הילה אונא זמוש

חופשת הקיץ חשובה לילדים ובני הנוער שזקוקים לחופש מהעומס והלחצים במהלך

השנה אבל מהווה אתגר לרוב ההורים שצריכים להמשיך בשגרה שלהם ובאותה עת לדאוג לילדיהם. החופשה מייצרת יותר "זמן משפחה" וניתנת לנו ההזדמנות, לחזק את המסגרת המשפחתית שלנו דווקא כאשר המסגרות האחרות פעילות פחות. הילדים צריכים אותנו שנהיה יותר בהקשבה, הם רוצים שלצד החופש שאנחנו מאפשרים להם, תמיד נשאר בתמונה ונוודא שאנחנו יודעים איפה ועם מי הם מסתובבים, הם רוצים שנייצר מסגרת - שנחליט מתי הם צריכים לחזור הביתה, מתי הולכים לישון וכו' (לפעמים זה נראה הפוך אל תיפלו בפח הזה...), הם רוצים להרגיש אותנו ולדעת שהם שייכים למשפחה עם DNA ייחודי, שיש לה אופי ויש לה כללים ושהם מספיק חשובים לנו שאנחנו מוכנים להתאמץ ולשמור עליהם. החופש גם מציב בפנינו ההורים, התמודדויות שבדרך כלל נחסכות מאתנו. כדאי לזכור שחלק גדול מהקשיים נובע מהתנגשות בין ערכים החשובים לנו ועלינו ההורים להחליט יחד מה קודם למה. לדוגמא: לאפשר לילד להישאר עם החברים בגינה הציבורית עד השעות המאוחרות, חשוב לנו בגלל הערך של החברות והרצון שלנו שיהיה מקובל ואהוב על חבריו, אבל מנגד עומד הערך של שמירה על הביטחון שלו, שמחייב אותנו להגדיר שעת חזרה מתאימה על מנת שלא יסתובב בחוץ ויהיה חשוף לסכנות. זאת האחריות ההורית שלנו לנהל את המשפחה שלנו, להחליט מה גובר על מה ולדאוג שאנחנו פועלים באופן עקבי על פי ההחלטות שלנו. לעיתים זה עלול להרגיש לא נעים ואנחנו עשויים להיתקל בהתנגדות של המתבגרים, יעזור לזכור שגם כאשר הם מגלים התנגדות ופועלים בניגוד לסיכומים ולכללים שלנו, זה בד"כ על מנת להרגיש אותנו ולראות עד כמה הם חשובים לנו וכמה אנחנו מוכנים להשקיע מאמץ ואנרגיות בשמירה עליהם. הקיץ הוא זמן מצוין לבילויים משפחתיים משותפים - טיולים, חופשות, ביקורים אצל חברים ומשפחה, כדאי להשקיע זמן וסבלנות בגיוס כל בני הבית להשתתף בפעילות, אפילו מתבגרים שנמנעים מלשתף פעולה, רוצים להרגיש חלק מהמשפחה ועם קצת (או הרבה) מאמץ, ניתן למצוא פעילויות שיגרמו להם להשתתף, לא לוותר (למרות שלעיתים זה הרבה יותר קל ופשוט), חלק חשוב מיכולת ההשגחה שלנו על ילדינו, נבנה באמצעות בילויים משותפים, במסגרתם ניתנות לנו עוד ועוד הזדמנויות להכיר אותם טוב יותר, לחזק את התקשורת והיחסים איתם ולהראות להם שאנחנו אוהבים לבלות איתם ומכבדים את מי שהם, כפי שהם. כדאי לדעת: הפעילות ההורית שלנו מול המתבגרים, כדאי שתהיה באמצעות שיח מתמשך, קשב לצרכים, לרצונות ולקשיים שלהם, תוך שאנחנו עומדים על דעתנו ועל החלטותינו ושולטים בעצמנו.

זהו, הסתיימה לה עוד שנה וכמו בכל סיום, זה זמן טוב

להסתכל על מה שהיה ולחשוב על מה שיהיה, אני מרגישה שזה הזמן הנכון לחזור ולדבר על מערכת החינוך ולמשולש היחסים שבין הורים-מורים-תלמידים, מניסיוני זהו אחד האתגרים המשמעותיים ביותר איתו מתמודדים הורים ונושא שכמעט בכל בית מעורר אמוציות ומאבקים. הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר ואיש חינוך שפועל במערכת החינוך בהווה, כתב בשבוע שעבר מאמר דיעה ב- YNET שעוסק במצב במערכת החינוך ובכיוון אליו עליה ללכת על מנת להישאר רלבנטית, הוא דיבר על כמה שהמערכת לא מותאמת לצרכים של התלמידים כיום ועל השינוי היסודי שנדרש ונוגע להגדרת המטרות והיעדים שלה. אני מאמינה שהרב שי פירון מכיר היטב את המערכת ורואה נכוחה את הכשלים והקשיים ושההצעה שלו מתכתבת עם המציאות המאתגרת כיום, לצערי, אני מתקשה לראות את המערכת מאמצת את השינויים שהכרחי ליישם, בגלל גודלה ושלל האינטרסים שמנהלים אותה. מתוך כך קשה לי לראות את השינוי קורה בקרוב ובעיני כל זמן שזה המצב, ישנם עוד ועוד ילדים והורים שמשלמים את המחיר. כמדריכת הורים אני תמיד רואה לנגד עיני את טובת הילדים והמטרה העליונה שלי היא לעזור ולמצוא דרכים להקלת ההתמודדות של ההורים ושל ילדיהם, לכן כאשר מדובר בקשיים עם בית הספר, בראש ובראשונה חשוב לי למצוא את הדרך לשיתוף פעולה. מנקודת הראות של הילד, רק במצב שבו יש שיתוף פעולה בין המבוגרים שאחראים על טובתו – קרי, ההורים והצוות החינוכי, יש סיכוי להיטיב את מצבו. הורים רבים מרגישים לעיתים קרובות מותקפים על ידי המערכת, שבאה אליהם בטענות ובדרישות ומעבירה אליהם את האחריות, גם על נושאים שאינם בשליטתם ושאמורים להיות תחת אחריותה, במצב כזה, תחושה של חוסר אונים ותסכול היא טבעית, בנסיבות הללו, הורים רבים מגיבים באופן שלא מועיל לילדיהם ונכנסים למלחמות ומאבקים עם בית הספר או מרימים ידיים, כועסים ומאוכזבים מהם. מצד שני, כדאי לזכור שגם אנשי ההוראה שעומדים מולנו, חשים לעיתים חוסר אונים, גם הם נלחצים על ידי דרישות המערכת, פועלים בתוך מסגרת שלא מכבדת את הצרכים שלהם (איך אפשר ללמד 30 ילדים בכיתה?), גם הם מרגישים לפעמים חלשים ומותקפים ופועלים מתוך חולשה וקושי. היכולת של שני הצדדים לראות האחד את הקושי של האחר, חשובה לניהול שיח מועיל ומיטיב למען הילד.ה. יחד עם זאת, אני חושבת שצריך להודות על האמת, המערכת הזאת לא מתאימה לכל הילדים. למעשה היא ממש מתאימה למיעוט קטן מביניהם ולכן לפעמים הפתרון לא יכול לבוא בתוך המסגרת, שלא מצליחה להתאים עצמה לילד.ה הספציפי שלנו, אלא מההורים, שהכרחי שיעדכנו את הציפיות והשאיפות שלהם בנוגע לילדיהם ושיהיו מסוגלים להכיל את האתגר וללוות את הילד.ה שלהם בדרך המתסכלת, עד שיימצא המקום הראוי לו.ה. בנוסף, בית הספר לא יכול להיות מקום הביטוי היחיד האפשרי לילדינו, יש כאלו שלא נולדו להצטיין בו, בעיני שלב הילדות והנערות הוא הזדמנות מעולה לעזור לילדים למצוא את תחומי ההצטיינות שלהם ולפתח ולחזק אותם יחד. זה לגמרי בידינו ההורים, קודם, במוכנות להבין ולקבל את המציאות גם אם היא לא מה שרצינו או ציפינו ואז בחיפוש אחר תחומים אחרים שבהם ילדינו יוכלו להרגיש טוב, להינות ולהצליח. נקודה למחשבה – בשלב הילדות/נערות חשוב בעיקר לעודד סקרנות, עניין ורצון ללמוד (בני אנוש נולדים עם נטייה חזקה לסקרנות וחקרנות), כאשר ההתנסות בבית הספר מאוד שלילית, הפגיעה הבעייתית יותר היא ביצר הסקרנות וברצון ללמוד, כי היא עלולה להמשיך וללוות גם בגיל בגרות

בשבוע שעבר קיבלנו הודעה לא שגרתית מהמחנכת של הבן שלי, היא

ביקשה לעדכן אותנו שבית הספר החליט לבטל את כל הפעילויות שתוכננו לסוף השנה בתיכון, עקב התנהגות התלמידים. המחנכת עדכנה את ההורים שהיא קיימה שיחה עם תלמידי הכיתה, שבה היא דיברה איתם על תחושותיה הקשות, לדבריה הכי קשה לה לקבל בהתנהגות התלמידים, את העדר האמפתיה שהם הפגינו כלפי המבוגרים שלקחו חלק באותן פעילויות. ממש באותו שבוע במסגרת הדרכות הורים שאני מקיימת, פגשתי שתי האימהות (כל אחת בנפרד), מסורות ומלאות בכוונות טובות וברצון לעזור לילדיהן, שהגיעו לפגישה נטולות אנרגיות ומותשות ובזהירות רבה, תוך שהן חוששות מהתגובה שלי, סיפרו לי שלרוב הן מרגישות שהן לא נהנות לבלות עם הבנות שלהן (במקרים הללו אלו היו בנות) וכי האינטרקציה איתן לא נעימה להן והן מנסות להימנע ממנה. אני מרשה לעצמי להגיד שמניסיוני, ששתי האימהות האמיצות הללו העזו להגיד בקול, את מה שאני יודעת שיש הרבה אימהות (ובטח גם אבות), שמרגישות.ים, אבל לא מעזות.ים להגיד. מדוע בחרתי לפתוח את הפוסט הזה בשני סיפורים שעל פניו נראה שאין ביניהם קשר? כי לדעתי יש. כפי שכתבתי בעבר, כהורים אנחנו סוכני החיברות הראשוניים של הילדים שלנו או במילים אחרות הבית הוא המקום שבו לומדים הילדים את המיומנויות החברתיות הבסיסיות. את היחס לזולת, הם לומדים קודם כל, באמצעות הקשר שלהם עם הוריהם והאחאים שלהם ואח"כ באמצעות אינטרקציות בינאישיות שהם יקיימו בעולם שבחוץ. אנחנו יודעים שכיום עקב ריבוי המסכים, הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות וכו', מזדמנות לילדים הרבה פחות אינטרקציות בינאישיות (פנים מול פנים), שבמסגרתן הם יכולים לשפר את המיומנויות החברתיות שלהם ואת תפיסת הזולת שלהם, ואני רוצה להציע סיבה נוספת לירידה ביכולת האמפתית של הילדים/בני נוער כיום - תפיסה מוטעית של ההורים את תפקידם. הפסיכואנליטיקאי הנודע דונלד ויניקוט תווה את המושג הידוע – "אמא טובה דיה" (GOOD ENOUGH MOTHER) וקבע שהתינוק לא צריך אמא מושלמת, אלא דווקא אמא מספיק טובה, כזאת שתספקת את צרכיו רוב הזמן אבל גם תגרום לו לרגעים של תסכול שהכרחיים לצורך התפתחותו. ההבנה שכהורים יש לנו תפקיד לשקף לילדים את העולם שבחוץ (שכולל קושי ותסכול וצורך להתחשב באחר ועוד) ולא לייצר עבורם עולם סטרילי שלא מייצג את המציאות, מקובלת היום על כל העוסקים בתחום, אבל בפועל במשפחות רבות נוצר בלבול ונדמה להורים, שתפקידם הוא אך ורק למלא במלואם את כל מאווייהם ורצונותיהם של ילדיהם ולמנוע מהם כאב, קושי או תסכול. במפגשים שאני מקיימת עם הורים אני רואה שבמשפחות רבות, ההבנה היא שאימא טובה, היא אישה שוויתרה על כל זהות אחרת והתמסרה כל כולה לגידול הילדים, תוך וויתור על עצמה, על הגבולות, הצרכים, הרצונות שלה. כאשר זאת הציפייה, אין פלא שאימהות הופכת למטלה מייאשת ונוטלת אנרגיות, ברור למה אימהות רבות אינן מרגישות הנאה מהשהייה עם ילדיהן ואחרות מרגישות הכרח לחזור מהר לעבודה, כי כפי ששמעתי אמא צעירה בקניון אומרת " גם לי מגיע לחיות" ואחר שעשו זאת, הן מתנהלות מתוך תחושה קבועה של רגשות אשם. בעיני מדובר בתפיסה מוטעית ומזיקה, בראש ובראשונה, מפני שכאשר כהורים אנחנו מתנהגים באופן הזה, אנחנו חוטאים לתפקידנו ההורי החשוב שהזכרתי למעלה, שהוא ללמד את הילדים מהו "זולת" (או במילים אחרות לתרגל אמפתיה), אנחנו מוותרים על שיעור חשוב ביחסים שהם לומדים מאיתנו בבית, כאשר הם מבינים שאנחנו איננו אובייקטים שנועדו לספק את צורכיהם בלבד (נטולי רגשות, קשיים, צרכים וכו') אלא סובייקטים, שצריך להתחשבות בהם, שמעוניינים בשיתוף פעולה, שרוצים להרגיש שמעריכים ומכבדים אותם. שנית, כי להיות הורה שניטלה ממנו הזכות למלא את צרכיו, לקבל מקום לעצמו ולרצונותיו, זה אכן סוחט ושוחק נפשית וזה ממש לא המצב שבו הילדים שלנו רוצים אותנו לצידם. כדאי לדעת: בחודשי החיים הראשונים התינוק אכן מתייחס לאימו כאל אובייקט הקיים אך ורק על מנת לספק את צרכיו, בהמשך לאט לאט בהתאם לשלבי ההתפתחות, תפקיד ההורים לחשוף אותו לעובדה שהם אינם אובייקטים כי אם סובייקטים. תהליך

אני רוצה להציע להתייחס להורות כאל תהליך של חיפוש מתמיד, חיפוש

אחר איזה הורה אני רוצה להיות, אחר הדרך המתאימה להתנהל בכל שלב עם הילד.ה שלי, אחר חלוקת התפקידים המיטבית בין אמא לאבא והחלק שכל אחד מהם יכול ורוצה לקחת, אחר היכולת לשחרר, לסמוך, להעביר אחריות, אחר האיזון שבין סמכותיות להכלה, בין שמירה על הכללים לבין חופש בחירה, בין גוננות להשגחה וזו רק רשימה חלקית. חיפוש שמתקיים בתנאים המשתנים כל העת, בהתאם לשלבי הגדילה השונים אותם אנחנו עוברים עם הילדים. להיות בחיפוש זה מצב של אי וודאות, מצב שבו סביר שנרגיש פעמים רבות העדר שליטה וחשש, זה מצב לא נוח לרובנו בני האדם ולכן כאשר אנחנו מרגישים כך בהורות שלנו, אך טבעי שננסה שוב ושוב לחזור ולהרגיש בשליטה. בפגישות שלי עם הורים אני רואה סוגים רבים של ניסיונות להיות בשליטה, יש הורים שמרגישים בשליטה כאשר הם גורמים לילדיהם להשיג את המטרות שחשובות להם (ההורים), יש הורים שלמען השגת שליטה מתערבים בכל האינטרקציות בין ילדיהם ובכך מלבים מריבות וקונפליקטים, יש הורים שמחפשים ודאות על ידי שליטה במעשי ילדיהם, הם נתונים במאבקי כוח, בניסיון לגרום להם לעשות את מה שראוי ונכון בעיניהם, יש הורים שהצורך בוודאות ושליטה, גורם להם להתערב ולהשתלט על הפעולות הבסיסיות ביותר של ילדיהם, אכילה, שינה, עשיית צרכים וכו', הורים אחרים מחפשים שליטה באמצעות הניסיון למנוע כאב וצער מילדיהם תוך השפעה על הסביבה שמקיפה אותם, בגן, בבית הספר, בקבוצת השווים ועוד. מנקודת המבט שלי הפעולות ההוריות הללו, נובעות מתוך צורך של ההורה ולא מתוך צורך של הילד.ה ולכן אינן מקדמות את הילדים ואינן משרתות את המטרה ההורית. טובת הילדים שלנו מחייבת אותנו דווקא לשחרר את השליטה, לסמוך עליהם ולהעביר אחריות, בכל שלב ושלב, בהתאם לגיל וליכולות של כל ילד.ה. פעמים רבות למרות כוונות טובות ורצון להיטיב, הורים פועלים באופן הפוך ומתקשים להבחין במנגנוני השליטה שהם מפעילים על הילד ועל סביבתו. מניסיוני כאשר הורים מבינים שבבסיס כל אינטרקציה עם הילדים כדאי לכוון ולפעול מתוך רצון להגיע לשיתוף פעולה (לא תמיד נצליח אבל זה הבסיס וזאת הכוונה), יש סיכוי גבוה יותר שהם יצליחו להימנע מהתנהגות כוחנית ושתלטנית ויפעלו בדרך המותאמת יותר לצורכי ילדיהם. התכווננות ליצירת שיתוף פעולה כבסיס לתקשורת בכל בית, אפשרית כבר ממש מההתחלה, מהרגע שניתן לייצר תקשורת עם התינוק/פעוט והיא חשובה מהרבה סיבות, למשל, כי היא תורמת ליצירת אווירה משפחתית חיובית ומעצימה. כדאי לדעת – התכווננות לאווירה של שיתוף פעולה זה גם כאשר אנחנו מתאימים את הבית שלנו, כך שהפעוט.ה שלנו יוכל לבלות, להינות ולחקור

יש שלב, בסביבות גיל שנתיים, שהתינוק הקטן שהיה תלוי בנו כל

כך, הופך כהרף עין (זאת לרוב ההרגשה) לפעוט ולפתע הוא נעשה בעל רצונות ודרישות וכעסים ותסכולים (בעיקר כאשר אנחנו לא מבינים אותו), זהו שלב חדש בהתפתחות שלו, עכשיו כדי לאפשר לו להמשיך ולגדול הוא צריך מאתנו משהו חדש, הוא צריך שניתן לו עצמאות ואישור להתרחק מאתנו (אבל שאנחנו נישאר קרובים), על מנת שיוכל לחקור וללמוד על העולם ועל עצמו. החל מהשלב הזה ביחסים שבין הורים לילדים, מתחיל הריקוד העדין שימשך כל החיים, בין הצורך של הילד בעצמאות לבין הצורך של ההורה בשמירה והגנה. בשלב הזה הפעוט עדין מאוד צריך את הוריו ויוכל להתרחק ולחקור את סביבתו, רק אם יהיה בטוח שהם יהיו שם כאשר יחזור ממסעותיו - מתרגשים איתו על גילויו, שמחים על שהוא עצמאי וסקרן, אוהבים, למרות הבקשה להתרחק שהוא הפנה אליהם. בשלבים שיבואו אחר כך, היכולת שלו לפתח את עצמאותו תלויה ביכולת של הוריו לאפשר לו לצאת יותר ויותר אל מחוץ למוטת השליטה שלהם. כך בכל שנות הילדות וההתבגרות של כל ילד או ילדה, ההורים מתמודדים עם המתח שבין הצרכים שלהם לבין הצרכים של ילדיהם, עם הניסיון להבין מה בדיוק הילדים שלהם מבקשים מהם ואיפה עובר הקו שבין מתן עצמאות להזנחה, בין קירבה לחדירה, בין דאגה לחרדה. כיום כאשר המוסכמה החברתית המקובלת היא שריחוק (דיסטנס) בין הורים לילדיהם אינו הדרך המיטבית לגדל ילדים שיהפכו למבוגרים שמחים ומשתלבים בחברה ושקשר וקירבה בין הורים לילדיהם, הם המפתח לשמירה והשגחה, המרחק בין הורים לילדיהם הצטמצם והקשר ביניהם הוא משמעותי הן להורים והן לילדים. בתנאים כאלו, אך טבעי, שיש להורים רבים קושי לעודד עצמאות ולקיחת אחריות והם מתקשים לאפשר לילדיהם לנהל את חייהם בעצמם, גם כבוגרים ובכך למעשה מזיקים למאמציהם ולמטרות ההוריות שלהם. לכן חשוב לי להעלות למודעות, שהמטרה ההורית שלנו מחייבת אותנו לשחרר את הילדים שלנו ולתת להם לנוע באופן חופשי בעולם, מבלי לכרוע תחת נטל הציפיות, המחויבויות והצרכים שלנו, ההורים שלהם. כדאי לדעת: אחד משלב ההתפתחות של בן אנוש, הינו שלב הנפרדות (ספרציה). אני מאמינה שכדי שילדינו יוכלו לממש את מלוא הפוטנציאל שאיתו נולדו, אנחנו הוריהם

הפסיכולוג הנודע אלפרד אדלר פיתח את התאוריה שלו על בסיס ההבנה

שהכוח המניע את בני האנוש הוא צורך להיות שייך. האופן שבו תתעצב התפיסה החברתית של כל ילד, תלוי בתחושה השייכות שיתנו לו הוריו במשפחתו הגרעינית, תחושת שייכות גבוהה, מפתחת אצל הילד ביטחון בעצמו ובמקומו בחברה (ובעולם), תחושת שייכות נמוכה תלווה אותו כל חייו ותעצב את התנהגותו שתהיה מושפעת מהחיפוש אחר אותה תחושה של שייכות. על פי אדלר וממשיכי דרכו, היות והצורך בתחושת שייכות הוא צורך קיומי – בסיסי, ההתנהגויות של הילדים שלנו נובעות מהרצון למלא את הצורך הזה. במילים אחרות, כהורים עלינו לתת לילדינו תחושה של שייכות למשפחה, וכאשר ההורים מתקשים במתן התחושה הזו, הילדים מפתחים התנהגויות שונות (לרוב מפריעות), שכל מטרתן היא להשיג את תשומת הלב ההורית ובכך את תחושת השייכות שהם מחפשים. רוב ההורים מתייחסים להתנהגות המפריעה של הילדים, בכך לרוב מחזקים אותה (כי אם הילדים מחפשים תחושה של שייכות, הרגשה ששמים אליהם לב, אז באין אפשרות אחרת, גם תשומת לב שלילית מתקבלת בברכה) ואני מציעה להתייחס לצורך שעומד בבסיס אותה התנהגות, כאשר אנחנו מבינים שהצורך הוא לרוב הצורך להרגיש שייך (לקבל יחס), נוכל להבין מה בהתנהגות שלנו מחזק את ההנהגות המפריעה ומה עלינו לעשות על מנת להפסיק אותה. ביכולתנו לחזק את תחושת השייכות של הילדים שלנו בשלוש דרכים: נראה להם שהם *אהובים* – בזכות מי שהם, בזכות היותם הם ובדיוק כפי שהם (על שלל המרכיבים של האישיות שלהם) ולא בזכות הישגים חיצוניים כמו – ציונים במבחנים, הישגים בספורט או הצלחה חברתית. *נחוצים* – חלק משמעותי מהמשפחה שלנו, בלעדיהם המשפחה שלנו אינה אותה משפחה, הם חסרים לנו כאשר אינם בסביבתנו ואנחנו שמחים כל פעם שהם חוזרים. *מועילים* (וזה מניסיוני האמצעי שאותו רוב ההורים היום לא מכירים) - תחושת השייכות מתחזקת כאשר מתחזקת תחושת המסוגלות, ילדים מרגישים שייכים כאשר הם מקבלים את המסר שיש להם תרומה ויכולת לעזור למשפחה. זה כל כך חשוב ומהותי וכבר בגילאים צעירים מאוד אפשר לגרום להם להרגיש כך, לדוגמא: כאשר ילד בן שנתיים אוכל, מלכלך ומתלכלך, במקום לעסוק כל הארוחה בניקיון אחריו, אפשר לתת לו להתלכלך (זה חשוב) ואח"כ לאפשר לו לנקות בעצמו וגם, סידור הצעצועים, הורדת כלים מהשולחן, זריקת כביסה לסל וכל פעילות אחרת שהופכת אותו לשותף שעוזר בבית. בגילאים מבוגרים יותר, מעבר לעזרה ותפקידים בבית, תחושת השייכות מתגברת כאשר הורים משתפים ומתייעצים עם ילדיהם ומבקשים לשמוע את דעתם ומצפים מהם לעזרה באתגרים והקשיים שמעסיקים אותם. כדאי לדעת – הצורך ההורי הקיים כיום - למנוע מהילדים כל קושי, כאב, מאמץ ותסכול, הינו בניגוד לצורך של הילדים עצמם (כפי שראינו למעלה) ופוגע במטרות ארוכות הטווח של ההורים. הנטייה לעשות עבור הילדים גם דברים שהם כבר יודעים לעשות מזיקה, לכן כדאי תמיד להימנע מלעשות עבור הילדים שלנו דברים שהם יכולים לעשות בעצמם (להתלבש, לנגב אחרי

כשנולד תינוק חדש, הוריו עסוקים בעיקר בלספק את צרכיו, להבין למה

הוא בוכה עכשיו ואיך ניתן לעזור לו, כדי שלא יבכה אחר כך. בשלבים הראשונים הללו, הצרכים בסיסיים וזה לא בהכרח פשוט אבל אפשרי, עם הזמן, להבין מה הילד הזה רוצה מאתנו. ככל שהילד גדל, נעשה יותר מורכב להבין את התפקיד ההורי שלנו - להעניק אבל לא לפנק, לספק אבל גם ללמד דחיית סיפוקים, לתת חופש אבל לשמור על הגבולות, להיות סמכותיים אבל לא שתלטנים ועוד ועוד, ולא רק המורכבות, אלא שאז מתבררת גם השונות שבין אמא לאבא, כל אחד מגיע מבית אחר, לכל אחד תפיסה שונה של מה זו משפחה, איך היא צריכה להתנהל, מה זה בכלל להיות אבא/אמא. אנחנו יודעים שלהיות הורים זה תפקיד מאתגר, הרי בעבר כל החמולה, הכפר, הקהילה עמדו לצידם של ההורים ועזרו להם לגדל את הילדים. היום ברוב הבתים ישנם, לכל היותר, שני הורים וגם הם בדרך כלל עסוקים, מוטרדים, ממהרים... שני ההורים הללו הגיעו ממקומות שונים וסביר שאינם תמימי דעים בכל הנושאים (לעיתים אפילו לא ברוב הנושאים), אבל הם בעלי מטרה משותפת, שאותה יצליחו להשיג רק באמצעות שיתוף פעולה. זה ללא ספק, הדבר שהילדים שלהם הכי רוצים והכי צריכים מהם וזו בטוח האופציה שהכי מיטיבה עם המשפחה שלהם. ולמרות זאת, אני פוגשת הרבה משפחות ורואה שיש לא מעט אימהות (בד"כ), שמוותרות על הכוח שיש בלהיות יחד, על האפשרות להתחזק מתוך פעולה בשותפות, על היכולת להיתרם מפרטנר שרואה את הדברים באופן שונה ויכול להכניס למערכת המשפחתית איכויות חשובות נוספות. הן מתייחסות לבן הזוג שלהם, כגורם מפריע, בביטול או בהתעלמות. מניסיוני, אני מאמינה שהקושי לפעול יחד, נובע בעיקר כתוצאה מהשונות המקורית שכל אחד מבני הזוג מביא למערכת המשותפת, אבל הוא הולך ומתעצם בשל העדר שיח ומודעות ובגלל שרוב ההורים לא מבינים עד כמה חשוב שידברו ביניהם על המטרות המשותפות (הערכים) ועל הדרך שבה רוצים להגיע אליהן (הכללים והחוקים של הבית שלנו). כאשר בני הזוג אינם מדברים על ההבדלים, אינם פועלים לגישור והבנה של הפערים, אינם משקיעים אנרגיה גם ביצירת תקשורת והסכמות, הם מתייאשים ומתרחקים האחד מהשני ואז נוצר מרחב פורה לתסכול, לכעס, לשיח ביקורתי ומקטין, שמחליש את השותפות ההורית ואת המערכת המשפחתית. כדאי לכם לעשות: צאו לבילוי בבית קפה (כן צריך לארגן בייביסיטר בשביל זה, אבל זה כדאי), נהלו שיחה על מה שחשוב לכם – מה המטרות שלכם כמשפחה? איזה ילדים אתם רוצים לגדל? דברו על הנושאים שרלבנטיים ליומיום שלכם – ארוחות, שעות שינה, התארגנות בוקר, מסגרות, שמירה על בריאות (ממתקים) והיגיינה (צחצוח שיניים) וכו'. נסו להבין האחת את השני, נסו להקשיב ללא ביקורת או שיפוטיות במטרה לצאת עם הסכמה על מטרות העל של המשפחה שלכם ועל הכללים והחוקים של הבית שלכם. לאחר שתסכמו ביניכם, כדאי לשתף גם את הילדים ולתת

בסיום עוד סבב של התלקחות אלימה שנכפתה עלינו, אני מהרהרת בכך

שזה כנראה לא מפתיע, ששימוש בכוח ורצון לשלוט, הם התנהגויות לגיטימיות ומהוות חלק מהחיים של רובנו. אנחנו חיים בשכונה אלימה, במדינה חמת מזג ואוויר ולפעמים נראה שהמימרה המקובלת, מה שלא השגנו בכוח נשיג בעוד יותר כוח, רלבנטית תמיד. זה קורה בכבישים, בפוליטיקה, ביחסי הורים-מורים... אז אולי אין פלא זה זולג גם לתוך הבית פנימה, ליחסים בתוך המשפחה. אני מיד מבהירה שהפוסט הזה לא עוסק באלימות נגד נשים, בהתעללות בילדים או בכל התנהגות שאינה מקובלת ואינה לגיטימית בשום מקרה, אלא דווקא בהתנהגות שנחשבת לגיטימית ושבמשפחות רבות נופלת תחת ההגדרה של סמכות הורית (וגבולות) - הזכות של ההורה לשלוט בילדו ולהשתמש בכוחו מתוקף היותו מבוגר וחזק יותר, על מנת לגרום לו לעשות את מה שמצופה ממנו. נראה לי ששימוש בכוח ושליטה כלפי החלשים והתלויים בנו, זו התנהגות אנושית טבעית, המקבלת חיזוק במציאות שבה אנחנו חיים וכך קורה שיש הורים שמרגישים שזו דרך חינוך לגיטימית (ואולי זה כי כך נהגו גם בהם). אני רוצה להצביע על הסיבות לכך שזו אינה הדרך שבה כדאי לגדל ילדים (וזאת מבלי להתייחס כלל, למשמעויות החברתיות שהן תוצאה של העברה מדור ההורים לדור הילדים, שוב ושוב, את תפיסת המציאות באופן הזה) וזה לא כל כך פשוט או ברור מאליו, כי לעיתים, בשלבים מסוימים, זאת נראית דרך אפקטיבי ופשוטה ויעילה שפותרת קשיים שחייבו התמודדות מעייפת ומתישה, אבל אנחנו יודעים שלאורך זמן, הדרך הזאת מתבררת כמזיקה הרבה יותר מאשר מועילה: ראשית, כי אנחנו מהווים דוגמא ומודל עבור ילדינו ומה אנחנו מלמדים אותם כאשר אנחנו מתנהגים בכוחניות? שאלימות זו דרך התנהגות לגיטימית (מריבות בין אחאים), שאם רוצים להיות משמעותיים ולהצליח צריך להשתמש בכוח, שהחזק משתמש בכוח שלו גם בשביל להשפיל ולפגוע (תחרותיות שמעכירה את היחסים) ושכאשר יש כוח צריך להשתמש בו, לכן ברגע שהם ישיגו מספיק כוח, הם יפנו אותו דבר ראשון נגדנו (מרדנות). שנית, התנהגות הורית כזו עשויה להיות אפקטיבית ולהשיב את תחושת השליטה והסמכותיות להורים, אבל זאת במחיר של פגיעה במטרות ההוריות שלנו, במקום ילדים עם ביטחון עצמי, פתיחות ויצירתיות, נגדל ילדים חסרי ביטחון, פגועים, מופנמים וכאלה שחשים שעליהם להסתיר את הרגשות שלהם. בנוסף, התנהלות כזאת פוגעת באופן עמוק במערכת היחסים הכל כך חשובה שבין הורים לילדיהם, אותם יחסים שהם הבסיס ליכולת של הורים לשמור על הילדים בהמשך, כאשר הם גדולים יותר (השגחה). כדאי לדעת – ניתן לעמוד על הכללים והחוקים של הבית שלנו ולעיתים עלינו לנהוג בנחישות ובביטחון מול התנגדות של הילדים שלנו, אבל את זאת אפשר לעשות

אני פוגשת הרבה הורים צעירים, שרוצים לגדל את ילדיהם באווירה משפחתית

טובה ובשיתוף פעולה וללא קונפליקטים או כעסים, מתוך אמונה שכך ילדיהם יגדלו בסביבה מיטיבה, ירגישו בטוחים ואהובים, יפתחו ביטחון בעצמם ויתפתחו להיות אנשים שמחים, משתלבים בחברה ופרודוקטיביים, ללא קשיים וללא "שריטות". הרצון ההורי לייצר אוירה משפחתית חיובית ומקדמת, הוא מובן ועולה בקנה אחד עם תפיסת ההורות שרווחת היום, אבל חשוב להבין שלא ניתן ולא כדאי, להימנע מכל קונפליקט או מהצורך לממש את האחריות ההורית שלנו מול הילדים, לפעמים גם בניגוד לרצונם. היכולת לגדל את הילדים באווירה מאפשרת ומשתפת, תלויה ביכולת שלנו ההורים, לקבוע מהם החוקים והכללים של הבית שלנו ולשמור עליהם, זאת לפעמים תוך הכרח לעמוד על שלנו ולהתנהג באסרטיביות ובנחישות עם הילדים, כאשר אנחנו מבינים שמה שאנחנו עושים (התעקשות לשמור על החוקים והכללים של הבית שלנו, על שיגרה, על סדר והיגיינה), הוא לטובת הילדים ולא תוצאה של כעס, ייאוש, אכזבה או רצון להעניש את הילדים על כך שלא הקשיבו לנו או שלא התנהגו בהתאם לציפייה שלנו. מסגרת וגבולות חשובים גם לילדים שלנו, שרוצים להרגיש שיש מי שמנהל עבורם את העניינים, שיודע מה הוא עושה ולאן הוא מכוון - ילדים שגדלים ללא דרישות והגבלות כלל, אינם מאושרים יותר אלא להיפך, לרוב הם חרדים וחשים חוסר אונים, וגם לנו ההורים שראויים שיכבדו את המרחב שלנו, שיתנו לנו זמן למנוחה ויכבדו את הצרכים שלנו, על מנת נוכל לגייס את הסבלנות ויכולות ההכלה וההבנה שנדרשים מאתנו, ברוב האינטרקציות עם הילדים שלנו. חופש, זכות בחירה ויכולת השפעה המגיעים ללא מסגרת של כללים משפחתיים ברורים וללא צפייה למחויבות ולשמירה עליהם, עלולים ליצור אצל הילדים תחושה של הזנחה, העדר נוכחות הורית, או לפגוע ביכולת שלהם להרגיש שייכות למשפחה ולכן יתכן שמול הרבה נכונות ורצון טוב של ההורים, הם יגיבו בחוסר שיתוף פעולה ובהתנהגות דווקאית ומפריעה. כדאי לדעת – לגדל ילד.ה ללא מגבלות או תסכולים (לא רגילים לשמוע את המילה לא), זו התנהלות הורית שבטווח

אני מאמינה שיחסים קרובים וטובים בין הורים לילדיהם, הם הכלי המרכזי

באמצעותו ההורים יכולים להיות משמעותיים ורלבנטיים לילדיהם במהלך שנות הילדות והבגרות שלהם. כדי לשמור על מערכת יחסים קרובה, לעיתים נידרש לוותר על דברים שנראים לנו חשובים ומרכזיים, זאת מכיוון שפעמים רבות קיים קונפליקט בין הצורך לשמור על היחסים לבין הרצון לכוון ולצייד את הילדים בכלים שיעזרו להם בעתיד. ההבנה שיחסים קרובים הם המפתח להשפעה טובה ומגנה על הילדים הביאה גם, בין היתר, למסקנה שהשימוש בעונשים אינו יעיל למניעת התנהגות שלילית ויותר מכך שהוא פוגע במרקם היחסים באופן המזיק בטווח הארוך ומרחיק את הילדים מאזור ההשפעה של ההורים. השימוש בעונשים היה נפוץ מאוד בעבר והיווה כלי בידי הורים רבים למשמע את ילדיהם, אנחנו יודעים היום שזהו כלי לא יעיל, אבל הוויתור על השימוש בעונשים אינו אומר שלהורים אין אמצעים לכוון ולעודד את ילדיהם לנהוג באופן שמקובל עליהם, ישנו כלי חשוב שעומד לרשות ההורים שנקרא בפי אנשי המקצוע "תוצאה הטבעית/הגיונית של המעשה". לכל מעשה שלנו בעולם יש השלכות, בני אדם מצופים ללמוד מהניסיון ולא לחזור על אותן טעויות, בדרך כלל לא נחזור על מעשה שגרם לנו אי נוחות, בושה, סבל וכו'. היגיון זה יכול לשמש הורים עם ילדיהם, הקושי הוא שכיום, הורים רבים מתקשים לאפשר לילדיהם לחוש תסכול ואי נוחות, הם מרחמים על ילדיהם, מוותרים כאשר יש צורך לעמוד על שלהם ומנסים בכל דרך למנוע מהם מלחוות את התוצאה הטבעית של מעשיהם ובכך מונעים מהם תהליך למידה טבעי שלא כרוך בענישה אבל מהווה את השיעור החשוב כל כך, שיש השלכות לכל התנהגות. נהוג לחלק אמצעי חינוכי זה לשניים: 1. תוצאה טבעית של המעשה, לדוגמא: ילד שלא מכין שיעורי בית (בגיל צעיר) יצטרך להתמודד עם הבושה ועם הכעס של המורה בבית הספר. ילדה שהולכת לבית הספר בלי מעיל בחורף, תסבול מקור. זאת אומרת שיש מעשים שהילד יתעקש לעשות בניגוד להדרכה ולציפייה שלנו, שבאופן טבעי יגררו אחריהם תוצאה שתגרום לו לאי נוחות ואולי אף לסבל, התוצאה הזאת היא טבעית, לנו כהורים אין קשר אליה וחשוב מאוד שהיא לא תלווה בכעס שלנו (אבל אמרתי לך שלא לגעת במגהץ! למה אתה תמיד חייב להיות כזה פרוע?), להיפך רצוי שנגלה אמפתיה וצער על הסבל שנגרם לילד. בכך אנחנו מרווחים פעמים, גם מתקיימת למידה בנוגע למה שלא כדאי לעשות וגם מתחזק הקשר איתנו וההבנה שאנחנו שם בשביל לעזור ולתמוך בעת צרה. 2. תוצאה הגיונית של המעשה, לדוגמא: ילד שהשחית ציוד בבית הספר, לא יקבל דמי כיס למשך חודש. ילדה שלא הולכת לישון בזמן שנקבע בגלל שימוש בנייד, תצטרך להפקיד את הנייד אצל ההורים בכל ערב. גם כאן חשוב שכהורים לא נכעס על הילד ולא נביע תסכול, אלא נעמוד על כך שתתקיים התוצאה ההגיונית, כמובן שחשוב שיהיה קשר הגיוני בין המעשה לתוצאה ושגם הילד יבין את הקשר הזה, כך שלא תצור תחושה של חוסר הוגנות (לא ניקח לילד את המכשיר הנייד בגלל שלא קיבל ציון טוב במבחן). כדאי לזכור תמיד – אין לנו כוונה להשפיל או לפגוע בילד.ה שלנו (זה מה שעונש גורם להם להרגיש), גם אם המעשים מכעיסים אותנו מאוד,

כולנו בני אדם, לכולנו רצונות, מאווים וצרכים, אנחנו מתנהלים ביום יום

שלנו, תוך ניסיון מודע וגם כזה שמושפע מהלא מודע, למלא את הצרכים שלנו, חלק מהצרכים שמנהלים אותנו הם הכרחיים לרווחה הנפשית ולאיכות החיים והבריאות שלנו וחלקם פחות. היכולת להיות קשובים לעצמנו ולא לוותר על הדברים שחשובים לגוף ולנפש שלנו, חשובה מאוד והיא נמצאה קשורה לתחושת אושר ושביעות רצון. יתרה מכך, כהורים בהיותנו בתפקיד הדורשני והמחייב ביותר, תשומת לב לעצמנו ולמה שאנחנו צריכים או רוצים, סביר שיסייע לנו להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, בעבור הילדים שלנו. יתרה מכך, כפי שכתבתי כבר בעבר, כהורים יש לנו תפקיד מאוד משמעותי, החל מהשלב ההתפתחותי המתאים של הילדים, לעזור להם באופן מדורג, להפנים את ההבנה, שההורה שלהם אינו אובייקט שנועד אך ורק למלא את צורכיהם, אלא שהוא סובייקט, זאת אומרת, שגם לו יש צרכים ורצונות וגם בו צריך להתחשב. זהו שיעור חשוב מאוד שאנחנו יכולים לתת לילדינו, והוא הבסיס לכל הלמידה החברתית שתבוא בהמשך, הבסיס ליכולת שלהם לראות את הזולת, להתחשב בו, להבין שהוא חושב ומרגיש אחרת מהם. התפקיד הזה שלנו ההורים חשוב במיוחד בדור הנוכחי, אשר חסר גם בכמות וגם באיכות אינטרקציות חברתיות בין אישיות ולכן זקוק להוריו ילמדו אותו התחשבות מהי ויראו לו גם באופן הזה, שהוא אינו מרכז העולם אלא אחד בין רבים, בהם צריך וכדאי להתחשב. יחד עם זאת, כהורים כדאי שנהיה מסוגלים לנהל את הצרכים שלנו כך שלא יהיו תלויים בילדינו ולא יבואו על חשבונם. הורות מבחינות רבות היא היכולת להיות בשליטה עצמית, זה נכון במגוון רחב של תחומים וגם במה שקשור בצרכים שלנו כאנשים, לדוגמא: דחיית סיפוקים (אני לא אראה עכשיו טלוויזיה בסלון כי צפייה בחדשות מעוררת אצלם חרדה), שליטה בדחפים (הבכי שלו כל כך מעצבן אותי שבא לי להתפוצץ, אבל לא), הבנה שהילדים אינם הכתובת למילוי הצרכים שלנו (בחיבה, בתמיכה, בחברה) וכו'. בעיני המחשבה שכל ילד תלוי בהוריו בראש ובראשונה לצורך קיומו הפיזי (כמשמעו – ללא הורים (מבוגרים מטפלים) ילד לא יכול לחיות), מבהירה את בסיס היחסים שבין הורים לילדים (תלות) ואת האחריות מוטלת על כתפי המבוגרים במערכת הזאת, לשים את רווחת הילדים לפני כל דבר אחר, כולל לפעמים צרכים ורצונות, יהיו חשובים ככל שיהיו. כדאי לדעת – יש תקופות בהן עלינו לוותר על הדברים שחשובים לנו מאחר והמציאות עמוסה והילדים זקוקים לנו, אני חושבת שעוזר לזכור

אני פוגשת לא מעט הורים, משקיענים, שלא חוסכים מילדיהם דבר, שעובדים

קשה על מנת לספק את כל צורכיהם החומריים ולעמוד בדרישותיהם הרבות כל כך ואשר מוצאים את עצמם במוקדם או במאוחר, במערכת יחסים מתסכלת ומאכזבת עם ילדיהם. אותם הורים משתכנעים שככה זה היום, הטכנולוגיה וסביבת החברים גורמות לכך, ולהורים אין ברירה אלא לשתף עם זה פעולה, ומול התנהגויות מנוכרות וחסרות התחשבות (הסתגרות בחדר/עם הסלולרי, העדר שיתוף פעולה, ביטול ההורים (את/ה חופר/ת), וכו') להמשיך לספק את הדרישות, למלא את כל המאוויים ולהילחם בקרבות מאסף מול רצונות וצרכים מהונדסים בידי הרשתות החברתיות והכל תוך תחושה של חוסר אונים וכעס כלפי הילדים. אז אני רוצה להגיד שזה לא חייב להיות ככה, למעשה הצורך הבסיסי של הילדים בקרבה ובאהבה של הוריהם, לא השתנה כלל. מה שיתכן וקרה, זה בלבול בין נתינה חומרית לבין נתינה רגשית, או מחשבה שגויה שניתן לפצות על ריחוק וחוסר פניות רגשיים באמצעים חומריים ואולי זה בכלל העומס ואורח החיים המודרני הקדחתני, שלא משאיר זמן להורים ליצור את הקשר הרגשי החשוב כל כך עם ילדיהם. בעולם שבו שליטת ההורים בילדיהם נשמטת, הסמכות ההורית נחלשת והסכנות על הרווחה הנפשית והפיזית של הילדים מתגברות ונמצאות במרחק סמארטפון בלבד, יותר מתמיד עלינו ההורים מוטלת האחריות, אנחנו מחויבים למלא את תפקידנו מבלי להתפשר או לוותר, ויש לנו את האמצעים לעשות זאת, כדאי שנזכור כל הזמן שהילדים שלנו הכי זקוקים לקשר איתנו - מעניק, מכיל, תומך, מחזק, מעצים. פרופסור חיים עומר, פסיכולוג ומפתח שיטת "הסמכות החדשה", ערך מחקרים רבים בקרב משפחות שונות בישראל ובעולם. התאוריה שפיתח מסייעת להורים להתמודד עם האתגרים שהעולם המודרני חסר הגבולות ומלא הפיתויים מציב בפניהם. פרופסור עומר עסק רבות במעמדם של ההורים ובדרך שבה יוכלו להיות משמעותיים ולשמור על ילדיהם, לדעתי, אחד המושגים החשובים שהוא תווה בהקשר הזה הוא השגחה. על מנת שנוכל לשמור/להשגיח על ילדינו, עלינו לייצר קשר רגשי באמצעות תקשורת ושיח מתמשכים. פרופסור עומר מצא שיצירת נקודת מפגש יומיומיות (ארוחות ערב משפחתיות, זמן יחד קבוע, בילוי משותף בשעות אחר הצהרים וכו'), היא הדרך המיטבית לעשות זאת. נקודות מפגש משפחתיות שומרות על הקשר, מאפשרות לנו להתעניין במה שעובר על הילדים ולעודד אותם לספר לנו מה מעסיק אותם, משאירות אותנו מעודכנים ואלו שמכירים אותם הכי טוב שאפשר. רק באמצעות הקשר נוכל להשגיח עליהם, לא נאפשר שיסתגרו בעולם הדיגיטלי שמסכן אותם, נוכל לתווך להם אותו, להדריך אותם לגבי התנהלות נכונה ואחראית בעולם, ונהיה שם לסייע, אם חלילה יקרה להם משהו רע. אם לא נצליח לשמר את הקשר הזה, לאט לאט נהפך ללא רלבנטיים, כאלו שצריך להסתיר, להתעלם או לחשוש מהם, במקום הכתובת לעזרה ותמיכה. כדאי לדעת - ככל שנתחיל בכך בגיל צעיר יותר, כך יהיה לנו יותר קל בהמשך, אבל גם אם לא ידענו איך לעשות את זה כשהילדים היו צעירים, לא צריך לוותר, בידינו האפשרות למצוא את הדרך לחדש את הקשר והקרבה, זה יהיה יותר

רגע לפני חג הפסח שבא עלינו לטובה, אני חושבת על הרעיון

שממנו נובעת ההגדה של פסח ושמהווה את התוכן המשמעותי של החג - "והגדת לבינך". חג הפסח עוסק בהעברת המסורת, הזהות והיסטוריה - האירועים והרעיונות שמהווים את הבסיס המשותף של העם שלנו, מדור לדור. ההבנה שבני אנוש, חייבים להיות חלק ממשהו גדול מהם (משפחה, קהילה, מדינה, עם) על מנת לחיות ברווחה נפשית ולהרגיש משמעותיים ומסופקים, היא פורצת דרך וכיום כבר מוכחת במחקרים רבים. ודווקא בעידן שבו אנחנו חיים, בתוך הבית שלנו, בחיי היום יום, לרובנו זה כלל לא ברור ויש לא מעט שגדלים וחיים בבדידות וניתוק ואת התוצאות – עליה בשיעור הדיכאון והאובדנות, אנחנו רואים בשטח. כהורים אנחנו עושים "והגדת לבינך" כמעט בכל יום, כאשר אנחנו מלווים ומדריכים את הילדים ומלמדים אותם איך נכון בעינינו להתנהג, מה חשוב לנו ואיזה אנשים אנחנו רוצים שהם יהיו. זאת הסיבה שכל כך חשוב להקדיש זמן ותשומת לב לדיון וניסוח של הערכים והכללים שעל פיהם הבית הפרטי שלהם יתנהל. כאשר פועלים מתוך מערכת ערכים ברורה ומוסכמת על שני בני הזוג, הרבה יותר קל לנווט בתוך היום יום ולעמוד באתגרים ובצרכים הרבים. גם עבור הילדים שלנו, מבנה ברור של ערכים וכללים והתנהגות עקבית על בסיסם, חשובים לתחושת הביטחון וליכולת שלהם להתנהל באופן מיטבי בעולם. בחג הפסח הזה, כאשר כולנו עסוקים בשאלות הנוגעות לערכים אוניברסליים כמו שוויון, חירות, זכויות הפרט וכו', אני רוצה להזכיר כמה חשוב לקיים שיח כזה גם עם הילדים שלנו ושעיסוק בערכים החשובים לנו,

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו...", כדברי המשורר שאול טשרניחובסקי, כולנו

נושאים איתנו את העבר שלנו, מסתובבים בעולם עם תובנות ותבניות הצרובות בנו, שהעבירו אלינו ההורים שלנו. השקפת העולם שלנו, האופן שבו אנחנו מבינים את העולם ופועלים בו, הוטבעו בנו על ידי הורינו, במהלך שנות הינקות שלנו וגם ההתנהלות ההורית שלנו מושפעת מאוד מהבית שבו גדלנו ומהאופן שבו הורינו נהגו בנו. בהורות שלנו, כמו באספקטים רבים בחיים שלנו, אנחנו נעים בין מודעות לבין העדרה, לרוב ההתנהגות ההורית שלנו מושפעת מהעקבות שהשאירו בנו הורינו וזאת באופן שאינו מודע לנו. אנחנו יכולים לבחור ללכת בדרכי הורינו ולפעול על פי הניסיון והאמונות שהם הורישו לנו, או לפעול תוך גיבוש עמדה הפוכה עקב הרצון להימנע מהטעויות ולחסוך את הפגיעות והקשיים שלהרגשתנו הם גרמו לנו. בין אם כך ובין אם כך, אנחנו מושפעים מהעבר שלנו, שמהווה חיץ ביננו לבין הילדים שלנו ולעיתים אף מכשול עבורנו בדרך לתת לילדינו את מה שהם באמת צריכים מאתנו. להבנתי, לא מעט מתחושת אי ההצלחה והתסכול ההוריים, נובעים מאותן תפיסות מוקדמות שאנחנו מחזיקים לגבי מה זה להיות הורים, איך הבית שלנו אמור להראות, מהי תקשורת נכונה עם הילדים, משמעת, סמכות וכו'. לצערי, הניסיון להשליך מהעבר שלנו, על ההווה או העתיד (כמשהו שצריך לאמץ או כזה שיש לדחות), נועד בדרך כלל לכישלון, לא משנה האם הזיכרונות שלנו טובים או רעים, אם הורינו היו טובים אלינו או פחות, מציאות החיים שבה אנחנו מגדלים את ילדינו שונה לחלוטין ואינה מאפשרת לצפות שמה שהיה רלבנטי בעבר, יועיל בהווה. במסגרת התפקיד ההורי שלנו, חשוב לדעתי, להשקיע מחשבה ומודעות במודל ההורות שראינו בבית שבו גדלנו, כדי להבין מאיפה אנחנו באים ולחזק את העמדה ההורית שלנו, אבל כדאי להבין שאותו מודל, הוא גם זה שעלול להוות משקולת שמכבידה על ההסתכלות שלנו ועל היכולת לראות את ילדינו כפי שהם ולהתאים את ההורות שלנו אליהם ואל התקופה שבה אנחנו חיים. מציעה להקדיש מחשבה: עד

שמחה להזמין אתכם להאזין להרצאת זום שלי בנושא העברת האחריות לילדים. בהרצאה

אני מסבירה מדוע זה חשוב ומציעה דרכים כיצד לעשות

בחודש הזה שבו מציינים את חג הפורים, אנחנו מצווים להרבות בשמחה.

האמת שלהיות בשמחה זה חשוב תמיד, מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית מצאו שלרגשות חיוביים יש השפעה רבה ואפילו על תוחלת החיים, נמצא שככל שאנשים אופטימיים יותר וחווים בחייהם יותר רגשות חיוביים, כך הסיכוי שיאריכו חיים עולה משמעותית. כהורים אנחנו משקיעים זמן ומשאבים רבים על מנת שילדינו יחושו שמחה, שיהיו מאושרים! ואני רוצה להפנות את תשומת הלב דווקא לעובדה, שעל מנת שתהיה להם האפשרות לחוש רגשות חיוביים בעוצמה (אהבה, שמחה, התפעלות), חשוב שיכירו ויוכלו להביע גם את הרגשות השליליים שיש להם. במיוחד כיום כאשר רובנו חיים גם ברשתות החברתיות, מוקפים כל העת בתמונות מחויכות ממסיבה/חופשה/הופעה וכו' ונדמה שאצל כולם החיים הינם רצף בלתי נגמר של בילויים וחוויות חיוביות, יש סיכוי שנשכח שהחיים כוללים מנעד רחב של רגשות, חיוביים ושליליים, שמתקיימים זה לצד זה, אי אפשר להיות תמיד בשמחה ויותר מזה, על מנת להרגיש שמחה אמיתית ומלאה, יש צורך להעז ולהרגיש גם את הרגשות השליליים במלואם. לכן, חשוב שנאפשר לילדינו להרגיש ולהביע גם עצב, צער, כעס, קנאה וכו', כאשר אנחנו לא מאפשרים לילדינו להביע רגשות שליליים (אתה לא צריך לכעוס, תפסיק לבכות אתה לא תינוק, כשאת בוכה את לא יפה..), הם לומדים שעליהם להסתיר אותם ובסופו של דבר להעלים אותם מתוכם לחלוטין. מאחר שהרגשות קשורים האחד בשני (אהבה-שנאה, שמחה-עצב), הדחקה/העדר של אחד, פוגעת ביכולת לחוות את האחר. בנוסף, כאשר כבני אדם אנחנו נאלצים להסתיר/לבטל חלקים מעצמנו, זה פוגע בתחושת השלמות שלנו וביכולת לחוות את החיים במלואם ולממש את מלוא הפוטנציאל שאיתו נולדנו ושאותו אנחנו מביאים לידי ביטוי בחיים שלנו כאן. כדאי לדעת: בגילאי הינקות כהורים התפקיד שלנו הוא לעזור לילדינו להבין מהם הרגשות שהם מרגישים (ולתת להם שמות),