים עבורו והוא נאלץ להתמודד עם דחיה והיפגעות. התינוק מפתח את היכולת הרגשית שלו ולומד לנוע בין המרחב המשותף שלו ושל הוריו שבו הם פנויים אליו ומתפעלים ושמחים בו ("היחד"), לבין המרחב הפרטי הייחודי שלו ("הייחודיות") שאליו הוא חוזר כאשר המרחב המשותף אינו זמין. החוויות שהפעוט צובר עם הוריו במרחב המשותף נצרבות בתודעתו כמוכר, אהוב ובטוח ומסמנות את כל מה שלא - כזר, מאיים ומסוכן. הלמידה שמתרחשת בגיל זה משמשת את הפעוט בכל מערכות היחסים שיפתח מעתה והלאה, בכל מערכת יחסים חדשה אנחנו מחפשים את חווית השיתוף ו"היחד" שצרובה בתודעתנו מהקשר שהיה לנו עם הורינו ונרתעים ודוחים את מה שנתפס אצלנו כזר ולא מוכר ולכן עלול לגרום לנו להיפגעות. כהורים, כבני זוג, כעמיתים וכחברים, כולנו מתמודדים לאורך מערכות היחסים שלנו, עם המתח שבין הצורך האנושי בקשר ובחיבור לבין החשש מהיפגעות והצורך לשמור על הנפרדות והעצמיות. כמו כן ברמה עמוקה יותר, כל קשר מגלם בתוכו את הסיכוי שכולנו כמהים אליו – יצירת מרחב משותף מוכר ובטוח אבל גם חושף אותנו לסכנה שבהיפגעות ובזרות. בכל קשר מתקיימים יחד שני אלמנטים אלו ולכל אחד האחריות להעדיף את הסבלנות, שיתוף הפעולה וראיית הטוב, על פני ההיפגעות, הזעם, התוקפנות והצורך לפגוע חזרה. כהורים וכבני זוג, נוכל להוות דוגמא אישית לילדינו בכך שנבחר ביצירת מרחב משותף מיטיב, סבלן, מתחשב וחומל ונמנע ממאבקי כוח ומניסיונות להשתלט או מהצורך להסתגר, האופן שבו ננהג עם ילדינו ועם בני הזוג שלנו, ישפיע על הדרך שבה ילדינו יבחרו להתנהג בבוא העת. כדאי לדעת – גם ביחסים עם הילדים, עדיף להימנע ממאבקי כוח ולהשתדל שלא להיכנע לצורך שלנו לנצח בוויכוח, להכניע ולהשליט את דעתנו. לעיתים על מנת לנצח במערכה הגדולה כדאי לדעת להפסיד בקרב. בראיה לטווח ארוך לא נרצה לכופף או להכניע את ילדינו, אלא

תינוק.ת הגיח.ה לאוויר העולם, ומיד יחד עם השמחה והאהבה, מתגנבת ללב

ההורים גם החרדה לביטחונו וההכרח לשמור עליו מכל משמר. הרצון ההורי לגונן על התינוק הקטן שיגדל ויהפוך לפעוט וילד ונער ואז איש, לא יעזוב אותם לעולם, הצורך לשמור ולמנוע כאב מלווה הורה מרגע הלידה ועד עולם - זוהי למעשה תמצית מעשה ההורות, לא? התינוק לעומת זאת אכן זקוק לשמירה המוחלטת והצמודה של הוריו בתקופת החיים הראשונה - היכולת שלו לשרוד (פיזית ונפשית) תלויה במסירות של הוריו, אבל החל מגיל שנתיים לערך, ההתפתחות הנפשית שלו מחייבת אותו לדרוש ולהיאבק על העצמאות שלו. החל מגיל זה, ההורים מתחילים את המסע המשותף להם ולילדם, שבו מתקיים מתח קבוע בין הצורך שלהם בשמירה ודאגה לפעוט שלהם, לבין הצורך שלו בעצמאות ובשמירה על הנפרדות שלו. עם הזמן ההורים לומדים לשחרר, להבין את הצורך ולכבד את הרצונות של הזאטוט העקשן שלהם ומפתחים יכולות שליטה בדאגה ובחשש סביבו. התנועה הזו שבין הצורך להחזיק קרוב, לשמור ולהגן מכל רע, לבין ההבנה שהילד זקוק שנשחרר ונסמוך ונעביר אחריות, מלווה לאורך כל הדרך. זה לא קל ופעמים רבות לא ברור, מה צריך לעשות או איך עושים את זה נכון, כי אין תשובה פשוטה, היא משתנה בהתאם לגיל (מה שמתאים מאוד בגיל הגן כבר לא כל כך בכיתה א'), לאופי (יש ילדים שלוקחים אחריות וזה מרגיש טבעי לתת להם להתנהל בעצמם ויש כאלו שזקוקים ליותר עזרה וליווי וזה מרגיש פחות טבעי, אבל עדין זה הכרחי), לבשלות הרגשית (הצד השני של שמירת יתר וחיבוק "חונק" הוא העברת אחריות לא מותאמת שיוצרת אצל הילד תחושה של הפקרה והזנחה וגם מכך צריך להיזהר) וכו', לכן כהורים חשוב שנהיה כל הזמן בתשומת לב, נוכחים, מתאימים עצמנו לשינויים המתרחשים אצל הילד שלנו ובסביבה הקרובה לו ומעדכנים את הדרישות והציפיות שלנו בהתאם למי שהוא בכל עת. זה בהחלט לא קל, אבל אני חושבת שיעזור אם לנגד עינינו תעמודנה כל העת שתי הבנות אלו : א. חלק מרכזי מהתפקיד ההורי שלנו הוא להכין את ילדינו כך שישתלבו בצורה מיטבית בעולם המבוגרים, אם לא נעביר אליהם את האחריות, אם נעשה במקומם ולא ניתן להם את ההזדמנויות להתנסות וללמוד, איך הם יהיו מוכנים לצאת לעולם הגדול? חובתנו ההורית היא לאפשר להם לעשות, להתנסות, ללמוד (גם בדרך הקשה), לדאוג לעצמם ולפעמים לשלם את מחיר הטעויות, כי זו הדרך היחידה לרכוש ניסיון. ב. כהורים, באופן טבעי אנחנו מזדהים עם הילדים שלנו וחווים את הקשיים, התסכולים והצער שלהם כאילו היו שלנו, אבל כדאי לזכור שחוסן נפשי מתפתח רק באמצעות חוויות מאתגרות, קשיים ותסכולים והרצון שלנו לשמור על ילדינו מפניהם אינו מועיל להם אלא להיפך, אם לא ניתן לילד שלנו את האפשרות להתמודד עם קושי וכאב, נפגע בסיכויים שלו להבשיל ולהיות מבוגר בעל יכולות, המסוגל לחיות חיים מלאים, מאושרים ופרודוקטיביים. כדאי לדעת – חשוב לזמן לילדינו תסכולים וקשיים בתקופת הילדות, על מנת לעזור להם להתחשל ולהתחזק ולפתח חוסן נפשי, בעיני זה מתחיל ממש בדברים הקטנים, כמו לדוגמא להגיד לא כאשר מבקש עוד ממתק בסופר, כל תסכול מלמד אותו

ברוח הימים הללו, רגע לפני הבחירות הכלליות, אני חושבת על כך

שהיכולת לבחור חשובה מאוד לבני אדם. כל האנשים זקוקים לחופש בחירה על מנת להרגיש רווחה נפשית ורצון לשתף פעולה. ילדים מגיל צעיר מאוד רוצים להרגיש שיש להם את האפשרות לבחור וכהורים כדאי לנו לארגן את עולמם כך שתהיה להם אפשרות בחירה מתוך אלטרנטיבות שאנחנו מציעים, מצב מיטבי יהיה כאשר האלטרנטיבה המועדפת עלינו תהיה זאת שתשתלם ביותר לילד/ה שלנו (כך נעודד אותם לפעול בהתאם לערכים שלנו). היכולת לבחור יוצרת תחושה של רוגע ומצמצמת קונפליקטים, באמצעות יצירת אפשרות בחירה בין אלטרנטיבות, אנחנו מפחיתים את הצורך של הילד.ה להתנגד ומצמצמים את נקודות החיכוך איתו.ה. חשוב להבין שבגיל צעיר כאשר אנחנו מדברים על מתן אפשרויות בחירה, אין הכוונה שתפקיד ההורה מתבטל או מצטמצם, להיפך, ההורה מאפשר לילד.ה לבחור מתוך אלטרנטיבות רלבנטיות מותאמות גיל שהוא מציע, לרוב דווקא הרצון לתת אפשרויות בחירה הוא מאתגר יותר ומחייב תשומת לב וזמן רב יותר מההורה (לעומת קבלת החלטה חד צדדית עבור הילד.ה). ישנם הורים הפועלים מכוונה טובה ומרצון אינטואיטיבי לאפשר לילדיהם חופש פעולה ובחירה, המעמידים את ילדיהם מפני הצורך לקבל החלטה בנושאים שאינם מותאמים לגילם, גם מצב זה אינו מטיב עם הילד.ה ומביא לתוצאה הפוכה, כיוון שהילד.ה חווה את המצב כמאיים ואת עצמו.ה כחסר אונים וכוחות להתמודד. לכן כדאי לזכור שבאמצעות מתן אפשרות הבחירה, אנחנו כהורים יכולים להגביר את שיתוף הפעולה ואת התחושה הטובה של הילד.ה אבל הדרך הנכונה לעשות זאת היא בהתאם לגיל והבשלות הרגשית של הילד.ה ומתוך מסגרת של אפשרויות שההורה קובע. בעיני החשיבות לפתח את מיומנות הבחירה, אינה רלבנטית רק על מנת להטיב את שיתוף הפעולה ואת האווירה בסביבת הילד.ה, מדובר במיומנות הכרחית לכל אחד ואחת כמבוגרים מתפקדים בחברה. חישבו כמה החלטות משמעותיות אנחנו מקבלים במהלך חיינו ועד כמה החלטות אלו משפיעות עלינן, לטובה או לרעה. כהורים לילדים צעירים יותר או פחות, פעמים רבות קשה לנו לעמוד מנגד ולתת לילדינו לקבל החלטות, קשה לנו לראות את הקושי שלהם, את החרדה, את חוסר האונים או לחלופין את המחיר של קבלת ההחלטה לא נכונה, לכן פעמים רבות אנחנו ממהרים להתערב ולהחליט עבורם, מתוך מחשבה שבכך אנחנו עוזרים להם. אבל למעשה אם לא ניתן לילדינו את הכלים ואת האפשרות להתאמן בקבלת החלטות, איך הם ילמדו מיומנות זאת? איך נוכל לצפות מהם לקבל החלטות טובות כאשר יהפכו למבוגרים? כדאי לזכור - כמעט בכל תחום נוכל לתת לילדינו את אפשרות הבחירה ובהרבה מקרים זה גם יעזור לנו להעביר אליהם את האחריות. אם ניקח לדוגמא שיעורי בית, אפילו בנושא חשוב זה, כדאי לתת את זכות הבחירה לילדים וכן לאפשר להם לשאת בתוצאות הבחירה שלהם, אם נפעל כך נפחית

מקובל אצלנו להתייחס לתקופה הזאת שבין ראש השנה ליום כיפור שנקראת

עשרת ימי תשובה, כהזדמנות אחרונה לתיקון, זמן שבו ניתנת לנו האפשרות להשפיע על גורלנו בשנה הבאה. היהדות מעודדת אותנו לעסוק באשמה וחרטה על מנת להיות אנשים טובים יותר, כאלו שלא יחזרו על אותן טעויות והתנהגויות שליליות בשנה החדשה. גם כהורים כדאי שנסתכל על השנה שחלפה ונבחן מהן ההתנהגויות שלנו שנרצה לשמר ומהן כאלו שנרצה לשנות, אולם, כהורים רגשות אשם ותחושת חרטה אינם הבסיס המיטבי לשינוי שאותו נרצה לעשות ואינם מובילים אותנו בכיוון שיהיה מועיל לנו ולילדינו. פעולות שנובעות מתוך רגשות אלו אינן יכולות להיות מיטביות עבור ילדינו, כי הן בדרך כלל מושפעות מרגשות קשים שמערפלים את שיקול הדעת שלנו, נובעות מתוך הצורך שלנו בהקלה של תחושות קשות כמו כישלון וחוסר אונים ואינן נובעות מהצורך של הילדים או מתוך טובת הסיטואציה. נרצה לזהות את המעשים שלנו שנובעים מרגשות אשמה ולהבין איך

שנה חדשה בפתח, התחלה חדשה יכולה להיות הזדמנות לשינוי, להתחדשות, להתפתחות.

כדאי לחשוב מהן מטרות החשובות לנו ושאותן נרצה להשיג בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, להקדיש זמן ולחשוב איך ניתן להשיג מטרות אלו. גיוס של כל בני המשפחה יכול להעשיר את הקשר המשפחתי - מפגש משפחתי שבו כל אחד מבני המשפחה מציע מטרות שאותן ירצה לשפר, יתרום רבות לאווירה המשפחתית ויעזור לגייס את כולם להשגת היעדים. שתהיה לכולנו שנה טובה,

השינויים שמתרחשים בעשורים האחרונים בתפיסת ההורות ובמקורות הסמכות ההורית, יחד עם

ההתקדמות הטכנולוגית שהביאה את מהפכת הידע, את הזמינות והעדר היכולת לפקח על התכנים והקשרים הנמצאים בסביבה הקרובה לילדים שלנו בכל עת, גורמים לדעתי לכך, שהדרך האפקטיבית לנו ביותר לשמור עליהם, היא באמצעות תקשורת פתוחה, כזו שתאפשר לנו להיות נוכחים ומשמעותיים בחייהם, תאפשר להם לראות בנו מדריכים ויועצים שכדאי להקשיב להם ושתביא לכך שירגישו מספיק נוח ובטוח לפנות אלינו כאשר נתקלים בקושי או בעיה או כאשר חס וחלילה מסתבכים בצרות או חווים פגיעה. תקשורת פתוחה ניתן וכדאי לבסס כבר כאשר הילדים צעירים ממש, מגילאי הגן הורים יכולים לעודד שיח על ידי התעניינות פעילה בחוויות ובסיפורים שהילדים משתפים בשמחה, גם בגילאים בוגרים יותר נוכל לעודד שיח פתוח אם נתעניין בעולמם של ילדינו ונביע רצון לקחת בו חלק. אורך החיים המודרני מקשה על הורים להשקיע את הזמן והקשב הנדרשים ולכן מומלץ לייצר באופן אקטיבי נקודות מפגש קבועות עם הילדים, לדוגמא: ארוחות ערב משפחתיות, טיולים משותפים, ביקורים אצל קרובי משפחה, זמן איכות וכו'. כאשר ישנן מפגשים קבועים עם הילדים במהלך היום, יש הזדמנות לשפר את התקשורת ולתרגל את השיח הפתוח ואלו הופכים לחלק טבעי מהתקשורת במשפחה. חשוב לפעול באופן אקטיבי למען יצירת תקשורת פתוחה וחשוב גם לשים לב שלא לפעול בלי כוונה באופן שמחבל בה, ישנן שתי התנהגויות הוריות הופכיות אשר עלולות להזיק לתקשורת פתוחה: מעורבות יתר וחדירה לפרטיות: על מנת שהילדים שלנו ירגישו בנוח לשתף ולהכניס אותנו לעולמם הפנימי/הפרטי, הם צריך להרגיש שאנחנו מכבדים את הגבולות שלהם ונותנים להם להחליט מה לחלוק איתנו ומה לא. הורים רבים, עקב חרדה ודאגה לילדיהם, שוכחים את החשיבות שבלכבד את המרחב הפרטי של הילד ובכך עלולים לפגוע בתקשורת בטווח הארוך. זה עשוי לקרות בכל גיל ולכל הורה, לשם הדוגמא: בגיל הצעיר - כאשר שואלים שוב ושוב את אותן השאלות בנושא שמטריד אותנו (המצב החברתי לדוגמא) בלי להתחשב בצורך של הילד לשתף או שלא. בבית הספר היסודי: כאשר נכנסים לנייד של הילד/ה ללא ידיעתו/ה וללא רשותו/ה ומסתכלים בקבוצות או בהיסטורית הגלישה. עם בני נוער: כאשר מחפשים בחדר או בתיק של הנער/ה ללא ידיעתו, בניסיון למצוא חומרים אסורים. בכל גיל - כאשר מתערבים באופן לא מותאם בענייניו של הילד (גם כאשר הרצון הוא לעזור) ולא מאפשרים לו להתנהל בעצמו, לקבל החלטות ולשאת בתוצאות. מעורבות בחסר מתוך חשש לחדור לפרטיות: כפי שנאמר בפיסקה הקודמת שמירה על גבולות אישיים ועל פרטיות חשובה בהחלט, זוהי זכות יסוד שנועדה להגן על הפרט, אבל בכל הקשור ביחסי הורים וילדים היא מוגבלת על ידי האחריות של הורים על ילדיהם. ישנם הורים שטועים לחשוב שהזכות לפרטיות של ילדם, יש בה כדי למנוע מהם מלהיות מעורבים בחייו והיא מתנגשת בזכותם לדאוג לו ולעיתים אף למנוע ממנו מלעשות דברים שמסכנים אותו. גם בני הנוער אשר רוצים מרחב פעולה עד כמה שניתן רחב וללא מעורבות הורית, עשויים להשתמש בטיעונים אלו על מנת להרחיק את הוריהם ולמנוע תקשורת (מפתיע לגלות שגם אותם בני נוער, למרות מאמציהם לרדת מתחת לרדאר של הוריהם, מקבלים ברוב המקרים בשמחה, את התעניינותם ורוצים למעשה לדעת שהם משגיחים ודואגים לשלומם). זהו בלבול טבעי ולכן חשוב לדעת שהאחריות ההורית מחייבת את ההורים להשגיח על ילדיהם (בצורה מותאמת לגילם) ויש להם זכות וחובה להיות מעורבים ואף מתערבים במקרה הצורך, הבנה שיש להימנע משיח בנושאים מסוימים, פוגעת ביכולת לקיים תקשורת פתוחה וגלויה. כדאי לדעת – דוגמא אישית היא דרך מצוינת לטיפוח תקשורת פתוחה, שתפו את

תחרותיות – מאבק על משאבים במשפחה: אני יודעת שלכל ההורים חשוב לגדל

ילדים מאושרים ובטוחים בעצמם ושכולנו משקיעים משאבים רבים על מנת שילדינו יגדלו בסביבה מטפחת ומעניקה. הפסיכולוג הידוע אלפרד אלדר קבע כי אחד הפרמטרים המשמעותיים בסביבה הקרובה לכל ילד והמשפיעים ביותר על התנהגותו, היא האווירה בבית בו הוא גדל. האווירה בבית מורכבת ממספר רב של גורמים שקשורים מן הסתם לאופי ההורים ולתקשורת והיחסים שהם מקדמים, לכן להורים השפעה רבה והם יכולים להוביל שינויים שישפיעו לטובה על ילדיהם. אחד הגורמים המשפיעים מאוד על האווירה בבית ושאליו רציתי להתייחס היום הוא תחרותיות - מאבק בתוך המשפחה, על המשאבים (שנתפסים כמוגבלים), בעידוד (לא מכוון) של ההורים. הצורך להיאבק על מקומם במשפחה, אינו מיטיב עם הילדים, גורם להם להרגיש מאוימים ודורש מהם להשקיע אנרגיה הישרדותית, דווקא היכן שהם אמורים להרגיש הכי בטוחים ונינוחים. גישה זו בה הורים, באופן לא מודע, מקדמים תחרות בין ילדיהם, נקראת אנכית, כי כאשר זאת התפיסה ההורית, החוויה של הילדים היא שהם ממוקמים על סולם ועליהם להיאבק כל הזמן להיות בראשו. אווירה משפחתית תחרותית נוצרת כאשר תפיסת המציאות של ההורים היא שיש רק דרך אחת נכונה להצליח ושיש תכונות ספציפיות שהן בעלות ערך וחשובות יותר מאחרות. במצב כזה הילדים שרוצים באהבת הוריהם צריכים להשתתף בתחרות ביניהם על התואר "הכי מוצלח", "הכי חכם", "הכי מוכשר" וכו'. כאשר הורים חושבים בדרך זו, אין מקום לכל ילד לבטא את הכישורים הייחודים לו ולהצליח בדרכו, הילדים נדחפים לשתי אלטרנטיבות אפשריות בלבד, השתתפות במרוץ תוך השקעת אנרגיה ומשאבים נפשיים רבים או פרישה ממנו מתוך תחושה שלא יכולים לעמוד בציפיות ההורים (עם כל המשתמע מכך). גם הנטייה ההורית לקבע את הילדים בתפקידים ספציפיים – "המוכשר", "הספורטאי", "הנחמדה", "הבלגניסט", עליה כבר כתבתי בעבר, תורמת לתחרותיות בתוך המשפחה מאחר ואם כל אחד יכול להיות רק בתפקיד אחד, אז יש תחושה של מחסור וצורך להיאבק על מה שרוצים/צריכים. ילדים שגדלים בבית תחרותי יהפכו למבוגרים עם תחושה עמוקה של קיפוח מאחר שגדלו בחוויה של מחסור במשאבים, בנוסף, משום שהתרגלו להשוות עצמם כל הזמן לאחרים (האחאים), הערכה העצמית שלהם אינה נובעת מאמונה ובטחון פנימיים אלא נמדדת רק ביחס לאחרים, לכן הם זקוקים כל העת לאישורים חיצונים על מנת להרגיש שווים. במקום התפיסה התחרותית, נרצה לייצר בבית אווירה של שפע במשאבים, שבה האחד הוא לא על חשבון השני, זוהי הגישה האופקית, לפיה אין תחרות בין הילדים או צורך להיאבק בדרך למעלה. לכל אחד המקום הייחודי שלו וסקלה המתאימה לו בהתאם לגילו, צרכיו, יכולותיו וכישוריו. הדרך להצליח לפעול על פי גישה זו, היא להבין שלכל אחד יש מסלול ייחודי משלו להצלחה ושיש אופנים רבים להגיע להישגים, לא לכולם מתאימה אותה מסגרת ולא כולם יכולים או רוצים להימדד באותם הכלים. היא לראות ולהעריך, באמת, את המיוחד שבכל אחד מהילדים ולנסות לתת לו כלים ולהביא לידי ביטוי מיטבי את הכישורים והיכולות הייחודיים שלו. היא לאפשר גמישות בתפקידים כך שבניגוד לנטייה הטבעית, לא מתקבעים ולא מקבעים את הילדים, אלא נותנים חופש פעולה – לדוגמא: נותנים לילד "הטוב" לעשות גם שטויות לפעמים (מבלי לאבד את האהבה שלנו אליו), מאפשרים לילד שמתקשה בלימודים להצליח בתחומים אחרים ולא מוותרים לו או עליו, מעודדים את הילדה השקדנית שתמיד משקיעה ומתאמצת להשתחרר ולעשות משהו שלאו דווקא מקדם אותה הלאה במירוץ החיים וכו'. אם נצליח בכך, נגדל ילדים שחווים עצמם מסוגלים ובעלי יכולות וכישרונות וכך נעזור להם לבנות את ההערכה העצמית שלהם לא ביחס לסביבה אלא מתוקף ביטחון עצמי שבא מבפנים. ממליצה – לנסות ולהשתחרר מהמושגים הנפוצים שמגדירים מהי הצלחה ולאן צריך לשאוף, להסתכל מסביב

תחושת החמיצות של הורים, כפי שנשמעת כמעט מכל פינה, בימים האחרונים

של החופש הגדול, תמיד מעציבה אותי קצת וגורמת לי לחשוב, כמה חבל שכל כך הרבה דברים סביבנו מתנהלים בצורה לא מיטבית וכך הגענו למצב שבו ההורים כשכבר מקבלים את ההזדמנות להיות עם ילדיהם יחד במשך תקופה משמעותית, מתקשים מאוד בכך - מרגישים מותשים ומרוקנים. להיות הורה זה ללא ספק תפקיד קשה, הוא מחייב השקעה של הרבה משאבים נפשיים ותשומת לב ומכריח לשים את עצמנו בצד ולהיות שם עבור מישהו אחר - הילדים שלנו. כדי לעשות אותו טוב, צריך לפנות זמן, צריך להתגבר על הטרדות והקשיים שלנו ולהיות מסוגלים להיות שם בשביל הילד שלנו. אבל זו המחויבות שלנו כהורים, מהרגע שהפכנו לאבא ואמא, אין דרך חזרה והתפקיד הזה מחייב אותנו – כי מה שאנחנו עושים משפיע על הילדים שלנו, שום דבר לא נעלם מעיניהם, הוא רואים אותנו ולומדים מה זה אומר להיום אדם בעולם הזה (זה כמובן לא אומר שאסור לנו לעשות טעויות וגם לא שאת הטעויות שלנו לא ניתן לתקן). חווית ההורות יכולה להיות גם חוויה ממלאת ומעצימה, בעזרת הילדים שלנו אנחנו יכולים לחזור להיות קצת ילדים בעצמנו ולהתחבר מחדש לצדדים הילדיים שלנו שאולי איבדנו לאורך הדרך, בזכות הילדים שלנו, אנחנו יכולים להתפתח מאוד כאנשים ולרפא את פצעי הילדות שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות שלנו. וגם פעמים רבות כאשר הילדים שלנו מחייבים אותנו להתמודדויות שמקשות עלינו, בטווח הארוך הן משפיעות עלינו לטובה ומרחיבות ומעצימות את מי שאנחנו. אבל האמת שאת כל זה קשה לחוות כאשר אנחנו עסוקים כל כך, שלא רואים (פיזית ונפשית) את ילדינו, כאשר הניסיון שלהם למשוך את תשומת ליבנו, לא מתקבל אצלנו בשמחה ובאהבה, אלא כהפרעה שיש להפסיק או כבעיה שיש לפתור, כאשר אנחנו נותנים למסיחים כמו הנייד או הטלוויזיה, ששואבים את תשומת הלב שלנו, לעמוד בינינו לבין ילדינו. כ דאי לזכור שהתקופה שבה האפשרות להשפיע על ילדינו ועל הקשר שיהיה לנו איתם בעתיד, היא קצרה וחולפת מהר (כן כן למרות שכאשר נמצאים במהלכה היא נראית בלתי נגמרת), כל כך חבל להתעורר מאוחר ולהבין שפספסנו את הדבר החשוב ביותר בעצם, אבל זה קורה לרבים. אז, על מנת להחזיר לעצמו את השליטה ולהרגיש משמעותיים ומשפיעים אני מציעה: 1. להיות שם פשוטו כמשמעו, אי אפשר לגדל ילדים בשלט רחוק או במיקור חוץ, ילדים צריכים את הוריהם איתם, כמה שיותר. נוכחות עם הילדים היא הבסיס לסמכות הורית ולהשפעה מיטיבה גם בגילאים הצעירים וגם בהמשך בגילאים הבוגרים. 2. לראות את הקשיים והאתגרים כהזדמנות להתפתחות - לא להתעלם, לא להיבהל, לא לכעוס, להתמודד, להקשיב, לנסות להבין מה הילד שלנו אומר לנו. ככלל ככל שנצליח להיות רגישים יותר לילדינו ונזהה קשיים ובעיות בשלבים מוקדמים יותר, כך נוכל לעזור להם ביתר קלות. 3. לבוא לקשר שלנו עם הילדים בגובה העיניים ובלב פתוח, יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהם, אם רק נפתח לכך. 4. לשים במקום מרכזי בראש ולא לשכוח אף פעם שאנחנו המנהיגים של ילדינו, הם מחשיבים ומאמינים לכל מילה שאנחנו אומרים, הם מסתכלים עלינו ולומדים ולכן לפני כל דבר שאנחנו עושים כדאי שנחשוב, האם כך נרצה שילדינו ינהגו. למילים שלנו יש כוח, למעשים שלנו יש כוח, כדאי להשתמש

הכול מתחיל כאשר שני פרטים נפגשים, מתאהבים ומחליטים לחיות יחד. כל

אחד מהפרטים הללו נכנס למערכת הזוגית עם סט ערכים שונה, הבנה אחרת של מה זה זוגיות ומשפחה והרגלי חיים הייחודיים לו, ברוב המקרים, בשלב זה, ההבדלים אינם מהווים בעיה ויחד לומדים להתגבר עליהם. זוהי תקופה חשובה מאוד להמשך, במהלכה בני הזוג מעמיקים את ההיכרות ביניהם ומחזקים את האינטימיות והקרבה, אשר יאפשרו להם להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שיבואו בהמשך. כאשר מצטרפים הילדים לתא הזוגי, השותפות של בני הזוג עולה מדרגה והם הופכים משני יחידים שחיים יחד, למנהלים משותפים בפרויקט היקר והמשמעותי ביותר בחייהם. וכמו ששיתוף פעולה הכרחי בכל מקום שיש בו עבודת צוות, כך גם כאן יש חשיבות רבה לשיתוף הפעולה. באופן טבעי הפערים בתפיסת ההורות ומתגלים במלוא עוצמתם רק לאחר שנולדים הילדים ועל מנת לצמצם אותם יש צורך לנהל שיח מתמשך הן על המטרות הכלליות בהורות והן על האופן שבו ניתן להשיג אותן ביום יום, שיתוף הפעולה של ההורים חשוב מאוד ליצירת מרחב מיטבי עבור הילדים, ההסכמה ההורית חשובה לצורך ההתנהלות המשפחתית היומיומית וכן לצורך השגת המטרות הרחוקות יותר בהורות. ברמה היומיומית ילדים זקוקים למרחב גדילה בטוח שמתאפיין בסדר ומבנה ברורים וקבועים, סדר יום ושיגרה עוזרים להרגשת הביטחון, זהו אחד האמצעים שנמצאו יעילים ביותר להפחתת חרדה, מתח ולחץ. כדי לשמור על סדר יום ושיגרה יש חשיבות רבה לשיתוף פעולה בין ההורים ולהסכמה על השיגרה המתאימה להם כמשפחה, חשוב שכל אחד מהצדדים יתרום את חלקו לשמירה על כללים מוסכמים אלו. למעשה כמעט כל ההתנהלות סביב הילדים, מחייבת הסכמה ושיתוף פעולה בין ההורים והעדרם פוגע ומשפיע בצורה משמעותית על התנהגות הילדים. ילדים מזהים את הפערים בין ההורים כבר מגיל צעיר ומשתמשים בהם על מנת להשיג את מבוקשם. ככל שהפערים בין ההורים גדולים יותר, כך מרחב התמרון של הילדים והיכולת שלהם להתנגד לעמדה ההורית עולים, לכן על מנת לבסס סמכות הורית (שהיא הכרחית להתמודדות עם אתגרי ההורות), חשוב מאוד שההורים יצליחו לצמצם את הפערים ולהגיע להסכמה רחבה ולשיתוף פעולה ביניהם - כדאי שההסכמה תהיה פעילה וששני בני הזוג יראו את התמיכה והאמון ההדדיים בצורה ברורה ובכל הזדמנות (כמובן שהכוונה היא להסכמה בתחומים המשפיעים על הילדים). וברמה הרחבה יותר, אחד הנושאים המדוברים ביותר בהורות, הוא "גבולות", באחד הפוסטים הקודמים שלי כתבתי על כך שגבולות בהורות הם פחות הגדר שמציינת מה נמצא מחוץ לתחום ויותר הערכים והעקרונות שנמצאים בתוכה ושעל פיהם אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ושבאמצעותם אנחנו מלמדים אותם איך נרצה שיתנהגו. אין אפשרות להפריז בחשיבות מתן מסגרת ערכית זו ובצורך של הילדים לקבל מהוריהם הדרכה בהירה וברורה לגבי סולם הערכים שינחה אותם במהלך הילדות וגם אחר כך כאנשים בוגרים – כל ילד/ה זקוק לכך על מנת להבין את העולם ולקבל כלים להתנהל בו באופן מיטבי. אי הסכמה בין ההורים לגבי הערכים והעקרונות המנחים, עלול ליצור כאוס ולהביא לכך שהילדים יסתובבו בעולם מבולבלים וחסרים בסיס בטוח וברור של מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא. קל לחשוב על זה ככה: נדמה את היחסים שבין הילד להוריו למשולש, הילד בקודקוד העליון וההורים בקודקודי הבסיס, ככל שקודקודי הבסיס מתקרבים האחד לשני כך הקודקוד העליון עולה למעלה. כך גם בהורות, ככל שההורים מתקרבים בדעותיהם ומסכימים על יותר נושאים כך